פרק א': "משעמם"

"משעמם." המילה שהיא שורש כל הצרות שאנחנו, אלה שמנסים ללמד חומרים מורכבים, נתקלים בהן. אחרי הכל, אם הנושא שאותו היינו מנסים להעביר היה מעניין – לא היה צורך בספר הזה, הלא כן? אם מושא הלימוד היה מרתק, מושך ומלהיב – קהל הצופים, הקוראים או המאזינים שלנו היה בולע את מילותינו בשקיקה ובעיניים בורקות. נכון?

לא נכון.

אחת ממטרותיו של ספר זה היא לנתץ את הדעות הקדומות שמפריעות לנו להעביר וללמד חומרים מורכבים ומאתגרים – והנה לכם הדעה הקדומה הראשונה שראויה, אולי יותר מכל אחת אחרת, להיות מושלכת לפח האשפה. מדוע? תכף תבינו.

בחרתי לפתוח עם ה'שעמום' כיוון שמניסיוני, המילה הזו היא המחסום הפסיכולוגי הראשוני והקשה ביותר: עבור התלמידים, אבל בראש ובראשונה עבור המורים. כן, זה נשמע משונה: אנחנו רגילים לראות ב'שעמום' בעייתם של התלמידים, שהרי המורה כמעט תמיד מתעניין בחומר הנלמד במידה כזו או אחרת. אבל השעמום, או ליתר דיוק – החשש שאנחנו עומדים לשעמם את הקהל שלנו – הוא בראש ובראשונה בעייתו של המלמד. אנחנו חוששים מהמבט הזגוגי בעיניים, מהניקורים על השולחן, מהעיניים שנודדות אל מסך הטלפון. אנחנו חוששים מהאצבע שתעביר ערוץ בשלט או תלחץ על כפתור ה-Stop, ומהיד שתסגור את הספר ותניח אותו בחזרה על המדף.

והפחד הזה מכתיב את פעולותינו ומעוות את החלטותינו. הרצון לא לשעמם הוא זה שדוחף אותנו להעדיף נושא לימוד "מעניין" על פני נושא לימוד "משעמם" – גם אם עמוק בפנים אנחנו מעדיפים ללמד דווקא את הנושא 'המשעמם'. הוא זה שגורם לנו לבזבז שעות רבות בבחירת פונטים מגניבים למצגת, במקום להשקיע אותן במחקר לקראת השיעור. לפעמים הוא גורם לנו שלא לעלות כלל על הבמה, ומותיר אותנו עם טעם חמוץ של החמצה ותסכול.
הניסיון האישי שלי לימד אותי שאם מצליחים להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה, הגמול לא מאחר לבוא: אנחנו נרגיש משוחררים יותר וחופשיים לעסוק בתחומי ידע שמעניינים אותנו באופן אישי, והסיפוק המקצועי והרגשי גבוה יותר.

אז בואו נתחיל מההתחלה. מה זה, בעצם, "חומר משעמם"?
אני מכיר אנשים שיכולים לדבר שעות על קרבות האליפות בליגת העל בכדורגל: לכתוב על זה פוסטים בפייסבוק, ולצייץ בהתלהבות על החילוף המסעיר שעשה ז'וזה מוריניו בדקה השמונים וחמש ברבע הגמר. אני מכיר אנשים שעבורם, כדורגל מעניין פחות או יותר כמו לצפות בצבע מתייבש על הקיר. יש אנשים שיכולים לחפור במשך שעות על הגותו של דקארט – ואנשים שעצם המחשבה על דקארט גורמת להם לרצות להיות לא קיימים. יש מי שצופים בהתלהבות ב"אח הגדול" ומתענגים על כל סכסוך ומזימה, ויש מי שלא יכולים אפילו לעבור ליד הטלוויזיה כשהתוכנית הזו משודרת.

אני יכול להביא אינספור דוגמאות נוספות, אבל אני חושב שהבנתם את השורה התחתונה: מה שמשעמם אותי – יעניין מאוד מישהו אחר, ומה שמרתק אותו ישעמם אותי עד מוות. "משעמם" היא תכונה סובייקטיבית לחלוטין: אין אף נושא שהוא משעמם באופן אבסולוטי, ואין אף נושא שהוא מרתק באופן אוניברסלי. כל נושא שלא נבחר – מתכונותיהם הכימיות של סלעי משקע ועד האבולוציה של מחושיהן של פרות משה רבנו – תמיד יהיה מישהו, אי שם בעולם, שהנושא הזה הוא כל עולמו. וזו אינה דוגמה היפותטית: ראיינתי אינספור חוקרים ומדענים שעוסקים בתחומי המחקר האיזוטריים ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם – וכמעט בכל המקרים אי אפשר היה לפספס את הברק שהיה להם בעיניים כשדיברו על הנושא שמרתק אותם כל כך.

ובכל זאת, יש נושאים שנתפסים בעיני הציבור הרחב כ"משעממים" מטבעם. עורך בערוץ טלוויזיה לא יחשוב פעמיים לפני שישבץ משחק כדורגל בפריים טיים של לוח השידורים, אבל יחשוב אלף פעם לפני שישדר תוכנית על גיאולוגיה. עורך של תוכנית רדיו יעלה לשידור בזרועות פתוחות מרואיין לשוחח על ההתפתחות האחרונה בבית האח הגדול, אבל פרופסורית לביולוגיה תוכל לספר על המחקר שלה רק אם היא מועמדת לפרס נובל, וגם זה באייטם האחרון של תוכנית סיכום היום באחד עשרה בלילה. מדוע, אם כן, ישנם נושאים שנתפסים כמשעממים מטבעם – ונושאים אחרים שלא?

סיבה ראשונה היא הדעות הקדומות שלנו, שהן תוצאה של מסרים שספגנו לאורך ילדותינו. רבים מאיתנו הורגלו לחשוב, עוד מילדות, שנושאים מסוימים הם משעממים. אם, לצורך הדוגמה, הגיבור בסרט פופולרי מתחמק משיעורי מתמטיקה כי "מתמטיקה זה משעמם" – המסר הזה יחדור ויחלחל אלינו, ולו באופן לא מודע.
לרוע המזל, מהרגע שנוצרה דעה קדומה שכזו, קשה מאוד להשתחרר ממנה: באופן טבעי, אם אנחנו מאמינים שמתמטיקה זה משעמם, אנחנו לא נצפה בתוכניות ולא נקרא ספרים על מתמטיקה – וכך נמנע מעצמנו הזדמנות להיחשף לצדדים המעניינים של התחום הזה. זו הסיבה שמורים טובים הם חיוניים כל כך בגילאי בית הספר: מורה מוכשר, כזה שיודע להסביר כמו שצריך, יכול למנוע מדעה קדומה שכזו להיווצר מלכתחילה. משחקת לטובתנו העובדה שנושאים מסויימים הם חובה – בין אם בבית הספר, ובין אם במסגרת מקצועית. הקהל *חייב* לשבת ולהאזין לנו – ואם נעשה עבודה טובה, ייתכן ונצליח לשנות את תמונת העולם שלו.

הסיבה השניה היא שבמקרים רבים, מדובר בנושאים מורכבים שאנחנו לא מבינים אותם. אם יכריחו אותי לשבת בשיעור שבו המורה מפטפט במשך שלושת רבעי השעה על אינטגרלים ודיפרנציאלים או על ריבוזומים ונוקליאוטידים, בעוד שלי אין מושג קלוש על מה הוא מדבר – אני אשתעמם למוות. זו גם הסיבה שתוכניות ספורט, בישול וריאליטי נתפסות כמעניינות יותר מטבען מתוכניות מדע, עיון והגות. כדורגל, למשל, הוא משחק פשוט וכל אחד יכול להבין את החוקים הבסיסיים שלו בתוך חמש דקות. זה לא אומר שכדורגל הוא משחק "פשטני" מטבעו: אפשר לכתוב ספרים שלמים על מערכים טקטיים ופילוסופיות אימון. זה רק אומר שחסם הכניסה כדי להבין מה קורה על המגרש הוא נמוך, ומכיוון שכך גם הצופה המקרי יכול להנות מהמשחק – בעוד שכדי להבין מה כתוב על הלוח בשיעור מתמטיקה, נדרשים רקע וידע מקדים לא מבוטלים.

בניגוד לדיעות הקדומות, עם אתגר חסם הכניסה אנחנו בהחלט יכולים להתמודד. אם נהיה מסוגלים להעביר נושאים מורכבים בצורה מושכת ומובנת, הקהל שלנו יבין את הרעיונות שמאחוריהם – ואז גם יהיה מסוגל להנות מהם.

למדתי את הלקח הזה על בשרי לפני שנים רבות. כשלמדתי מתמטיקה בתיכון, לא נהנתי מהשיעורים כלל: המורה שהייתה לי אז, העבירה את החומר בצורה יבשה כמו ביסקוויט מיובא ממדבר סהרה. היא לימדה אותנו לפתור תרגילים, אבל לא הסבירה לנו מדוע צריך לפתור אותם – או למה פותרים אותם בדרך אחת ולא בדרך אחרת. שנאתי את שיעורי המתמטיקה, והציונים שלי היו בינוניים ומטה.
אחרי הצבא, החלטתי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון – וכדי להתקבל לפקולטה, הייתי מוכרח לשפר את ציוני הבגרות של במתמטיקה באופן משמעותי. בלית ברירה ובחוסר רצון נרשמתי לקורס הכנה לבגרות באחד מהמכונים המוכרים, אצל מורה שנחשב לאחד ממורי המתמטיקה הטובים בצפון הארץ. מה אומר לכם: מימי לא דמיינתי לעצמי שמתמטיקה יכולה להיות כל כך מרתקת! החומר היה בדיוק אותו החומר שלמדתי בתיכון – אבל האופן שבו העביר אותו המורה החדש היה שונה בתכלית. העובדות דיברו בעד עצמן: נהנתי מכל רגע בשיעור, הוצאתי ציון נהדר בבגרות – והכי חשוב, יצאתי מהקורס עם דעה שונה לחלוטין לגבי המתמטיקה. מהרגע שנחשפתי למקצוע הזה בצורתו היפה והעמוקה, התאהבתי בו – אהבה שמלווה אותי עדיין, גם שלושים שנה מאוחר יותר.

צריך להודות: הגיל והבגרות הנפשית של התלמיד משחקים תפקיד חשוב בעניין הזה. אני מכיר המון מבוגרים שמתעניינים בהיסטוריה, אבל רק מעט מאוד ילדים שנמשכים לתחום הזה. אפשר לנחש מדוע: כדי להעריך את העבר, נדרשת מידה מסוימת של הכרות עם ההווה. למשל, מי שלא מכיר את המורכבות הדתית והפוליטית של ירושלים, לא יתרגש מביקור בכנסיית הקבר הקדוש. מי שלא שירת בצבא, אולי לא יתרגש מסיור בגבעת התחמושת ולא ידע להעריך את גבורתם של הלוחמים באותו קרב מפורסם. אבל אפילו בתנאים מאתגרים שכאלה, מורה טוב – או ספר טוב, או אפילו סרטון יו-טיוב מוצלח – יכול לעשות המון הבדל. בתור ילד, קראתי מאמרי מדע פופולרי שכתב אייזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני המפורסם: לא תמיד הבנתי כל משפט שנכתב בהם, אבל הבנתי מספיק כדי שהמאמרים האלה יצליחו לנטוע במוחי את האהבה והמשיכה למדע ולטכנולוגיה – שנשארו איתי למשך שארית חיי.

בשורה התחתונה, אם כן, יש לנו שליטה לא מבוטלת על מה שהקהל שלנו יתפוס כ'משעמם' ומה לא. תחת ההנחה הזו, שאין נושא שהוא משעמם ממש – אלא ישנן רק ציפיות מוקדמות שגויות והעברה לא נכונה של החומר – המסקנה המתבקשת היא שאסור לנו לתת לחשש מפני שעמום הקהל להכתיב לנו את הנושא שאותו נבחר להעביר.
זו נקודה חשובה, שכן הפחד מהשעמום הוא זה שמביא לכך שכמעט כל החומר המדעי, הטכנולוגי, ההיסטורי, הספרותי – בקיצור, כל מה שנהוג לכנות בשם 'סוגה עילית' – שמוגש בערוצי המדיה המיינסטרימית, הוא ברוב המקרים תוכן נחות: קלישאתי (שוב פעם חורים שחורים?…), חזרָתי (שוב פעם מלחמת העולם השנייה??) או סתם סנסציוני (החייזרים חטפו את היטלר???). העורכים והמנהלים שבוחרים עבורנו את התכנים האלה מפחדים שנשתעמם ונחליף ערוץ, והפחד הזה מעוות את בחירת הנושאים שלהם. אין פלא שכמעט כל תכני הסוגה העילית הטובים שאפשר למצוא היום מגיעים מעולמות התוכן העצמאי -יוצרי אינדי ביו-טיוב, פודקאסטים ובלוגרים- שאף אחד לא מכתיב להם את הנושאים שבהם הם עוסקים, ולכן הבחירות שלהם הן גם פחות קלישאתיות וחזרתיות.

אם נמשיך את קו המחשבה הזה, נגיע באופן טבעי למסקנה הלא-ברורה-מאליה, בלשון המעטה, שדווקא בחירת נושאים שנדמים ממבט ראשון כ'בעייתים' – משעממים ומורכבים – היא הצעד הראשון ליצירת תוכן שישאיר חותם אמיתי ומתמשך במוחם של צופינו וקוראינו. תכנים כאלה לא יהיו קלישאתיים, חזרתיים וסנסנציוניים סתם. ההפך הוא הנכון: אם הצלחנו לקחת נושא שהמאזין שלנו סלד ממנו מסיבה כלשהי – ולהפוך אותו למרתק ומעורר מחשבה, זו תהיה הצלחה אמיתית, כזו שתגרום לקהל להתאהב בחומר ובנו, באותו האופן שבו אותו מורה מוכשר הצליח לשנות את תפיסת עולמי לגבי מתמטיקה לפני עשרים שנה. זו תהיה גם פסגת הסיפוק המקצועי שלנו, כמי ששואפים להצית אש במוחם של תלמידינו.

לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור את הנושא שעלינו להעביר: לעיתים ישנם אילוצים שכובלים את ידינו ומכריחים אותנו לעסוק בנושא כלשהו. זה לא בהכרח דבר רע. כלל ידוע בעולם האמנות הוא שדווקא הצבת מגבלות וגבולות היא זו שמדרבנת יצירתיות! הרבה יותר קל, למשל, לכתוב מאמר של עשרת אלפים מילים – ממאמר של אלף מילה: היכולת לצמצם מסר לנפח זעום מבלי לאבד מאיכותו, דורשת מיומנות ויצירתיות גבוהות יותר.
אבל אם בכל זאת נתונה בידינו האפשרות לבחור את הנושא שעלינו להעביר, כדאי לבחור בנושא שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו מעצמנו – כזה שהיינו שמחים לשקוע בתוכו ולשוחח עליו כל היום. הסיבה היא התלהבות. אי אפשר לזייף התלהבות, ואין תחליף לברק בעיניים אצל מישהו שמדבר על נושא הקרוב לליבו. הקהל ישמע את התשוקה בקולנו, יראה את ההתלהבות בשפת הגוף שלנו ויחוש בה מבין השורות על הדף – ואולי יידבק בה בעצמו.

ועוד הערה אחת חשובה לסיום. בפרקים הבאים אתן מספר רב של רעיונות, עיצות וטיפים: אתם לא חייבים ליישם את כולם בבת אחת! ההפך הוא הנכון: יש אמת במשפט העתיק – 'תפסת מרובה, לא תפסת.' במקום לשנות את כל מערך השיעור שלכם בבת אחת, דבר שעשוי לדרוש שעות רבות של עבודה ואולי להפוך את השינוי ללא מעשי, מבחינת הזמן הפנוי שלכם – בחרו רק רעיון אחד או שניים שמצאו חן בעיניכם, ויישמו אותם ראשונים. בהזדמנות הבאה, יישמו רעיון או שניים נוספים – וכן הלאה. עם הזמן, ההשפעה המצטברת של השינויים תעשה את העבודה.

סיכום ביניים

• הפחד מהשעמום הוא האויב מספר אחד שלנו, המלמדים. הוא מעוות את הבחירות שלנו וגורם לנו לבזבז זמן יקר על דברים שלא מקדמים את מטרותינו.
• אין נושא שהוא משעמם מעצם טבעו. יש רק דעות קדומות וחוסר הבנה, שיחדיו מונעים מאיתנו לראות את האספקטים המרתקים והמעניינים של הנושא.
• באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא בחירה בנושאים מורכבים ומאתגרים היא זו שתאפשר לנו להותיר חותם מתמשך במוחותיהם של שומעינו – ותגביר את הסיפוק המקצועי שלנו.

פרק ב': הקהל

אני אוהב לחשוב על עצמי כעל אמן. נכון, אני לא יודע לצייר קו אחד ישר, יכולות המשחק שלי הן כנראה בינוניות במקרה הטוב ויש לי תחושה שכבר לא אטביע את חותמי על עולם המוזיקה – ובכל זאת, יש הרבה מן המשותף בין הוראה והאמנויות הקלאסיות. למשל, ציירים, שחקנים ומוזיקאים שואפים לרוב לעורר רגש כלשהו אצל הקהל שלהם – עצב, כעס, אושר וכדומה – ובאותו האופן, גם מורה טוב הוא לטעמי מורה ששואף ליותר מאשר העברת ידע גרידא. מורה טוב הוא מורה שגם כן מסוגל לעורר רגשות במוחותיהם של תלמידיו. אני נזכר, במקרה הזה, בספריו של ההיסטוריון יובל נח הררי: כמעט בכל פעם שהנחתי את אחד מספריו על השולחן, הרעיונות שהעלה בהם המשיכו להדהד במוחי במשך זמן רב לאחר הקריאה, ועוררו בי תחושות של פליאה ולעיתים התרגשות לקראת העתיד המרתק שנח הררי משרטט בהם.

אבל אם נשים בצד לרגע את עניין הרגש, אחד הגורמים המשותפים המהותיים ביותר להוראה ולאמנויות הקלאסיות הוא נוכחותו של הקהל. נכון, אפשר בהחלט לעשות אמנות גם ללא קהל – אבל נדיר למצוא מוסיקאי שיעדיף אולם ריק על פני אולם מלא, או צייר שיהיה מאושר מכך שהגלריה שלו ריקה ממבקרים. בהוראה, נוכחותו של הקהל היא אפילו קריטית עוד יותר. אני נזכר, בהקשר הזה, באחת האפיזודות ההזויות ביותר מימי לימודי בטכניון. ועד הסטודנטים הכריז על שביתה (שהסיבה לה פרחה מזכרוני, למרבה הצער) וקרא לסטודנטים שלא להגיע לשיעורים. אחד המרצים, שלא התרשם מהשביתה, החליט שהוא ממשיך ללמד ויהי מה – והעביר שיעור שלם, ארבעים וחמש דקות אקדמאיות – בפני כיתה ריקה. האפיזודה הזו הייתה כל כך משונה, עד שדיווחו עליה בעיתון למחרת…

אם כן, באמנות ובהוראה – הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההצגה. זאת ועוד, לזהותו ולרצונותיו של הקהל יש חלק גדול מאוד בסיכויי ההצלחה של מופע אמנותי: אם הקהל והאמן שעל הבמה לא נמצאים "על אותו הדף", סביר להניח שההופעה תהיה כישלון. כדוגמה, כשהייתי חייל לקחו את היחידה שלי לראות את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" במסגרת נוהל תרבות יום א'. אל תבקשו ממני לספר לכם את עלילת ההצגה: אני, וכמעט כל שאר חבריי, נרדמנו ברגע שהתיישבנו על הכסא. מדוע? אני יכול להבטיח לכם שזה לא בגלל שההצגה הייתה גרועה, שהרי נרדמנו עוד לפני שהמסך הספיק לעלות על הבמה. זאת ועוד, השחקן הראשי היה חיים טופול – מטובי השחקנים הישראליים אי פעם, ללא כל צל של ספק! הסיבה לכישלון היא לא משחק גרוע או בימוי לקוי – אלא חוסר התאמה בין האמן לקהלו. היינו חבורה של גברברים בני 19, שכל מה שעניין אותם היו מוזיקה ובנות (טוב, בנות ומוזיקה, תכל'ס). אם מישהו היה שואל אותנו, הצגה של חיים טופול הייתה הדבר האחרון שהיינו מבקשים לצפות בו. אם ברי סחרוף היה על הבמה, לעומת זאת, אני יכול להבטיח לכם שאף אחד לא היה עוצם עיניים.

אם כן, המסקנה המתבקשת מהדוגמה הנ"ל היא שתיאום הציפיות בין האמן והקהל שלו הוא אלמנט חיוני להצלחה – ואותו העיקרון בדיוק תקף גם כשמדובר בהוראה. אם ננסה להעביר חומר כלשהו בפני קהל שאינו קשוב לנו ולא מתעניין במה שיש לנו לומר – סביר להניח שניכשל, אפילו אם אנחנו המרצים, הסופרים או הפודקאסטרים הטובים ביותר בעולם. מכיוון שכך, אני מאמין שכל תהליך של בניית הרצאה, כתיבת ספר או יצירה של מערך שיעור צריכים להתחיל בראש ובראשונה בשאלה אחת חשובה: מי הקהל שיעמוד מולי, ומהן הציפיות שלו?

הנה דוגמה שתבהיר את כוונתי. כמהנדס אלקטרוניקה נכחתי בהמון כנסים מקצועיים שונים, וברבים מהם נתקלתי בהרצאות של גורמים מסחריים כאלה ואחרים: למשל, הצגה של מוצר חדש או טכנולוגיה חדשה של חברה שנתנה את החסות לכנס. ברוב המקרים, ההרצאות האלה היו שיעמומונים איומים – וכמעט תמיד העדפתי לנצל את הזמן כדי לשתות קפה ולאכול קוראסונים בחוץ, או לבדוק את המיילים בטלפון.
האם ההרצאות האלה היו משעממות בגלל העדר כישרון או ידע מצד המרצה? לפעמים…אבל ברוב המקרים, הסיבה האמיתית לכישלון הייתה פער הציפיות ביני ובין איש המכירות שעל הבמה. מטרתו של איש המכירות הייתה לעודד אותי לבחור במוצר שלו בקנייה הבאה שלי, ולשם כך הוא הציג בפני את המוצר המדובר ופירט את יתרונותיו על פני המוצרים המתחרים. זו כוונה לגיטימית בהחלט, כמובן – אבל אני הייתי שם כדי לזכות בידע מקצועי וללמוד משהו חדש, ולא כדי לקבל החלטת קנייה. ייתכן מאוד שאם כן הייתי נוכח בהרצאה כדי להחליט על הרכישה הבאה שלי, הרצאתו של איש המכירות הייתה מרתקת אותי – אבל מכיוון שזו לא הייתה כוונתי, לא ממש הייתי קשוב אליו. זו אותה טרגדיית 'מעגל הגיר הקווקזי', בשינוי אדרת… במילים אחרות, העדר תיאום הציפיות בין היוצר ובין הקהל שלו עשוי להכשיל אותנו ולמנוע מאיתנו להשיג את מטרותינו, אפילו אם אנחנו מסוגלים להעביר את החומר בצורה נהדרת.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שהיא אולי אחת החשובות ומהותיות בפרק כולו – ולמעשה, תחזור כחוט השני לאורך כל הספר הזה. העובדה שאנחנו חייבים להתחשב בציפיותיו של הקהל שמולנו – אין פרושה שעלינו לבחור את הנושא שאנחנו רוצים להעביר, אך ורק לפי מה שאנחנו חושבים שהקהל מעוניין בו! זו דרך מחשבה שגויה שעלולה להוביל אותנו לאותה מלכודת של הפחד מלשעמם את הקהל שתיארתי בפרק הקודם. אנחנו צריכים להיות אלה שמחליטים (במסגרת המגבלות שמוטלות עלינו, כמובן) איזה חומר נרצה להעביר – אבל האופן הספציפי שבו אנחנו מעבירים את החומר הזה, כדאי שיהיה מסונכרן עם ציפיותיו של הקהל.

בהמשך לדוגמא הקודמת, נניח שאותו איש מכירות היה בוחר להתעמק בהרצאתו בעקרונות הפעולה הטכניים של המוצר המדובר, במקום ביתרונותיו. למשל, איך הצליחו המפתחים להוזיל את הייצור שלו? מה עשו כדי להפוך אותו למהיר יותר או קטן יותר ממוצרים אחרים? במקרה כזה, סביר להניח שהייתי מאזין להרצאה בקשב רב, אפילו אם לא הייתה לי כוונת קנייה מיידית, מכיוון שכמהנדס – אני מעוניין מאוד לשמוע על פתרונות יצירתיים לבעיות שגם אני מתמודד מולן ביום יום. במקרה כזה, המסר השיווקי של איש המכירות היה עובר נהדר 'בין השורות', שהרי נקודת המוצא של הדיון היא שהמוצר המדובר זול, מהיר או קטן יותר ממתחריו… אגב, לא המצאתי את הגלגל פה, כמובן: הפרסומות הכי מוצלחות בטלוויזיה, למשל, הן פרסומות שמצליחות בראש ובראשונה להצחיק או לרגש אותנו – ורק אז, כשהן לוכדות את תשומת ליבנו המלאה, מופיע על המסך גם המסר הפרסומי עצמו.

בשורה התחתונה, אם כן, הצעד הראשון בתהליך בניית מערך השיעור (או ההרצאה, הספר, הפודקאסט וכו') – צריך להיות הגדרת קהל היעד, וציפיותיו. הבנת שני המאפיינים האלה תסייע לי להתאים אליו את אופן העברת התוכן, והזווית שאותה אבחר כדי להעביר אותו.

נתחיל בהגדרת קהל היעד.
מטרתנו כאן היא להבין טוב יותר את המאפיינים הכלליים של הקהל, כדי שנוכל להתאים אליו את אופן העברת החומר. למשל, אם ההרצאה שאני עומד להעביר היא בפני תלמידי בית ספר, ייתכן שאני צריך לשלב במצגת יותר תמונות מאשר מלל (בהמשך נדון בתפקידה של המצגת בהעברת התוכן) – ואם הקהל שלי הוא מהנדסים חובבי-ביצועים, כנראה שלגרפים יהיה מקום בולט יותר. אם אני פונה לקהל מאוד מבוגר, בעל אוריינות טכנולוגית נמוכה יחסית, אולי פודקאסט הוא לא המדיה הנכונה כדי להעביר את החומר שאני רוצה להעביר – ועדיף לי לכתוב ספר. במילים אחרות, הבנה טובה של מאפייני הקהל שלי תסייע לי לדבר אליו בשפה הנכונה.

אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להבין את מאפייני הקהל שלנו היא טכניקה שמגיעה מעולם השיווק, ומכונה 'יצירת פרסונה'. למדתי אותה מקובי גור, המנחה של 'עושים שיווק', שאיתו ביליתי שעות רבות באולפן… בשיטה הזו, אנחנו מנסים לצייר בדימיוננו אדם שהוא 'הקהל הטיפוסי' שלנו: דמות פיקטיבית, שהיא אוסף של תכונות שאנחנו מניחים שמייצגות את הקהל. למשל, אם אני פונה לקהל חובבי האופרה, הדמות הפיקטיבית שאצייר בדמיוני היא זו של אדם בשנות השישים לחייו, ככל הנראה משכיל, אולי עם שורשים אירופאים מובהקים. קהל כזה יעדיף, אולי, לצרוך כתבה במגזין – על פני סירטון יוטיוב משעשע. (אגב, ברור לי שאני מכליל כאן בצורה גסה מאוד, ושהתיאור הנ"ל הוא מאוד מאוד סטריאוטיפי! מטרתי כאן היא "לצבוע" את הקהל במברשת מאוד מאוד רחבה, וסביר מאוד להניח שהתיאור הזה מפספס המון חובבי-אופרה שלא תואמים לסטריאוטיפ הגס הזה. זהו רק תרגיל מחשבתי שימושי, ולא צריך לייחס לו משמעות מעבר לתועלת שהוא מביא לנו בהקשר הזה.) אם, לחילופין, אני פונה לקהל תלמידי התיכון, הפרסונה הפיקטיבית תהיה זו של בן-נוער סביב גילאי 16-17, שיש לו טלפון צמוד, והוא בקיא במימים האופנתיים ובסדרות העדכניות בנטפליקס. לקהל כזה, סרטון יוטיוב שמשלב מימים מצחיקים הוא כנראה מדיה מתאימה יותר לצריכת התוכן שלי.

וכעת, ננסה לפצח את ציפיותיו של הקהל שלנו.
השאלה שארצה לשאול כאן היא – 'מכל הפודקאסטים הזמינים לו, מדוע שהמאזין יבחר להקשיב דווקא לתוכנית שלי?', או לחילופין 'מדוע שיבחר הקורא לעלעל דווקא בספר שלי?', או 'מדוע שיבחר הצופה לצפות דווקא בהרצאה שלי?' דהיינו, אני מנסה לשים את עצמי בנעליו של אותו מאזין או קורא היפוטתי, ולזהות את המאפיינים בתוכן שלי שעשויים להוות עבורו מוקד משיכה.

הנה דוגמה מהעולם האמיתי. ב'עושים היסטוריה', אני עוסק מדי פעם בנושאי מדע מורכבים למדי – כדוגמת מכניקת הקוונטים, למשל. נאמר ואני רוצה ליצור פרק על מכניקת הקוונטים: מאיזו זווית 'אתקוף' את הנושא הזה? ישנו מגוון גדול של זוויות אפשריות. למשל, אני יכול לנסות ולהסביר את המשוואות המתמטיות של מכניקת הקוונטים. או שאני יכול להסביר אלו השלכות יש לתאוריה על תהליכים בעולם האמיתי, כמו בתוך שבבי סיליקון. או שאני יכול להתמקד בתעלומות הבלתי פתורות של התיאוריה, או שאני יכול לנסות ולבאר את הפרשנויות השונות שנתנו לה מדענים לאורך השנים. במילים אחרות – יש המון דרכים שונות לדבר על תורת הקוונטים, וכולן לגיטימיות ומעניינות בדרכן שלהן. לו הייתי כותב ספר או מפיק סדרת פרקים על תורת הקוונטים – כנראה שהייתי נוגע בכולן! אבל בפרק אחד – או הרצאה אחת – רוחב היריעה העומד לרשותי מוגבל, ולכן עליי לבחור. אם כן, באיזו מהזוויות האלה כדי לי לבחור?

למרבה המזל, אני מכיר את הקהל של 'עושים היסטוריה' לא רע. כשאני שואל את עצמי מהן הציפיות של הקהל שלי, אני יכול להניח במידה גבוהה של ודאות שהמאזינים לא מעוניינים להתעמק במשוואות המתמטיות של תורת הקוונטים: מי שמעוניין בתוכן כה מעמיק, סביר להניח שייחפש קורס אקדמי מתאים. השלכות התיאוריה על העולם האמיתי היא זווית שעשויה להתאים, אבל רובם המוחלט של המאזינים אינם מהנדסי אלקטרוניקה – ולכן סביר להניח שלהשלכות האלה תהיה נגיעה מינימלית על חייהם שלהם. התמקדות בתעלומות הבלתי פתורות היא גם כן זווית מעניינת – אבל כדי להבין את התעלומות האלה, נדרש ידע מקדים מסוים: צריך להבין את העקרונות הבסיסיים של תורת הקוונטים, כדי שאפשר יהיה בכלל לדבר על הדברים שהיא לא פותרת… גם כאן, מהכרותי עם הקהל אני מניח שלרוב המאזינים יש הבנה מעורפלת בלבד לגבי הרעיונות הבסיסיים של התיאוריה.

אז מה היא הזווית הנכונה? הקהל שלי, לתפיסתי, מצפה לקבל מהתוכנית שני דברים: ידע כללי, ובידור. כדי לעמוד בציפיות לגבי ידע כללי, כנראה שכדאי לי להתמקד ברעיונות החשובים והעקרוניים של תורת הקוונטים: לא לרדת לעומקן של המשוואות, אבל כן להסביר היטב ככל האפשר את הרעיונות המגולמים בתוכן כדי שהמאזין יסיים את הפרק בתחושה שהיא או הוא מבינים טוב יותר על מה כל המהומה. כדי לעמוד בציפיות לגבי בידור, אדאג לשלב את ההסבר שלי בתוך סיפור מרתק, סוחף ומותח – למשל, סיפורו האישי של אחד החוקרים החשובים, והקשיים שחווה בדרך להארה ולפריצת הדרך. אם אצליח לעמוד בשתי הציפיות האלה של הקהל – סביר להניח שהפרק יהיה מוצלח.

חשוב להדגיש שני דברים שעולים במסגרת הדוגמה הזו.
הראשון: בחרתי את הנושא לפרק – תורת הקוונטים – למרות שהתפיסה המקובלת היא שתורת הקוונטים זה מסובך מאוד ו\או משעמם מאוד. מדוע? כפי שציינתי בפרק הקודם, דווקא בחירה בנושא לא טריוויאלי היא הבחירה המעניינת והנכונה ביותר: מאזין שייצא מרותק ומרוגש מפרק על תורת הקוונטים, סביר להניח שירוץ לספר לחבריו על הפלא שחווה! 'אתם לא מאמינים: הקשבתי לפודקאסט על תורת הקוונטים – והיה מ ר ת ק!'. זאת בניגוד, למשל, לפרק על חורים שחורים, נושא שנטחן עד דק בכל כלי תקשורת אפשרי (אני מסתכל עליך, ערוץ ההיסטוריה.)

השני: לו הקהל שלי היה שונה – הזווית שבה הייתי בוחר לעסוק בחומר הייתה משתנה בהתאם. אם הייתי מעביר הרצאה בפני קהל של סטודנטים שלמדו את תורת הקוונטים באוניברסיטה, הייתי כנראה בוחר לדבר על תעלומות בלתי פתורות – שהרי הסטודנטים כבר מכירים את הרעיונות הבסיסיים של התאוריה ולתעלומות הבלתי פתורות יש פוטנציאל מעולה לגרות את סקרנותם. אם הייתי מדבר למהנדסי אלקטרוניקה – הייתי מספר להם על ההשלכות המעשיות של התיאוריה, שכן אלה נוגעות באופן ישיר בהחלטות שהם מקבלים ביום יום.

בשורה התחתונה, אם כן – לזהות הקהל ולציפיות המוקדמות שלו חייבת להיות השפעה מהותית וברורה על ההחלטות שאנחנו מקבלים לגבי התוכן שלנו: המדיה בה אנחנו בוחרים לפעול, והזווית בה אנחנו בוחרים ללמד את החומר.

סיכום ביניים

• הוראה, כמו כל צורת אמנות, היא אינטראקציה בין היוצר והקהל שלו. להתעלם מצרכיו ורצונותיו של הקהל הוא מתכון כמעט בטוח לכישלון.
• כל תהליך של בניית הרצאה, כתיבת ספר או יצירה של מערך שיעור צריכים להתחיל בראש ובראשונה בשאלה אחת חשובה: מי הקהל שיעמוד מולי, ומהן הציפיות שלו?
• העובדה שאנחנו חייבים להתחשב בציפיותיו של הקהל שמולנו – אין פרושה שעלינו לבחור את הנושא שאנחנו רוצים להעביר, אך ורק לפי מה שאנחנו חושבים שהקהל מעוניין בו.
• מטרתה של הגדרת קהל היעד היא להבין טוב יותר את המאפיינים הכלליים של הקהל, כדי שנוכל להתאים אליו את אופן העברת החומר. לשם כך, ניתן להעזר בטכניקת בניית ה'פרסונה' המקובלת גם בעולם השיווק.
• כשאני מנסה לפצח את רצונותיו וציפיותיו של הקהל, אני מנסה לשים את עצמי בנעליו של אותו מאזין או קורא היפוטתי, ולזהות את המאפיינים בתוכן שלי שעשויים להוות עבורו מוקד משיכה.

פרק ג': המטרה

לפני מספר שנים זכיתי לבקר במפעל של רשת גלידריות מפורסמת שלקחה חסות על מספר פרקים של עושים היסטוריה. אני אוהב גלידה (…אוקי, מאוד אוהב גלידה) והייתי סקרן מאוד לגלות איך מכינים אותה – אבל למען האמת, לא היו לי ציפיות גדולות מהביקור הזה. מה כבר אראה שם? בטח כמה אנשים מכניסים חומרי גלם לתוך סיר גדול ומערבבים אותם…לא נשמע לי מושך במיוחד.

אבל כשהגענו למפעל פגשתי את השף הראשי, איתי, שהוא ללא ספק המומחה הגדול ביותר לגלידה שפגשתי בימי חיי. סליחה, אני מתקן את עצמי: איתי הוא אמן של גלידות. התשוקה שלו ליצור גלידות טעימות ומיוחדות היא משהו נדיר שאפשר למצוא רק אצל מישהו שמאוהב באמנות שלו בצורה טוטאלית. אני מדבר על אדם שנסע למזרח טורקיה, על הגבול עם סוריה ואיראן – בימי מלחמת האזרחים הסורית – כי רק שם גדלים הפיסטוקים עם הטעם המדויק שחיפש.
איתי לקח אותי לסיור מודרך במפעל. התחלנו במקררים שבהם נשמרים הפירות בתנאים סופר-מדוייקים, והמשכנו למחסנים האחוריים שם עמדו חומרי הגלם שהוא מייבא מעשרות מקומות נידחים ברחבי העולם. למדתי למה וניל אמיתי ממדגסקר עדיף פי אלף מונים מתמצית וניל מלאכותית, איך צריך לערבב את חומרי הגלם השונים כדי שהטעמים ישתלבו זה בזה באופן אידיאלי – ומהם ההבדלים האמיתיים שבין גלידה 'תעשייתית' וגלידה 'ארטיסינלית'. יותר מזה, יצאתי מהסיור עם הבנה חדשה לגמרי לגבי האמנות שביצירת גלידה טעימה: אפשר לומר שהבנתי את היופי שבגלידה. אמנם אני לא מתכוון לעזוב את הכתיבה והפודקאסטים לטובת קריירה חדשה בעולם הגלידות – אבל הביקור הזה הרחיב את אופקיי הקולינריים (…ואולי גם את היקף המותניים שלי) במידה ניכרת.

מה שתיארתי לפניכם כרגע הוא, ללא צל של ספק, חלומו הגדול של כל מורה. מי מאיתנו לא היה רוצה להטביע חותם כה עמוק על תלמידיו, קוראיו או מאזיניו?

השאלה המתבקשת היא – מה היה בו, בביקור שלי במפעל הגלידות, שהותיר בי רושם שכזה? למזלי, זכיתי במרוצת הקריירה שלי כפודקאסטר בעוד כמה וכמה 'הארות' שכאלה: למשל, כשיצרן יינות בוטיק מפורסם מבנימינה לקח אותי לסיור אישי ביקב, כשקיבלתי סיור מודרך במפעל לבדיקת שבבים במגדל העמק, או כשחוקרת מקסימה סיירה איתי באגף החרקים של מוזיאון הטבע בתל-אביב. בכל אחד מהמקרים האלה יצאתי מהביקור נפעם ומרותק. המכנה המשותף לכל ההצלחות האלה היה ברור: הפרטים הקטנים. בכל פעם שבו נחשפתי לפרטים הקטנים והלא מוכרים של תחום מדעי או פיתוח טכנולוגי כלשהי – תמיד יצאתי נפעם ונדהם מהמורכבות מהעושר, שלא העלתי על דעתי שהיו קיימים שם קודם לכן.

יש פתגם מוכר: 'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.' אבל מה יש בהם, בפרטים הקטנים, שמאפשר את ההצלחה הזו? אני מודה שקשה לי לתת לכם תשובה מוחלטת. אני חושב שהצלילה לפרטים הקטנים חושפת סוג של אסתטיקה שהולך לאיבוד כשלומדים נושא מסוים באופן שטחי בלבד, כמו למשל סימטריות וקשרים חבויים בין רעיונות ועקרונות שעד אותו הרגע נדמו כשונים ונפרדים זה מזה. אפשר אולי להשוות את האימפקט של צלילה לתוך הפרטים הקטנים, להבדל שבין קריאת תקציר של ספר על הכריכה האחורית להנאה שבקריאת הספר עצמו. התקצירים נותנים לנו מושג כללי סביר על תוכן הספר – אבל אף פעם לא קראתי תקציר שטילטל את תפיסת עולמי: היופי האמיתי של ספר טוב נחשף רק כשקוראים את כולו, מהדף הראשון ועד הדף האחרון. דהיינו, כשצוללים לפרטים הקטנים.

המסקנה היא, אם כן, שכדי להטביע חותם עמוק במוחותיהם של תלמידינו, עלינו לשאוף לגרום להם לצלול יחד איתנו אל הפרטים הקטנים של התחום שאותו אנחנו מנסים להעביר. אבל כאן יש בעיה: רוחב היריעה שלנו מוגבל. בין אם מדובר בשיעור בבית ספר, הרצאה בכנס מקצועי או פרק של פודקאסט – אנחנו תמיד מוגבלים בזמן או במרחב שעומד לרשותנו, וזה אומר שכדי להצליח 'לחפור' לעומק הרצוי של הנושא שבו אנחנו עוסקים, אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד מפוקסים וממוקדים במטרת השיעור שלנו.

לשם הדוגמה, נניח שבמסגרת הסיור במפעל הגלידות היינו מבלים חלק ניכר מהזמן בדיבורים על הצדדים העסקיים של ניהול רשת גלידריות. נושא ראוי, ללא ספק – יש המון מה לדבר על עסקי הגלידות – אבל איתי אדם עסוק, ואם היינו מקדישים יותר מדי זמן לעניינים העסקיים, לאיתי לא היה מספיק זמן כדי לספר לי על חומרי הגלם, איך הוא בוחר אותם ואיך הופכים אותם לגלידה טעימה – ואני לא הייתי מרוויח את התובנות המרתקות שהרווחתי. אותו העיקרון תקף לכל נושא שתבחרו: אם מרצה 'מבזבז' רבע שעה על הקדמות מיותרות, זו רבע שעה שהוא לא יוכל לנצל כדי להעביר את החומר. אם במאי סרטים מקדישים יותר מדי זמן לאקפוזיציה, לא נשאר זמן לעלילה. מילת המפתח כאן היא פוקוס. אפשר לחפור בור לעומק או לרוחב, אבל אי אפשר לחפור גם לעומק וגם לרוחב.

וכאן אנחנו מתחברים לנושא הפרק הזה, ה'מטרה'. כדי להצליח להעמיק בחומר ולהספיק להגיע אל אותם פרטים קטנים ומרתקים, עלינו להיות ממוקדים במטרה שלשמה נתכנסנו – ולבחון בשבע עיניים כל פרט שנבחר להכניס לשיעור שלנו דרך המשקפיים של המטרה הזו. אם עובדה, אנקדוטה או רעיון כלשהו מוליכים אותנו אל המטרה שלנו – הם יכולים להכנס לשיעור. אם הם אינם תורמים לה – הם נשארים בחוץ.

הנה נדגים את הרעיון הזה במציאות. כשתכננתי את הביקור במפעל הגלידות, שאלתי את עצמי מהי מטרת הביקור הזה. מכיוון שמדובר היה בפרסומת לרשת הגלידריות, הכוונה הייתה לשכנע את המאזין שמדובר בגלידות איכותיות במיוחד – כאלה שלא מוצאים בכל מקרר גלידות בפיצוציה, ולכן ניסחתי לעצמי את המטרה במשפט אחד מתומצת: "אני רוצה להסביר לקהל מהי גלידה איכותית." מכאן ואילך, כל שאלה ששאלתי וכל פרט שחקרתי נמדדו באמצעות הסרגל הזה של 'מה הופך גלידה לאיכותית.' האם איכותם של חומרי הגלם רלוונטית לשאלה הזו? כן, ודאי. ומה לגבי עלויות היבוא של חומרי הגלם? בהחלט לא. ומה בדבר אופן הפעולה של המכונות שמערבבות את חומרי הגלם?… הממממ. זו כבר שאלה קשה. אני אוהב מאוד לגלות איך עובדות מכונות תעשייתיות – אבל אחרי ששקלתי את העניין, החלטתי שלמרות שאולי יש לעניין הזה רלוונטיות מסויימת, היא לא מספיק קריטית כדי להקדיש לה מהזמן המועט שעמד לרשותי.

הנקודה האחרונה בפסקה הקודמת חשובה במיוחד. מכיוון שאני נמשך, באופן אישי, למכונות ולאיך הן פועלות – יש סכנה לא מבוטלת שלא אעמוד בפיתוי וארצה לדבר עליהן. במבט מפוכח, ברור שזו תהיה התבזרות שלא תתרום כמעט דבר למטרה שאליה שאפתי. התבזרות היא בעיה מוכרת וכאובה של מורים רבים – ודווקא אצל אלה שאוהבים את החומר שהם מעבירים: אלה שכל כך נהנים לדבר על הנושא שהם מלמדים, עד שהם נסחפים להתעסקות בנושאים ודוגמאות מרתקות – אבל לא ממש רלוונטיות לתוכן הנלמד. אפשר בהחלט להבין את ההיסחפות הזו – מי מאיתנו לא נהנה לדבר על הנושא האהוב עליו ביותר – אבל כשמדובר בחומר מורכב (ואפילו במקרים של חומר לא ממש מורכב), התבזרות היא חיסרון. זכרו: אנחנו עומדים להעביר למאזינינו חומר מורכב וקשה להבנה. במונחים של אתלטיקה, אנחנו מבקשים מהם לצאת איתנו לריצת מכשולים מאתגרת. כל פיסת ידע מיותרת שנכניס לשיעור, היא כמו עוד מכשול נוסף ומיותר שהקהל שלנו צריך להתמודד מולו, מכשול שגוזל מהאנרגיה המנטלית יקרת הערך שהם צריכים להשקיע במסע הזה.

בשורה התחתונה, אם כן, עלינו להקפיד ולהגדיר לעצמנו את מטרת השיעור שאנחנו רוצים להעביר, ועל ההגדרה הזו להיות ברורה וחדה כתער. התער הזה הוא הכלי שמאפשר לנו לבחון כל פיסת ידע שמסתובבת אצלנו בראש, ולשאול – 'האם פיסת הידע הזו תורמת למטרה שלשמה נתכנסנו?' האם היא עוזרת להסביר רעיון חשוב? האם היא מהווה דוגמה לעיקרון מהותי? האם היא מעוררת סקרנות ומשכנעת את הקהל להמשיך ולהאזין לנו? אם התשובה היא 'לא', לפיסת הידע הזו אין מקום בהסבר שלנו, גם אם אנחנו מאוד אוהבים אותה.

טיפ נוסף: הקפידו על הגדרת מטרה צרה ככל שאפשר. בחירת מטרה מצומצמת – כזו שמתאימה למסגרת הזמן ורוחב היריעה שעומדים לרשותי – הם קריטיים להצלחת הלימוד. אם בחרתי מטרה רחבה מדי, כמעט בטוח שהחומר שאָלמד יהיה שטחי ולא מעמיק, ולכן גם משעמם. אישית, אני נוטה תמיד לטעות לכיוון המחמיר: עדיף להגדיר מטרה צרה מדי, ולהעמיק בחומר אפילו מעבר למה שנדרש – מאשר להגדיר מטרה רחבה מדי ולהתדרדר לקלישאות משעממות ומוכרות. בהמשך לדוגמת הגלידה, לו בחרתי מטרה בנוסח 'איך מקימים רשת גלידריות מצליחה?' – זו כנראה הייתה מטרה רחבה מדי, מכיוון שתחת המטריה של 'רשת גלידריות מצליחה' נכנסים המון נושאים פוטנציאליים: חלקם, כמו איכותה של הגלידה, רלוונטיים להצלחה של הפרסומת שרציתי לעשות – אבל אחרים, כמו השיקולים העסקיים השונים שבניהול הרשת, לא ממש רלוונטיים.

אגב, לא תמיד המטרה שאליה נרצה לכוון תהיה ברורה לנו מיד מהרגע הראשון. לפעמים, אנחנו מתחילים מנקודת מוצא כללית ומעורפלת ("איך מכינים גלידה?") – ורק אחרי שנערוך תחקיר מקיף יותר של הנושא, נוכל לסדר את מחשבותינו, להבין מהי מסגרת הזמן או מספר המילים העומדים לרשותנו, ואז לבחור מטרה מוגדרת וברורה יותר ("איך מכינים גלידה איכותית"). זה בסדר גמור: מה שחשוב הוא שלפני שאנחנו מתחילים לכתוב את המילה הראשונה של הספר, או את השקף הראשון במצגת – המטרה הזו תהיה ברורה ומוגדרת היטב.

סיכום ביניים

• במקרים רבים, היופי והעוצמה האמיתית של רעיונות מורכבים טמון בפרטים הקטנים שלהם: באנקדוטות, בדוגמאות ובקשרים מפתיעים בין רעיונות שנראים, במבט שטחי, שונים מאוד זה מזה.
• כדי להעביר את היופי הזה, אנחנו נדרשים להעמיק בחומר: לצלול אל עומקם של הנושאים, ולהעביר את הפרטים הקטנים.
• הגדרת מטרת הלימוד חיונית כדי לוודא שהיקף הרעיונות שאנחנו רוצים להעביר אכן מתאים למסגרת הזמן (או מספר העמודים) שעומדים לרשותנו. אם לא נגדיר מטרה כזו, או אם נבחר מטרה רחבה מדי – נאלץ "לדלג" על הפרטים הקטנים ולהסתפק בקלישאות חלולות ורעיונות טחונים עד לעייפה.
• בנוסף, הגדרת מטרה היא כלי שיכול לסייע לנו לברור את הטפל מהעיקר, ולהמנע מהתבזרות לנושאים ורעיונות לא רלוונטיים – התבזרות שתעייף ותבלבל את הקהל שלנו.
• רצוי שהמטרה שנבחר תהיה מצומצמת וצרה ככל הניתן: עדיף לטעות לחומרה מאשר לקולה.
• לא תמיד המטרה שאליה נרצה לשאוף תהיה ברורה לנו מהרגע הראשון. זה בסדר גמור להתחיל את התחקיר מנקודת מוצא כללית ורחבה, ולמצוא את נקודת המוקד שלנו בהמשך הדרך. מה שחשוב הוא שכשאנחנו לוקחים את הקהל שלנו למסע, המטרה כבר תהיה ברורה לנו.

פרק ד': המבנה

עד כה הרביתי להשתמש בביטוי 'רעיון מורכב'. אבל מהו, בעצם, רעיון מורכב? מה הופך מושג, חומר לימוד או רעיון כלשהו למורכב ומסובך יותר או פחות מרעיון אחר?

אני מניח שאפשר למצוא לשאלה זו כמה וכמה תשובות שונות, אבל תרשו לי להציע תשובה משלי: רעיון מורכב הוא רעיון שכדי להסביר אותו, צריך קודם כל להסביר רעיון או או מספר רעיונות אחרים. במילים אחרות, רעיון מורכב הוא רעיון שדורש מהלומד ידע או הבנה קודמים, שבלעדיהם הרעיון החדש נראה סתום ולא מובן.

כדוגמה, 'ביקוש והיצע' הוא רעיון פשוט יחסית, שאפילו ילד בגיל הגן יכול להבין אותו בקלות: אם יש רק מעט סוכריות והרבה ילדים שרוצים לזלול אותם, מחיר הסוכריות יעלה.
'אינפלציה', לעומת זאת, היא רעיון מורכב יותר. כדי להבין מהי אינפלציה, יש ראשית להבין כיצד נוצר כסף חדש ומהן ההשפעות של כמות הכסף שמסתובב בשוק – כמו, למשל, השפעתה על הפסיכולוגיה האנושית, והאופן שבו אנחנו מעניקים ערך לעצם דומם שהוא, בתכל'ס, סתם חתיכת נייר עם מספר שמודפס עליה. כל אחד מהרעיונות האלה דורש בעצמו הסבר – ולעיתים, מסתתרים גם מאחורי תת-רעיון שכזה עוד תתי רעיונות, וכן הלאה. ואם רעיון מורכב הוא רעיון שכדי להסביר אותו יש ראשית להסביר תתי-רעיונות מקדימים, משתמע מכך שלסדר לימוד הרעיונות יש חשיבות.

אחת הטעויות הנפוצות של מי שמנסים ללמד חומרים מורכבים היא 'פספוס' של אותם רעיונות מקדימים חיוניים. למשל, אם אנסה להסביר מהי אינפלציה לפני שאסביר כיצד נוצר כסף חדש – סביר להניח שהקהל שלי ייצא מבולבל. מניסיוני, הפספוס הזה נגרם לרוב מכיוון שהמלמד לא נמצא 'על אותו הדף' כמו הקהל שלו: רעיונות, מושגים ונתונים שהמלמד לוקח כמובנים מאליהם, ממש אינם מובנים מאליהם עבור הקהל שלו.

כדי להמנע מטעויות כאלה, בא לעזרתנו ה'מבנה': השלד עקרוני של השיעור, ההרצאה או המאמר שאנחנו מתכננים להעביר.
במישור העקרוני, 'המבנה' הוא מפת דרכים רעיונית שמזכירה את הוראות הניווט של waze, כשאת "בעוד מאה מטרים פנה ימינה, ורק אז פנה שמאלה', מחליף "הסבר את רעיון א', ורק אז את רעיון ב'". במישור המעשי, המבנה הוא רשימה קצרה של נקודות (שנקראת לעיתים גם 'אאוטליין') שנשרבט על דף לפני שנתחיל לכתוב את המאמר או לעצב את המצגת.

הנה, לדוגמה, מבנה היפותטי לשיעור על הנושא: 'מהי אינפלציה.' אקדים ואומר שזהו רק מבנה אחד מתוך רבים אפשריים, כמובן.

– הקדמה: מדוע כדאי להכיר את המושג 'אינפלציה'? מכיוון שיש לאינפלציה השפעה אדירה על כלכלתן של מדינות. 
– מהו 'כסף'? תחליף נוח לסחר-חליפין: יותר קל להעביר שטרות, במקום להחליף כבשים ושקי אורז.
– השפעתה של הפסיכולוגיה האנושית על תפיסת ערכו של מטבע: ככל שיש יותר שטרות ('כסף שגדל על העצים'), כל שטר נתפס כשווה פחות.
– כיצד נוצר כסף חדש בשוק? החלטת ממשלה, שמורה לבנק המרכזי להדפיס שטרות חדשים (פיזית, או וירטואלית).
– "אינפלציה": מה קורה כשיש יותר מדי כסף במשק? מחירי סחורות ומוצרים עולים בצורה מהירה ודרמטית.
– דוגמה להשפעתה השלילית של אינפלציה: גרמניה בין מלחמות העולם. 
– סיכום וחזרה על הרעיונות המרכזיים.
– תובנה: האינפלציה היא דוגמה לכך שאי אפשר ללמוד כלכלה במנותק מהבנת הפסיכולוגיה האנושית.

מיד אצלול לעומק העניין ואסביר כיצד יוצרים מבנה נכון, אבל קודם לכן- יתכן ואתם שואלים את עצמכם אם מפת הדרכים הזו היא תמיד הכרחית ומצדיקה את ההשקעה בה. ובכן, ברור שאפשר ליצור את השיעור גם ללא מפת הדרכים הזו – ובמקרים פשוטים וטריוויאליים, היא באמת לא הכרחית. אבל במציאות, אם מצאתם את עצמכם מתכוננים להרצאה, כותבים ספר או יוצרים מערך שיעור – סביר מאוד להניח שלא מדובר במקרה פשוט וטריוויאלי, שהרי אז לא היה כל צורך בהרצאה, הספר או השיעור שלכם. מניסיוני, כמעט תמיד רצוי ומומלץ להשקיע את הזמן בתכנון מסודר של המבנה. מדוע? מכיוון שזו הנקודה היחידה בתהליך היצירה שבה אנחנו מתנתקים לרגע מהפרטים הקטנים, מהנוסחאות, הדוגמאות, הגרפיקות והפונטים – וסוקרים את החומר שאותו אנחנו רוצים להעביר "ממבט הציפור". זה השלב שבו ניתן להתרכז ביער במקום בעצים, ולזהות כשלים בסיסיים בתוכנית הפעולה שלנו – כגון שלבים חיוניים בהסבר שאולי פיספסנו או שלא נמצאים במקומם הנכון, או רעיונות מיותרים שאין סיבה שיהיו בשיעור.

בשורה התחתונה: אל תדלגו על שלב התכנון הזה. הוא משתלם מאוד.

כיצד, אם כן, יוצרים מבנה מתאים עבור התוכן שלנו?
על פניו, זו עשויה להישמע כמו שאלה קלה: הרי בסיכומו של דבר, מדובר ברשימה קצרה של מספר נקודות עקרוניות. בפועל, גיליתי שמרבית האנשים מתקשים בכך, במיוחד כשמדובר בטיפוסים שסדר וארגון אינם הצד החזק שלו. במקרים רבים אנחנו ניצבים מול 'הר' גדול של רעיונות, נתונים ודוגמאות – ומרגישים מוצפים ומבולבלים. איפה קצה החוט בספגטי הענק הזה? מאיפה להתחיל?

אני נתקל בבעיה הזו באופן שגרתי כשאני כותב פרקים של 'עושים היסטוריה', והפתרון שמצאתי לעצמי הוא כזה.
אני מתחיל מרשימה אקראית וחסרת-סדר של הרעיונות, תתי-הרעיונות, המושגים והדוגמאות שאני חושב שאצטרך לספר עליהם בפרק. הדגש כאן הוא על חוסר הסדר: אני לא מתעכב על הסדר הנכון של הרעיונות הנ"ל, אלא משתדל לתמצת כל רעיון למשפט אחד קצר, כמו בדוגמה לעיל לגבי האינפלציה. מטרתי, בשלב הזה, היא רק לזהות כמה שיותר מהרעיונות שאצטרך לשלב בטקסט בהמשך.
לאחר שיש לי רשימה אקראית שכזו, אני מתחיל לסדר אותה – ממש כמו פאזל, שבו החלקים השונים מתחברים זה לזה בסדר הנכון. אידיאלית, המקום הטוב ביותר להתחיל איתנו את הרכבת הפאזל הזה הוא דווקא הסוף: הנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע בהסבר שלנו. נכון, זה אולי נשמע מעט משונה: האם לא הגיוני יותר להתחיל דווקא מההתחלה?…אבל הניסיון לימד אותי שאם מתחילים ליצור את המבנה מנקודת ההתחלה – לעיתים קשה לנו לראות בעיני רוחנו את סוף המסלול. מטבע הדברים, כשאנחנו עומדים בנקודת ההתחלה של מסע כביר כלשהו, האופק פרוש לפנינו במלוא תפארתו ויש לנו אינספור מסלולים שאפשר ללכת בהם. השפע הזה הוא בדיוק מקור כל הצרות! להיכן כדאי לצעוד? מאיפה להתחיל? להבדיל, אם נתחיל דווקא מהסוף, מהנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע – מגוון האפשרויות שעומד לרשותו מצטמצם באופן דרמטי. נתחיל מנקודת הסיום ונלך אחורנית, צעד אחר צעד – רעיון אחר רעיון – עד לנקודה שאנחנו מרגישים שהיא נקודת פתיחה טובה.

המפתח להרכבה נכונה של הפאזל הוא לשאול, עבור כל שלב בסולם המבנה שלנו – מדוע הוא שם? האם פיסת המידע שאני רוצה להוסיף למבנה הזה חיונית, ויותר מזה – האם היא חיונית במקום בו היא נמצאת? האם היא מקדמת אותנו, באופן כלשהו, אל המטרה שבחרנו לעצמנו?כל עוד נקפיד לוודא שכל שלב בסולם הוא חיוני ומקדם אותנו אל מטרתנו בפני עצמו – המבנה כולו יהיה יציב.

ניקח, בהמשך לדוגמה של מבנה השיעור על האינפלציה, את הסעיף 'כיצד נוצר כסף חדש בשוק'.
האם זהו מידע חיוני כדי להבין את המושג 'אינפלציה'? אני מעריך שכן. יהיה קשה להבין כיצד משפיעות החלטות ממשלה על האינפלציה בשוק, אם לא נבין שכסף חדש לא נופל מהשמיים: הממשלה היא זו שמנחה את הבנק המרכזי להדפיס כסף חדש. מהו המקום המתאים ביותר לסעיף הזה במבנה השיעור? ובכן, אין הרבה הגיון בלהסביר כיצד נוצר כסף חדש, אם הקהל לא מבין מדוע בכלל השאלה הזו חשובה, באופן עקרוני. על כן, אשאף להכניס את הסעיף הזה רק אחרי שהסברתי איזו השפעה יש לכמות הכסף שמסתובב בשוק על הפסיכולוגיה האנושית והאופן שבו אנחנו מעניקים 'ערך' לפיסת הנייר שאנחנו מכנים 'שטר'.

ומה לגבי, למשל, רעיון כמו 'כיצד מדפיסים כסף חדש'? האם כדאי לי להתייחס לשאלה הזו במסגרת ההרצאה שלי? ובכן, אשאל את עצמי כך: אם המאזין בקהל לא יודע כיצד בדיוק נוצר אותו כסף חדש – האם מדובר בהדפסה במכונת דפוס, או ביצירת שורה וירטואלית בתוך מסד נתונים ממוחשב? – האם תהיה לכך השפעה על יכולתו להבין מהי אינפלציה? אני מעריך שלא. הרי זה לא ממש משנה איך יוצרים את הכסף בפועל: תופעת האינפלציה הייתה קיימת לפני המצאת המחשב, ותהיה קיימת גם כששטרות נייר יפסיקו להתקיים. מכיוון שכך, ברור לי שלשאלה הזו אין מקום כלל בהסבר שלי. היא לא חיונית, ולכן – היא לא צריכה להיות חלק מהשיעור.

אגב, בדוגמה שנתתי בחרתי להכניס את השאלה 'כיצד נוצר כסף חדש' לפני הסעיף 'מה קורה כשיש יותר מדי כסף בשוק' – אבל זו לאו דווקא החלטה שחקוקה בסלע. אני חושב שכנראה הייתי יכול להחליף את סדר שני הסעיפים האלה, וזה עדיין היה מבנה סביר. זו דוגמה לכך שאין מבנה 'נכון' אחד ויחיד.

כעת, אני רוצה להפנות את הזרקור שלנו לכמה אלמנטים מסויימים שכמעט תמיד יופיעו או שצריכים להופיע במבנה טוב ומוצק.

הפתיחה

לפתיחה שני תפקידים מרכזיים – או לחילופין, שתי שאלות עקרוניות שהיא צריכה לענות עליהן.
הראשונה: מדוע כדאי לכם, הקהל, להאזין למה שיש לי לומר?
השניה: מדוע כדאי לכם להאזין דווקא לי.

נתחיל מהשאלה השניה. לפעמים, אם הקהל כבר מכיר ומעריך אותנו – אין צורך להציג את עצמנו. אבל במקרים שבהם הוא אינו מכיר אותנו או הרקע ממנו אנחנו באים – רצוי לציין במפורש את אותן שורות בקורות החיים שלנו שהופכות אותנו לברי-סמכא בתחום שעליו אנחנו עומדים לדבר: מישהו שכדאי להקשיב לו. למשל, אם אני עומדת להסביר משהו בקשר לניתוחי לב, ואני כירורגית בעלת עשרים שנות ניסיון – רצוי לציין זאת במפורש.

כדאי להדגיש: רק את אותן השורות בקורות החיים שהופכות אותנו לברי סמכא – ולא יותר. האזנתי ליותר מדי פודקאסטים שבהם המראיין והמרואיין מתחילים את השיחה עם תיאור מפורט של מצבו המשפחתי של המרואיין, כמה ילדים יש לו והמסלול המקצועי המפורט שעבר עד שהגיע לתפקידו הנוכחי. ברוב המקרים זה לא מעניין, זה לא רלוונטי – וזה גוזל מאיתנו זמן יקר שאפשר להקדיש אותו לדברים טובים יותר.

וכעת נחזור אל השאלה הראשונה שעליה צריך לענות הפתיח: מדוע כדאי לקהל להאזין להרצאה (או לקרוא את הספר) על הנושא שאני עומד לדבר עליו? אחרי הכל, זה שאני רוצה לדבר על אינפלציה – לא אומר שקהל שלי בהכרח מתעניין בנושא הזה. נכון, לעיתים אפשר להניח מראש שהקהל מתעניין: למשל, אם מדובר בהרצאה שהקהל רכש כרטיסים כדי להאזין לה, מן הסתם הנושא שבחרתי להרצאה מגרה את סקרנותם. אבל ברוב המקרים, אין זה המצב: למשל, אם מדובר בשיעור חובה בבית ספר, או בהרצאה בכנס מקצועי. במקרים כאלה הקהל אמנם יושב על הכסאות – אבל אל לי להניח שהם בהכרח קשובים למה שיש לי לומר. עלי "לתפוס את הקהל באוזן": לשכנע אותו שהנושא שבחרתי הוא מעניין, או חשוב, או שניהם – ופתיחה טובה היא כזו שמעוררת עניין בנושא שעליו אנו עומדים לדבר.

כיצד בדיוק? ישנן אינספור דרכים ואפשרויות. אפשר, למשל, להדגים את חשיבותו של הנושא עבור הקהל – במישור האישי (למשל, להתפתחות המקצועית שלהם) או באופן עקיף יותר, דרך השפעתו על החברה, המדינה, העולם וכדומה. אפשרות נוספת היא להציג תעלומה מסוימת – מדעית, טכנולוגית, או אולי סיפור אנושי מעניין – ולרמוז שהבנת החומר המדובר תוביל לפתרון התעלומה. אפשר לספר את סיפורו של אדם או ארגון שלא הבינו את חשיבותו של הנושא המדובר – וסבלו בשל כך. האפשרויות רבות, אבל המטרה אחת: תנו למאזינים סיבה לרצות ללמוד, ואל תניחו מראש שהם קשובים לכם בכל מאת האחוזים.

הסיכום

הסיכום הוא תמצות מרוכז של הרעיונות המרכזיים שבהן עסקנו. לשיטתי, הסיכום אינו אלמנט חיוני במיוחד בהעברת חומר מורכב: אם עשינו עבודה טובה, הקהל כבר מבין את שרשרת הרעיונות שתארנו. אם לא עשינו עבודה טובה – הסיכום בלאו הכי לא יעזור. אף על פי כן, יש אנשים שסיכום מתומצת של החומר יכול לסייע להם "לסדר את המחשבות" ולזכור טוב יותר את הרעיונות העיקריים שהעברנו. מכיוון שמדובר, ברוב המקרים, במספר משפטים ספורים – אין סיבה שלא להוסיף סיכום שכזה לטובת מי שזקוקים לו, כפי שגם אני עושה בספר זה.

התובנה

התובנה היא אלמנט חשוב במבנה שיעור – אבל מעטים יחסית משתמשים בה, או בכלל מודעים לתפקיד החשוב שלה.

התובנה, בהקשר של המבנה, היא מעין אפילוג (או 'סוף דבר') שמעביר רעיון מסוים שאינו חייב בהכרח להיות קשור בקשר הדוק לתוכן השיעור – אבל כזה שבונה על מה שלמדנו, ומעשיר אותו באופן כלשהו.
לדוגמה, במבנה השיעור על האינפלציה שתיארתי קודם, התובנה בסיום הייתה: "אי אפשר ללמוד כלכלה במנותק מהבנת הפסיכולוגיה האנושית". תסכימו איתי, אני מקווה, שאפשר היה לסיים את השיעור גם ללא התובנה הזו – והקהל שלנו היה בכל זאת יוצא ממנה כשהוא מבין את הרעיון של אינפלציה בצורה נהדרת. ואף על פי כן, אני טוען שתובנה כזו היא בכל זאת אלמנט חשוב ומועיל, שכדאי מאוד להוסיף למבנה השיעור. מדוע?

התשובה לשאלה הזו קשורה, לתפיסתי, למטרה שלשמה אנחנו מעבירים את החומר. המטרה הראשית היא כמובן להסביר את הרעיון שאנחנו רוצים להעביר – אבל שיעור ממש ממש טוב, הרצאה שמדהדהת במוחם המאזינים או ספר שנותר חקוק בזכרונם של הקוראים למשך שנים רבות – הם יותר מזה. יצירות כאלה מעשירות את עולמו של הקורא מעל ומעבר לחומר המיידי או לנושא המועבר, והן עושות זאת על ידי יצירת קשרים בין נושא השיעור לבין תחומים או נושאים שלמראית עין, אין ביניהם חיבור ברור וטריוויאלי. במילים אחרות, הן מרחיבות את אופקיו של הקורא.

זו כוונתי ב"המטרה שלשמה אנחנו מעבירים את החומר". מורה טוב יודע להסביר כמו שצריך את החומר הנלמד, אבל מורה מעולה – כזה שזוכרים בחיבה גם שלושים שנה אחרי שסיימת את התיכון – הוא מורה שגרם לך לראות את העולם מזווית אחרת, להבין משהו חדש על המציאות שסביבנו ולהצביע על יופי חבוי שמעולם לא זיהינו. יובל נוח-הררי, למשל, הוא דוגמה נהדרת לסוג כזה של מורה. הרצאותיו וספריו של הררי עוסקים בהיסטוריה האנושית – אבל גדולתו האמיתית אינה בתיאור העובדות ההיסטוריות והמחקרים הרלוונטיים, אלא האופן שבו הוא מצליח לחלץ מתוך ההיסטוריה הזו תובנות מרתקו שמהדהדות במוחם של קוראיו.

תפקידו של אלמנט התובנה, אם כן, הוא להציג רעיון חדש שנבנה על יסודות החומר שהעברנו בהרצאה. במידה מסוימת, אפשר לומר שהתובנה היא מעין "רווח מיידי" שאנחנו מעניקים למי שהאזין לדברים שהיה לנו לומר: דהיינו, לא רק שלימדנו אותם עובדות חדשות, אלא גם הדגמנו להם כיצד הידע החדש שרכשו משתלב בידע הקודם שהיה להם על העולם – ומעשיר אותו. נכון, לא תמיד קל למצוא תובנה מרתקת ומעשירה שכזו – אבל כדאי להתאמץ ולחפש אותה.

סיכום ביניים

• "רעיון מורכב" הוא רעיון שכדי להבין אותו, יש להבין קודם לכן מספר תתי-רעיונות מקדימים. ברוב המקרים, לסדר הצגת הרעיונות המקדימים האלה יש חשיבות רבה.
• אחת הטעויות הנפוצות של מי שמנסים ללמד חומרים מורכבים היא 'פספוס' של אותם תתי-רעיונות מקדימים חיוניים, שבלעדיהם הקהל מתקשה לעקוב אחר ההסבר.
• ה"מבנה" הוא מפת הדרכים העקרונית של השיעור שאנחנו מתכננים להעביר: שלד עקרוני של רעיונות ואלמנטים קבועים שנרשום לעצמנו לפני שנתחיל לכתוב את המאמר עצמו או ליצור את המצגת.
• יצירת המבנה מאפשרת לנו לבחון את השיעור שלנו ב'מבט על', ולזהות נקודות מאתגרות בתהליך ההסבר.
• המפתח ליצירת מבנה נכון הוא לשאול, עבור כל שלב בסולם המבנה שלנו – מדוע הוא שם? האם פיסת המידע שאני רוצה להוסיף למבנה הזה חיונית, ויותר מזה – האם היא חיונית במקום בו היא נמצאת?
• תפקידה של הפתיחה הוא "לשכנע" את הקהל שכדאי להם להאזין למה שאנחנו רוצים לומר, ואם אנחנו לא מוכרים להם ממקודם – לשכנע אותם שאנחנו ברי-סמכא בתחום המדובר.
• הסיכום הוא תמצות מסודר של הרעיונות העיקריים שהעברנו, והוא עוזר למאזינים לגבש ולמצק את מה שלמדו עד כה.
• התובנה היא רעיון חדש שבונה על הרעיונות החדשים שהעברנו, ומעשיר את עולמו של הקהל בדרך לא צפויה.

פרק ה': הקונפליקט

אם תחפשו בגוגל 'איך ללמד חומר מורכב', סביר להניח שאחת התשובות הראשונות שתתקלו בהן תהיה – לשלב בשיעור סיפור מעניין. וזה נכון לגמרי: עובדה ידועה היא שאנחנו נמשכים לסיפורים כבר מגיל צעיר, ושמידע שמועבר באופן סיפורי נותר חקוק בזכרונם של המאזינים זמן רב יותר מאשר מידע שמועבר באופן כרונולוגי, למשל. רבים מאִמני הזיכרון – אנשים שמתמחים בשינון זריז של מידע אקראי, כגון סדר קלפים בחפיסה – נעזרים בטכניקות סיפוריות כדי להטמיע את המידע בזכרונם.

אבל כשאני מרצה בפני מורים או מדריכים, אחת השאלות הקבועות שאני נשאל היא – כיצד אמור המורה ליצור את הסיפור הזה בכוחות עצמו? הרי אף אחד מאיתנו אינו מאיר שלו או סטיבן קינג, רובנו לא זכינו בהכשרה מקצועית בתחום הכתיבה, ואין לנו ניסיון בתחום הזה. זאת ועוד, אני יכול להעיד מניסיוני האישי שלספר סיפור טוב – זה קשה. יש יחידי סגולה שניחנו בכשרון טבעי לספר סיפורים מעניינים, עבור רובנו, עם זאת – וגם אני כלול בקבוצה זו – מדובר ביכולת שנבנית במשך שנים של תרגול ואימון, תוך עבודה צמודה עם עורכים מנוסים שמרביצים בך את תורתם (ועוד ארחיב בהמשך על תפקידו החשוב של העורך בתהליך היצירה).

זאת ועוד, הנושאים שאנחנו מבקשים להעביר הם כמעט תמיד שונים בתכלית מהנושאים שנמצא ברומנים רבי מכר או סרטים שוברי קופות. לכתוב סיפור טוב על משולש רומנטי או מאבק הירואי בחייזרים זה לא קל – אבל זה בהחלט קל יותר מאשר לכתוב סיפור סביב הביולוגיה של התא, או תכונותיה של מערכת מכ"ם. ואם זה המצב, איך אנחנו יכולים לצפות ממורה בתיכון, או ממהנדס שעולה על הפודיום בכנס מקצועי – אנשים חסרי ניסיון בסוג כזה של תהליך יצירתי – לטוות סיפורים מעניינים סביב הנושא שהם אמורים להעביר?

ממידע – לסיפור

המפתח לפתרון הבעיה הזו טמון בתשובה לשאלה – 'מה הופך מידע (Information), לסיפור?'. דהיינו, מה גורם לאוסף של משפטים ופריטי מידע להפוך למשהו שהמוח שלנו מפרש כ'סיפור', ויותר מזה – מה הופך אותם לסיפור טוב? אם נדע להצביע על התכונות והמאפיינים שהופכים "מידע" ל"סיפור", נוכל להיעזר בידע הזה כדי להפוך את המידע שאנחנו מבקשים להעביר בשיעור ליותר סיפורי – אפילו אם אנחנו לא סופרים מקצועיים או תסריטאים מנוסים. אפשר להקביל זאת להבדל שבין מעצב אופנה, ל'סתם' מישהו שיש לו טעם טוב בלבוש. עיצוב אופנה הוא מקצוע, וכמו כל המקצועות הוא דורש הכשרה וניסיון – אבל כדי להתלבש בטוב טעם, לא צריך תואר בעיצוב: די בהבנה בסיסית של מספר אלמנטים עקרוניים, כמו למשל מהי התאמת צבעים נכונה. במילים אחרות, אם נכיר את האלמנטים החשובים והעקרוניים של כתיבה סיפורית, נוכל לשלב אותם בהסברים שלנו ובכך להעשיר ולשפר את השיעור במידה ניכרת. נכון: כנראה שלא נגיע לרמתם של מאיר שלו וסטיבן קינג – אבל למרבה המזל, אין בכך צורך. 

השאלה 'מה הופך מידע לסיפור' העסיקה כותבים ומחזאים מכל הדורות, לפחות מאז ימי יוון העתיקה ואולי אפילו קודם, ולשמחתנו – יש לנו תשובות לא רעות לשאלה הזו. למעשה, חיפוש קצר בגוגל ימצא לכם המון ספרים מעולים שעוסקים בשאלה הזו (אישית, אני ממליץ על "סיפור", מאת רוברט מקי – אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שכתב היטב על הנושא). הספרים האלה יעניקו לכם שפע של טכניקות והצעות לכתיבה סיפורית, החל משלב הרעיון ועד כתיבת דיאלוגים. אבל יש אלמנט אחד, מתוך שלל האלמנטים והטכניקות, שלדעתי הוא החשוב והבסיסי ביותר – הקונפליקט. 

הקונפליקט נמצא בבסיס כל סיפור שאי פעם שמעתם: מה"אודיסאה" של הומרוס, ועד הסרט האחרון של טום קרוז. לעיתים מדובר בקונפליקט חיצוני: למשל, יריב שמנסה להסיט את הגיבור ממטרתו ולהכשילו. לעיתים מדובר בקונפליקט פנימי, כגון התחבטות של הגיבור בין נאמנות לאהובתו ונאמנות למשפחתו. לעיתים מדובר בקונפליקט 'גדול': מאבק לחיים ולמוות או מלחמה בין-כוכבית. לעיתים מדובר בקונפליקט 'קטן', כמו שני תלמידי בית ספר הנלחמים על ליבה של נערה יפה. הקונפליקט יכול ללבוש אינספור צורות – אבל הוא תמיד שם, בכל סיפור. יותר מזה: אם אין קונפליקט, זה לא סיפור.

אני לא יודע לומר בוודאות מה יש בו, בקונפליקט, שמגרה ומושך כל כך את בני האדם. אם אני צריך לנחש, אני חושב שזה קשור לרגשות: קונפליקט הוא משהו שמדלג 'מעל' לשכבות הרציונליות של מוחנו וחודר עמוק יותר פנימה, אל הרגש הגולמי והפראי. אבל תהא הסיבה אשר תהיה, אני יכול להבטיח לכם שברגע ש'תזריקו' קונפליקט כלשהו לתוך ההסבר שלכם, אוזניהם של קהל השומעים יזדקרו, העיניים יתרוממו ממסכי הטלפונים, ותזכו – לפחות לכמה דקות – במלוא תשומת ליבם של הנוכחים. אין כוח חזק יותר שסופר או תסריטאי אוחזים בו, מאשר היכולת ליצור קונפליקטים טובים.

אגלה לכם סוד אפל ומביש מעברי הרחוק. פעם, בשנות השמונים, שודרה בערוץ הראשון אופרת סבון בשם 'שושלת' (Dynasty). מדובר באופרת סבון טלוויזיונית קלאסית, כזו שעוסקת מתחילתה ועד סופה בתככים, בגידות וסכסוכים. היום, לא תתפסו אותי צופה בתכנית כזו – אבל איך שהוא, כשהייתי בן עשר, מצאתי את עצמי נשאב לתוך המערבולת הצהובה הזו. אני חושב שצפיתי (באדיקות!) בכמעט מאה פרקים של הסדרה לפני שתפסתי את עצמי בידיים, נטשתי את 'שושלת' ועברתי לצפות בתכנים הרבה יותר מתוחכמים – כמו קץ' בערוץ המזרח התיכון.

אז וגם היום, מדורי הרכילות לא ממש עניינו אותי ולא נמשכתי לחיטוט בחיי הזוגיות של היפים והמפורסמים. אם כן, מה גרם לי להתמכר ל'שושלת'? התשובה ברורה: הקונפליקטים. אחרי פרק או שניים, היה לי ממש חשוב לגלות מה יעשה ג'ון כשיגלה שבלייק מנסה לגנוב ממנו את העסקה הענקית, ואלו צרות תגרום אלכסיס המרשעת ללינדה התמימה. במילים אחרות, הקונפליקטים עוררו את סקרנותי, ודירבנו אותי להמשיך לצפות בסדרה, פרק ועוד פרק. 

זהו, אם כן, תרומתו הגדולה של הקונפליקט בסיפור: הוא מעורר את סקרנותם של המאזינים. הקונפליקט מייצר מתח – מי ינצח? מי יפסיד? מה יקרה בהמשך? – והמתח משאיר אותנו קשובים ועירניים. אם נדע לשלב קונפליקט במידע שאנחנו מבקשים להעביר לקהל, הוא יעזור לקהל שלנו לצלוח את המכשולים שעומדים בפניהם, כמו קטעי הסבר מורכבים ומאתגרים. 

אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר לעוצמתו של הקונפליקט בהקשר שלנו, של לימוד חומרים מורכבים, היא הספר  "המשפט האחרון של פרמה", מאת הסופר הבריטי סיימון סינג' (והסרט שנעשה בעקבותיו). הספר עוסק בחידה מתמטית שניסח מתמטיקאי צרפתי מוכשר בשם פייר דה פרמה (Fermat) במאה ה-17, ובניסיונותיהם של מאות ואולי אלפי מתמטיקאים לפצח אותה במשך למעלה משלוש מאות שנה. מניסיוני – ואני בטוח שמורים רבים יסכימו איתי – מתמטיקה היא אחד התחומים הקשים והמאתגרים ביותר לפיצוח בתחום ההוראה: מדובר בידע מופשט מאוד, שכרוך בהמון תרגול ממושך ומתסכל. ובכל זאת, 'המשפט האחרון של פרמה' הוא רב מכר: הספר הראשון העוסק במתמטיקה שזכה להגיע למקום הראשון בטבלת מכירות הספרים בבריטניה. 

סוד הצלחתו של הספר הוא בעושר האדיר של קונפליקטים שסינג' הצליח לדחוס לתוכו: מגוון של קונפליקטים מכל סוג. יש קונפליקט חיצוני ברור ורב-עוצמה, והוא הקונפליקט בין המתמטיקאים והחידה שהם מנסים לפתור. יש קונפליקטים בין המתמטיקאים לבין עצמם, כשכל אחד רוצה להיות זה שיפתור את החידה המפורסמת ראשון ויזכה לתהילת עולם – וישנם הקונפליקטים של 'גיבור' הספר, אנדרו ווילס (Wiles): קונפליקט פנימי בינו לבין עצמו בשאלה האם להקדיש את הקריירה שלו לניסיון לפתור חידה שרבים טענו שאין לה כלל פתרון, וקונפליקט חיצוני מול שאר העולם האקדמי, שפיקפק בתחילה בפתרון אליו הגיע. העושר הזה של קונפליקטים, בכל כך הרבה רמות, הוא אחד הסיבות העיקריות להצלחתו של הספר. 

האמת, לא בחרתי ב'משפט האחרון של פרמה' באקראי: זה הספר שבזכותו החלטתי לעסוק בכתיבה של מדע פופולארי, ושכנע אותי לעשות את הצעד הראשון במסע שהוביל אותי להקים את 'עושים היסטוריה' וכל מה שבא אחריה. חברתי דאז קנתה לי את הספר כמתנה לקראת נסיעה לחו"ל, ו"בלעתי" אותו בכזו שקיקה שסיימתי אותו בתוך ימים ספורים. סינג' הראה לי שאפשר להסביר מדע בצורה מרתקת, אם עושים את זה כמו שצריך. וגם חברתי הרוויחה מכל העניין: התחתנתי איתה…

הבה ניתן דוגמא נוספת. נניח, למשל, שאני רוצה להסביר משהו מתחום תורת הקוונטים. תורת הקוונטים ידועה לשמצה כמבלבלת ומורכבת: מדובר בדברים שמתרחשים בסקאלות הקטנות ביותר המוכרות לנו – סדרי גודל של גרעיני אטומים – והחוקים השולטים בהתרחשויות האלה שונים ומוזרים מאוד מהחוקים המוכרים לנו מחיי היום יום. איזה קונפליקט אפשר 'להזריק' להסבר שלי, כדי להפוך אותו לסיפורי ומותח יותר? 

למזלנו, יש קונפליקט כזה – והוא אפילו די מפורסם בחוגי הפיזיקה. אלברט איינשטיין, שהגה את תורת היחסות, התקשה לקבל כמה מהרעיונות המרכזיים של תורת הקוונטים – כמו למשל, הרעיון לפיו אירועים מסוימים תלויים באקראיות מוחלטת שאי אפשר לחזות אותה. "אלוהים לא משחק בקוביות," היא אחת האמרות המפורסמות שלו (ונילס בוהר, מחלוצי פיזיקת הקוונטים, החזיר לו בהומור – 'אלברט, תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות…') ככל שהתקדמו השנים, יותר ויותר פיזיקאים קיבלו את תורת הקוונטים כתקפה – ואיינשטיין העיקש נותר מבודד בהתנגדותו. יש לנו כאן קונפליקט מפואר ורב עוצמה בין אחד הגאונים הגדולים בתולדות הפיזיקה – ובין כמעט כל שאר הקהילה המדעית. מי ינצח?… אם אשכיל לשזור את הקונפליקט הזה בהסבר שלי, סביר להניח שהקהל יהיה מסוקרן וקשוב יותר למה שיהיה לומר, כיוון שכדי להבין את מהות הקונפליקט וזהות המנצח – יש להבין את הרעיונות הפיזיקליים שעומדים במרכזו. 

כיצד יוצרים קונפליקט

כעת עולה השאלה: כיצד יוצרים קונפליקט שכזה? שוב – הסרטים, הסדרות והרומנים שאנחנו צורכים ביום יום הרגילו אותנו לחשוב שקונפליקט הוא רק בין בני אדם: יריבות, תחרות וכדומה. ברור שאם יש בידינו, במקרה, קונפליקט אנושי שמתקשר לנושא השיעור – כמו הקונפליקט בין איינשטיין והקהילה המדעית – זה נהדר. אבל ברוב המקרים – לא יהיה לנו מזל שכזה. יריבויות אישיות סוערות ואמוציונליות הן לשמחתנו מצרך נדיר יחסית בדברי ימי המדע. מה עושים? האם עלינו להרים ידיים?

ברור שלא. אנחנו רגילים לחשוב על קונפליקט כעל מחלוקת בין בני אדם – אבל זה לא נכון. כל קונפליקט, ולו הסוער והאמוציונלי ביותר, הוא ביסודו קונפליקט בין רעיונות מנוגדים או בין תפיסות עולם מתחרות. אם יש דמויות אנושיות  שמעורבות בקונפליקט, הן לרוב רק מייצגות את תפיסות העולם המנוגדות האלה.

ניקח, כדוגמא, את סדרת סרטי 'מלחמת הכוכבים' (Star Wars). על פני השטח, היריבות בין דארת' ווידר ולוק סקייווקר היא יריבות אישית בין שני אבירי ג'די – אבל רק על פני השטח. לאמיתו של דבר, כל אחת מהדמויות הללו מייצגת תפיסת עולם מסויימת, שמתנגשת בתפיסת העולם של השני. וויידר מייצג את הרעיון לפיו ניתן לנהל ולשלוט ביקום רק באמצעות פחד וכוח, ולוק את הרעיון ההפוך – שחמלה וטוב לב הם הדרך הנכונה. אותו הדבר נכון גם לגבי המחלוקת בין איינשטיין ושאר המדענים, במקרה של תורת הקוונטים: תפיסת העולם של איינשטיין – שהיקום אינו יכול להיות כה אקראי – היא זו שעמדה בניגוד לתפיסת עולם של הפיזיקאים שניסחו את התורה החדשה הזו. במילים אחרות, אין מדובר כאן ביריבות אישית, אלא במחלוקת שנובעת מתפיסות עולם מנוגדות. 

המסקנה מהאמור לעיל היא שכדי לבנות סיפור טוב, כזה שידחוף את ההסבר שלכם קדימה ויעניק לו אנרגיה ותנופה – עליכם לחפש קונפליקט בין רעיונות מנוגדים. וזה, מסתבר, לא כל כך קשה! בכמעט כל תחום של עשיה אנושית יש מגוון של דעות ורעיונות שאפשר להציב ולעמת אלה כנגד אלה. הדוגמאות רבות מספור: כדורגל? סגנון משחק הגנתי לעומת סגנון התקפי. כלכלה? שוק חופשי לעומת תכנון מגבוה. ביולוגיה? אבולוציה לעומת 'תכנון תבוני.' אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד, אבל אני מקווה שהבנתם את הפרינציפ. 

קונפליקט, אגב, לא חייב להיות בין שתי "דמויות": הוא בהחלט יכול להיות גם קונפליקט פנימי, בין אדם ובין עצמו. דוגמא מרתקת לסוג כזה של קונפליקט היא זו של ארווין שרדינגר (Schrodinger), שב-1925 פיתח את אחת המשוואות החשובות בתולדות הפיזיקה הקוונטית – 'משוואת שרדינגר', הקרויה על שמו. במהלך מחקרו התמודד שרדינגר מול קשיים אינטלקטואליים כה מאתגרים, עד שבשלב מסויים החליט להפסיק את העבודה על המשוואה ולצאת לנופש בבקתה מבודדת בהרים (עם הפילגש שלו. אז אולי הוא לא כל כך סבל, בכל זאת.) גם אחרי שהמשוואה המדוברת כבר נגלתה לעיניו והייתה רשומה על הדף מולו, צרותיו של שרדינגר לא הסתיימו: המשוואה הייתה קיימת, אבל לא היה לו מושג מה משמעותה – זאת אומרת, מה מגלה המשוואה אודות טבעו של העולם הקוונטי. הוא בילה את השנים הבאות בניסיון לפענח את פשרה של המשוואה, עד שהגיע אל התשובה הנכונה (כנראה).

קונפליקטים פנימיים יכולים בהחלט להיות מעניינים ומרתקים לא פחות מקונפליקטים "חיצוניים": העובדה שה"קרב" מתחולל בתוך נפשו של הגיבור לא מחלישה את הקונפליקט, ואפילו להפך – היא הופכת את המאבק למר וכואב יותר. וכמו הקונפליקטים החיצוניים – גם הקונפליקטים הפנימיים מייצגים קונפליקטים עמוקים יותר, קונפליקטים בין רעיונות מנוגדים.

השורה התחתונה, אם כן, היא שניתן למצוא קונפליקט בכמעט כל נושא שרוצים לדבר עליו, ולשלב אותו בשיעור כדי להעניק להסבר את האנרגיה החיונית כל כך. אם ישנן דמויות אנושיות שמייצגות את תפיסות העולם המנוגדות האלה, באותו האופן שבו לוק סקייווקר ודארת' ווידר מייצגים את תפיסות העולם שלהם – מה טוב. אם אין דמויות כאלה – לא נורא! הקונפליקט הוא העיקר, ומחלוקת בין תפיסות עולם היא לכשעצמה מעניינת ומושכת: אולי לא מעניינת מספיק בשביל שובר קופות הוליוודי, אבל טובה מספיק לצרכינו. 

כמעט כל קונפליקט ישדרג את ההסבר שלנו ויעניק לו אנרגיה חיונית, אבל כמו בכל דבר – גם בקונפליקטים, יש קונפליקט מוצלח יותר וקונפליקט מוצלח פחות. השאלה המתבקשת היא – כיצד ניצור קונפליקט טוב ומרתק? 

שני מאפיינים יעזרו לנו לבחור את  הקונפליקטים שלנו. הראשון הוא הניגוד שבין הרעיונות או תפיסות העולם: ככל ששתי תפיסות העולם שונות ומנוגדות זו, כך הקונפליקט שלנו יהיה חזק ועוצמתי יותר. למשל, מחלוקת בין שני ביולוגים בשאלה האם חרק מסוים שייך למין אחד או למין אחר היא אמנם סוג של קונפליקט – אבל המחלוקת בין תומכיו של צ'ארלס דארווין למאמינים ב'תכנון תבוני' (התפיסה לפיה 'בורא' מסתורי קבע את תכונותיהם של היצורים בטבע) היא מחלוקת הרבה יותר משמעותית ורבת עוצמה. במקרה הראשון, מדובר בחילוקי דעות בין שני מדענים שבגדול, מסכימים על כמעט כל דבר – פרט לעניין הנקודתי של החרק המדובר. במקרה השני, מדובר על חילוקי דעות הרבה יותר עמוקים: הויכוח בין תומכי האבולוציה והבריאתנים הוא הרבה יותר מאשר "מחלוקת מדעית" (אם בכלל ניתן להתייחס אליה ככזו): זהו ויכוח בין תפיסת עולם מדעית ותפיסת עולם דתית – שני "עולמות" שונים ומנוגדים מאד. אם ניצבת בפנינו הבחירה, ברור שעדיף לבחור בקונפליקט בין הרעיונות הכי מנוגדים שאנחנו יכולים למצוא. 

העיקרון השני הוא: ככל שמחיר התבוסה לאחד או שני הצדדים גבוה יותר – הקונפליקט חזק יותר.

ניקח, לצורך הדוגמא, את הסרט 'שליחות קטלנית' (Terminator). שרה קונור, הגיבורה הראשית, מייצגת את הרעיון של 'העליונות האנושית'. הרובוט המחסל – בגילומו של ארנולד שוורצנגר – מגלם את הרעיון של 'עליונות המכונה'. תסכימו, אני מקווה, שיש כאן פער חריף וברור בין הרעיונות האלה – פער שמיוצג בצורה מטאפורית גם בניגוד שבין הדמויות הראשיות: אישה ('המין החלש') לעומת רובוט בעל כוחות על-אנושיים. בנוסף, מכיוון ששני הרעיונות האלה לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת בעולם הסיפור – דהיינו, או שבני האדם ישמידו את הבינה המלאכותית או שהבינה המלאכותית תשמיד את המין האנושי – מחיר התבוסה לשני הצדדים הוא גדול במידה בלתי מתקבלת על הדעת. זהו קונפליקט שלאף אחד מהם אסור להפסיד בו – וזה סוד עוצמתו.

כמובן שהקונפליקטים שאתם תעסקו בהם יהיו לרוב הרבה פחות קיצוניים, אבל זה לא אומר שהם בהכרח יהיו 'חלשים' יותר. למשל, ישנם קונפליקטים שעשויים להשפיע על עתידו המקצועי של מישהו, והמחשבה על קריירה שלמה שתרד לטימיון – היא לכשעצמה מניע חזק מאין כמוהו לקונפליקט. במאבק בין שני רעיונות מדעיים מנוגדים, מחיר הכישלון עשוי להיות עיכוב של עשרות או מאות שנים בקידמה המדעית והטכנולוגית: אמנם לא סופו של המין האנושי, אבל בהחלט מחיר כבד שירע את חייהם של אינספור בני אדם.

טעות נפוצה: החלשת הרעיון המנוגד

כאן המקום לציין את אחת הטעויות הנפוצות ביותר, והיא: החלשה מכוונת של הרעיון המנוגד.

נאמר ואני רוצה לדבר על עולמנו, ולשכנע את מאזיני שכדור הארץ הוא עגול. אם נצא מתוך נקודת הנחה שקונפליקט הוא המפתח להצגה משכנעת ומרתקת של החומר, אזי נובע מכך שעלי לשלב בהסבר את הרעיון המנוגד – דהיינו, את טענותיהם של אלה שטוענים שכדור הארץ הוא דווקא שטוח.
עבור רבים מקהילה המדעית, מדובר בסדין אדום: הם יטענו שבעצם ההתייחסות לתומכי תיאוריית כדור הארץ השטוח וטענותיהם, אנחנו מעניקים להם "לגיטימיות". לכן אסור להתייחס אליהם כלל, ואם בלית ברירה עלינו להזכיר טיעון כלשהו של אנשי הארץ השטוחה, אנחנו צריכים להגחיך את הטיעונים שלהם ולהתייחס אליהם כאל טיפוסים הזויים וקונספירטיבים.

אני יכול בהחלט להבין את הלך המחשבה הזה. אחרי הכל, כל מי שזכה בהשכלה מדעית ולו הבסיסית ביותר, לא יכול לקחת ברצינות את הרעיון שכדור הארץ שטוח. ובכל זאת, אני טוען כי החלשה מכוונת של רעיון הארץ השטוחה במסגרת שיעור או הדרכה על הנושא, היא טעות שהמחיר שלה – באופן פרדוקסלי – הוא דווקא החלשה של הרעיון "שלנו" – הרעיון לפיו כדור הארץ הוא עגול.  מדוע?

הסיבה הראשונה היא שהחלשת אחד הצדדים היריבים בסיפור שלנו מחלישה את הקונפליקט – וזו, בתורה, גורמת לסיפור שלנו להיות משעמם. אם הסיפור שלנו משעמם – הקהל לא יקשיב לנו כלל, ולא נקבל הזדמנות להציג את הרעיון שכן חשוב לנו להעביר במסגרת השיעור. 

הנה דוגמא שתמחיש את דבריי. נניח שג'יימס קאמרון, הבמאי של 'שליחות קטלנית' היה בוחר להגחיך את הרעיון המתנגד של הסרט – הרעיון שלפיו מכונות המצויידות בבינה מלאכותית עליונות על בני האדם, ולכן הן עלולות להשמיד אותנו ולרשת את הארץ. במקום ללהק לתפקיד 'המחסל' את ארנולד שוורצנגר השרירי, הוא היה מלהק שחקן הרבה פחות מרשים, ומאפשר לגיבורי הסרט להשמיד את המחסל הלא-מחסל הזה בקלות יחסית. מה היה קורה אז? אני מניח שאתם מבינים שהתוצאה הייתה כישלון מהדהד, מכיוון שבהעדר קונפליקט מעניין, הסרט היה משעמם ולא משכנע: אם היריב היה חלש ואנמי, אז הסרט 'שליחות קטלנית' היה מעניין פחות או יותר כמו לראות שחקן טניס משחק מול הקיר. באותו האופן, אם נגחיך את רעיון הארץ השטוחה, הרעיון המנוגד לרעיון שלנו, נקבל קונפליקט לא מעניין – ואם הקונפליקט לא מעניין, הקהל יפסיק להקשיב לנו ולא נקבל הזדמנות לספר לקהל על הרעיון שאנחנו כן מחבבים, רעיון כדור הארץ הכדור. 

הסיבה השניה שהגחכה של הרעיון המנוגד היא טעות, היא שבהעדר רעיון מנוגד חזק ורב עוצמה – אנחנו מאבדים את ההזדמנות להדגים בפני הקהל כמה שהרעיון שלנו הוא חזק ורב עוצמה אפילו יותר.
חישבו, כדוגמא, על הטניסאי רוג'ר פדרר, או הכדורגלן ליאו מסי. מדוע אנחנו אומרים על השניים האלה שהם פנומנים, שחקני-על בתחומם? האם זה מכיוון שפדרר ניצח את המדורג 100 בעולם בטניס? האם זה מכיוון שמסי הבקיע שלושער נגד הפועל פתח תקווה (אם היא אכן קיימת)? לא, וודאי שלא. פדרר הוא טניסאי גדול מכיוון שניצח שוב ושוב את גדולי הטניסאים של דורו וזכה בהמון תחרויות חשובות, ומסי הוא כדורגלן גדול מכיוון ששיחק נגד כל הקבוצות החזקות ביותר בעולם – וניצח. לנצח את המדורג 100 או קבוצה קטנה בארץ מזרח תיכונית נידחת לא הופך אותך לספורטאי-על: רק ניצחון על יריב חזק וראוי מסוגל לעשות זאת. זו הסיבה שהמחסל של קאמרון הוא יצור רב-עוצמה: אלמלא עוצמתו של המחסל, לבמאי לא הייתה הזדמנות להדגים בפני הצופים שבני האדם בכל זאת עליונים על הרובוטים בזכות התכונות ה'אנושיות' שלהם, כמו למשל היכולת לאהוב והנכונות להקרבה עצמית.

בשורה התחתונה, אם כן, כשאנחנו בוחרים להגחיך את הרעיון המתנגד (או, גרוע יותר, להתעלם ממנו לגמרי) – אנחנו הורגים את הקונפליקט, הופכים את הסיפור למשעמם – ומפספסים את ההזדמנות להדגים את כוחו האמיתי של הרעיון שאותו אנחנו שואפים להציג לקהל במלוא הדרו.

על כן, כשאתם מציגים את הרעיון המרכזי במסגרת ההסבר ובוחרים רעיון מנוגד לו כדרך ליצור קונפליקט ולהגביר את העניין בסיפור – אל תשכחו לתת לרעיון המנוגד את המקום הראוי לו. בל נטעה: אין הכוונה כאן להרעיף שבחים על הרעיון המנוגד, או להעלות אותו על נס באופן כלשהו. אחרי הכל, כשג'יימס קאמרון עיצב את דמותו של המחסל ב'שליחות קטלנית', הוא לא הפך אותו לרובוט חמוד וידידותי בסגנון Wall-E. ההפך הוא הנכון: המחסל של שוורצנגר הוא אכזרי וחסר-רחמים, והוא מוצג באופן שגורם לנו לפחד ממנו ולא לאהוב אותו. באותו האופן, אין סיבה להציג את מתנגדי החיסונים כאנשים נחמדים ומתוקים (למרות שאני בטוח שחלקם באמת אנשים נחמדים, ברמה האישית) – אלא רק לוודא שהטיעונים שלהם מוצגים בצורה חזקה, ברורה ומשכנעת. אחרי שעשינו את זה, נוכל "לפרק" את הטיעונים האלה באמצעות טיעונים מדעיים והיסטוריים, ולשכנע את הקהל בעליונותו של רעיון החיסונים. 

סיכום ביניים

• אם נשלב סיפור בהסבר שלנו – ההסבר יהיה הרבה יותר מרתק, מושך ומשכנע. 
• היכולת לספר סיפור טוב אינה טריוויאלית: לא כל אחד מסוגל לספר סיפור טוב. 
• כדי להעשיר את ההסבר שלנו בסיפוריות, עלינו להטמיע בתוכו "אלמנטים סיפוריים"  – והאלמנט הסיפורי הראשון במעלה הוא הקונפליקט. 
• הקונפליקט מזריק להסבר מתח, ומתח זה משאיר את הקהל עירני וקשוב, ומעניק לו את הכוח והיכולת לצלוח הסברים מורכבים ומאתגרים. 
• קונפליקטים יכולים לבוא במגוון רחב של סוגים וצורות. הקונפליקט המוצלח ביותר הוא לרוב בין בני אדם – אבל בבסיסו, כל קונפליקט (גם קונפליקט אנושי) הוא למעשה קונפליקט בין רעיונות ותפיסות עולם. מכיוון שכך, גם אם אין בתחום שבחרנו קונפליקט אנושי מרתק – כמעט תמיד נוכל למצוא קונפליקט בין רעיונות מנוגדים, ועליו לבסס את ההסבר שלנו. 
• קונפליקט מוצלח נשען על שני מאפיינים עיקריים: הראשון – מידת הניגוד שבין שתי תפיסות העולם המנוגדות. ככל שהרעיונות המנוגדים שונים ומרוחקים זה מזה, הקונפליקט יהיה חזק יותר. השני – ככל שמחיר התבוסה לאחד או שני הצדדים גבוה יותר – כך הקונפליקט חזק יותר. 
• אם בחרתם רעיון מנוגד כדי ש"יתמודד" מול הרעיון שאתם רוצים להעביר, אל תסתירו אותו ואל תחלישו אותו: ההפך הוא הנכון – הציגו את הרעיון המנוגד באופן ברור ומשכנע כדי להעצים את הקונפליקט מחד, וגם כדי לחזק את הרעיון שלכם.

פרק ו': אנלוגיות

את הקריירה שלי כיוצר התחלתי בתחום הכתיבה: כתבתי שלושה ספרים על נושאים שונים בתחומי המדע הפופולרי. כבר מההתחלה, השתדלתי להימנע ככל האפשר משילוב של איורים רבים בתוך הספרים. עבודה עם מאייר מסרבלת את תהליך הכתיבה, מקשה עליך לערוך שינויים בטקסט – שהרי אתה כבר 'כבול' לאיור שביקשת – והאיורים גם מייקרים את הספר במידת מה. כשהתחלתי להגיש את 'עושים היסטוריה' האתגר הזה החמיר, באופן טבעי, כיוון שבפודקאסטים אין אלמנט ויזואלי כלל והכלי היחיד שעומד לרשותך, כאיש רדיו, הוא קולך. 

אם גם אתם יוצרים בתחומי הכתיבה או הרדיו, כנראה שנתקלתם בקשיים דומים. ומה לגבי מדיות אחרות, ויזואליות יותר? ובכן, במקרים רבים כדאי ורצוי להשתמש בעזרים ויזואליים במסגרת ההסבר שלנו: למשל, להציג שקפים, תמונות, סרטונים או כל עזר גרפי אחר כדי לתאר דברים שקשה להעביר בעל פה. הרי בסופו של דבר, הביטוי 'תמונה שווה אלף מילים' אינו קלישאה ריקה: במצבים מסוימים, זה באמת הפתרון הקל והמתבקש.
אבל בכל זאת, גם כשיש בידינו את האפשרות להשתמש בעזרים ויזואליים – כדאי בכל זאת לצמצם למינימום את מספרם. מדוע? מכיוון ששימוש מופרז בגרפיקות ואיורים נוטה להכביד עלינו ולסבך לנו את החיים. למשל, אם אנחנו צריכים להכין מצגת להרצאה פרונטלית, אז החיפוש אחר גרפיקות מתאימות באינטרנט יכול לבזבז לנו הרבה זמן – או, אם לא מצאנו איור מתאים, נאלץ ללמוד להשתמש בתוכנות עריכה גרפית מתוחכמות כדי ליצור כזה. ומה יקרה אם נגלה שבאולם שבו אנחנו אמורים להעביר את ההרצאה – אין בכלל מקרן, או שהמקרן מקולקל? במילים אחרות, יש לא מעט סיבות טובות להימנע מהסתמכות יתר על אמצעים ויזואלים. 

האלטרנטיבה לעזרים ויזואליים היא האנלוגיה. אנלוגיה היא משפט מהצורה 'משהו הוא כמו משהו אחר', ומטרתה לגשר על פערים בהבנה של רעיון מסוים על ידי הקבלה שלו לרעיון אחר שכבר קיים ומובן על ידי המאזין שלנו. לדוגמא, פורסט גאמפ – בסרט בעל אותו השם – מזכיר אנלוגיה שלימדה אותו אימו: "החיים הם כמו קופסה של שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל." פורסט מסתמך כאן על העובדה שרובנו נתקלנו בקופסת שוקולד במרוצת חיינו, ויודעים שאי אפשר לדעת מבחוץ מה תהיה צורתם של השוקולדים בתוך הקופסא – ובאותו האופן, אנחנו לא יכולים לדעת אלו הפתעות יזמנו לנו החיים. 

אנלוגיות עשויות להיות שימושיות מאוד כדי להעביר רעיונות מופשטים, או כאלה שיש בהם מרכיב ויזואלי מהותי. ניקח, כדוגמא, את החלבונים: מולקולות בעלות מבנה תלת-מימדי מורכב, שעשויות מרצפים של מולקולות קטנות יותר בשם 'חומצות אמינו.' למישהו שמעולם לא ראה דגם או איור של חלבון, כנראה יהיה קשה להבין במה מדובר. במקרה כזה נוכל לסייע לו אם "נצייר" את התמונה הבאה בדמיונו: 

"חלבון הוא כמו שרשרת של חרוזים צבעוניים, שבה כל 'חרוז' הוא למעשה סוג מסויים של מולקולה בשם 'חומצת אמינו.' בתום הרכבתה של השרשרת הארוכה הזו, החלבון מתקפל לצורה תלת-מימדית מורכבת, בדומה לאופן שבו מקפלים נייר כדי ליצור פסל אוריגמי."

בדוגמא זו השתמשתי בשתי אנלוגיות כדי להסביר שתי תכונות חשובות של חלבונים: המולקולות שמרכיבות אותם, והמבנה התלת מימדי שלהם. אם בחרתי אנלוגיה טובה, סביר להניח שהקהל יבין למה אני מתכוון גם ללא צורך באיור. 

כיצד לבחור אנלוגיה מוצלחת? אני יכול להציע שני קווים מנחים.

הראשון הוא שעל האנלוגיה להיות פשוטה דיה כדי שלא תאלצו להיכנס לתוך הסברים מורכבים לגבי האנלוגיה עצמה. למשל, אם אני צריך להשקיע חמש דקות רק כדי להסביר מהי שרשרת חרוזים לקהל שמימיו לא נתקל בעצם כזה – זו אינה אנלוגיה יעילה, שהרי כל מטרתה של האנלוגיה הוא לשמש כקיצור דרך להבנה, ולא להאריך ולסרבל את ההסבר. מכאן נובע שכדאי לבחור אנלוגיה פשוטה ככל האפשר, וכזו שתהיה מובנת ומוכרת לחלק גדול ככל האפשר מתוך הקהל שלנו. זה חלק מה'אמנות' שבבחירת אנלוגיות מוצלחות.

העקרון השני הוא שאסור שהאנלוגיה תבלבל את הקהל. בלבול כזה יכול להיווצר אם משהו באנלוגיה או באופן שבו היא מוצגת יוצר הקבלה לא נכונה בין הרעיון שאנחנו רוצים להעביר – כגון הקבלה למאפיין שולי כלשהו של הרעיון המקביל. לדוגמה, חרוזים הם גופים עגולים וקשים – בעוד שחומצות אמינו אינן כאלה. אם אומר משהו בסגנון 'חלבון הוא כמו שרשרת של חרוזים עגולים וקשים' (שימו לב להבדל בין הדוגמא המקורית שנתתי קודם, שבה החרוזים הם צבעוניים) – מאזיניי עלולים להתבלבל ולחשוב שחומצות אמינו הן באמת עגולות וקשות – בעוד שהכוונה המקורית שלי הייתה להקביל בין הצבעים השונים בשרשרת לסוגים השונים של חומצות אמינו. אנלוגיה שגויה שכזו עלולה לגרום להם לפספס את כוונתי. 

ולבסוף, לאנלוגיה יש יתרון נוסף: אפשר להשתמש בה כדי להוסיף שכבה נוספת של מידע – מימד נוסף של הבנה – לרעיון המקורי. כדי להבין זאת, הבה נחזור לאנלוגיה של פורסט גאמפ: "החיים הם כמו קופסה של שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל." לקופסה של שוקולדים יש תכונה ידועה נוספת, והיא ששוקולדים הם ממתק טעים. כשאימו של פורסט נתנה לו את האנלוגיה הזו, היא העבירה לו למעשה שני רעיונות: הראשון, שפגשנו, הוא שהחיים מלאים בהפתעות. השני, "השכבה הנוספת" של האנלוגיה, היא שההפתעות האלה עשויות להיות טעימות ומתוקות – דהיינו, שכדאי להביט על החיים במבט אופטימי. סוג כזה של ריבוד שכבתי הוא משהו שקשה יחסית לייצג באיור או תמונה, ולכן זהו מאפיין רב-עוצמה של אנלוגיות שיוצרים מיומנים ומוכשרים יכולים לנצל כדי להכניס מימד נוסף של עניין והנאה בהסברים שלהם. למשל, אנלוגיות רב-שכבתיות שכאלה הן הזדמנות נהדרת להשחיל הומור וכיף להסברים שלנו, מכיוון שבמסגרת האנלוגיה אנחנו עוזבים לרגע את הנושא המרכזי שבו אנו עוסקים ועוברים לתחום אחר, שם אנחנו חופשיים יותר להשתטות.

סיכום ביניים

• לא תמיד יש לנו אפשרות להעזר באלמנטים ויזואליים כגון איורים ותמונות במסגרת ההסברים שלנו. גם אם יש בידינו אפשרות כזו, לעיתים שימוש נבון באנלוגיה חכמה יכול לחסוך לנו שעות של חיפוש אחר איור שיתאים לצרכינו.
• אנלוגיה ("משהו הוא כמו משהו אחר") נעזרת בידע מוקדם שקיים אצל המאזין כדי להסביר מאפיינים מסוימים של הרעיון שאנחנו רוצים להעביר, ויכולה לסייע לנו לגשר על פערי ההבנה בינינו ובין הקהל. 
• אנלוגיה טובה היא אנלוגיה פשוטה – שאין צורך להסביר אותה בפרוטרוט – וגם כזו שלא תבלבל את הקהל עם הקבלה לא נכונה: דהיינו, הקבלה בין מאפיינים לא רלוונטיים או לא נכונים של שני הצדדים באנלוגיה. 
• אנלוגיה יכולה גם להוסיף רבדים נוספים של הבנה או משמעות להקבלה המקורית, ולהעשיר את ההסבר המקורי בהומור ובעניין. 

פרק ז': קמצנות במידע

ייתכן שחלקכם מביטים כעת בכותרת שנתתי לפרק הזה, ומגרדים בראשכם. קמצנות במידע? איזה הגיון יש בקמצנות – דהיינו, למנוע מהמקהל מידע מסוים – אם כל המטרה שלנו היא להעביר מידע לקהל, וללמד אותו משהו חדש? על פניו, מדובר בהיפוך גמור של מה שאנחנו רוצים להשיג… תרשו לי לדייק, אם כן: ב"קמצנות במידע" אני לא מתכוון שנמנע מהעברת ידע – אלא שנעביר אותו באופן מדורג, טפח אחר טפח, וננסה להמנע מחשיפה מוקדמת מדי של רעיונות מסוימים במהלך ההסבר. מדוע? 

ובכן, הבה נחזור לשני עקרונות שדנו בהם קודם: המבנה, והקונפליקט. כשעסקנו במבנה טענתי שתכנון של מבנה נכון הוא שלב חיוני ביצירת שיעור או הרצאה מוצלחים: הוא מאפשר לנו לוודא שכל תתי-הרעיונות שאנחנו צריכים להעביר כדי להסביר את הרעיון המרכזי – אכן נמצאים בהסבר, שהם נמצאים במקום הנכון מבחינת סדר הדברים ההגיוני, ושאנחנו לא נגררים אחר הסברים מיותרים לרעיונות שאינם רלוונטיים למטרת השיעור שלנו. בפרק שעסק בקונפליקט ציינתי ש'מאבק' בין רעיונות מנוגדים מוסיף דרמה ואנרגיה לשיעור. קמצנות במידע היא המשך טבעי של שני העקרונות הללו.

'פזרנות' במידע מחלישה דרמה

נתחיל בקונפליקט. אם התועלת של הקונפליקט היא בדרמה ובמתח שהוא מוסיף לעלילה – אזי חשיפה מוקדמת מדי של פרטי העלילה עשויה לפגוע בו אנושות ולחבל במתח ובדרמה. ניקח, כדוגמה, את סדרת סרטי 'מלחמת הכוכבים' (זהירות – ספויילר לפניך!): הבמאי ג'ורג' לוקאס בחר להסתיר מאיתנו פרט קריטי – שדארת' ויידר הוא למעשה אביו של לוק סקייווקר – כדי להכניס מימד מרתק של מורכבות ליריבות שבין שתי הדמויות המרכזיות האלה. אחרי שמתגלה הקשר המשפחתי ביניהם, העלילה מקבלת תפנית דרמטית שבה באה לידי ביטוי ההתחבטות הפנימית של לוק סקייווקר לגבי אופיו ועתידו. אילו היה לוקאס חושף בפנינו את הקשר המשפחתי הזה כבר בתחילת הסרט הראשון, חלק גדול מהמורכבות ביריבות הזו הייתה הולכת לאיבוד – והסרט היה מאבד מעוצמתו. 

בחזרה למציאות שלנו. כשמדובר בהסברים מדעיים או טכניים, יכול להיות שה'טוויסטים בעלילה' יהיו קצת פחות עוצמתיים ודרמטיים – אבל בכל זאת, למה לנו לגרוע במכוון מתחושת הסקרנות של הקהל? הרי כשמדובר בהעברת חומר מורכב, אנחנו מתמודדים מול אתגר קשה לפיצוח. כל גרגר של עניין ודרמה שאנחנו יכולים לגייס לטובתנו הם נכס יקר ערך. אין טעם לחשוף את הקלפים המנצחים שלנו כבר בתחילת במשחק, ובכך לוותר מראש על יעילותם.

לשם הדוגמא, אחזור אל הספר "המשפט האחרון של פרמה", שכזכור עוסק בניסיונותיהם של מתמטיקאים רבים לפתור חידה מתמטית עתיקת יומין. (שוב – זהירות, ספויילר!) המסע העלילתי שאליו לוקח אותנו סיימון סינג', המחבר, מסתיים בכך שאנדרו ויילס, מתמטיקאי אנגלי, מצליח לפתור את החידה – אבל את הפרט הזה אנחנו למדים רק בסוף הספר. סינג' יכול היה לחשוף את העובדה הזו כבר במשפט הראשון של הספר: אחרי ככלות הכל, לא מדובר בסוד כמוס: חיפוש קצר בגוגל יגלה לנו את העובדה הזו מיד! אבל אילו היה עושה זאת, הוא היה גוזל מאיתנו חלק נכבד ממה שהופך את הספר הזה לטוב כל כך: המתח המובנה שבין ניסיונותיהם של המתמטיקאים לפתור את החידה, לבין האפשרות שאולי אין לחידה הזו פתרון כלל. מכיוון שגם אנחנו, כמו המתמטיקאים גיבורי הספר, לא יודעים בוודאות שלחידתו של פרמה יש פתרון – למאבקם של המתמטיקאים לפתור אותה נוסף מימד חדש, והוא הסכנה שהם מכלים את זמנם יקר הערך בניסיון לפתור חידה שאין לה פתרון. 

במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להנות מהיתרונות שמעניק לנו קונפליקט בסיפור, עלינו לוודא שאנחנו לא חושפים את הקלפים שלנו מוקדם מדי במהלך ההסבר. 

קמצנות במידע מסייעת לתהליך הלימוד

הסיבה השניה להקפדה על קמצנות במידע היא הפגיעה במבנה ההסבר שלנו. 

כפי שהסברתי קודם, מבנה נכון מסייע לנו לוודא שכל תתי-הרעיונות שאנחנו צריכים להעביר כדי להסביר לקהל את הרעיון העיקרי שלנו, אכן נמצאים בהסבר – ובסדר הנכון. לסדר הנכון של ההסבר יש חשיבות רבה, מכיוון שסדר לא נכון של רעיונות "מכאיב" לקהל בשני אופנים: פעם אחת כשאנחנו מעבירים להם מידע שבשלב זה הם לא מבינים כלל מדוע הם בכלל צריכים ללמוד אותו – דבר שיוצר אנטגוניזם ומפחית את הרצון ללמוד – ופעם שנייה, כשאנחנו מצפים מהם לזכור פריטי מידע שיהיו רלוונטיים באמת רק בשלב מאוחר יותר של תהליך הלימוד. רוב האנשים לא יצליחו לזכור מידע שאין לו (או כך לפחות נדמה להם באותו הרגע) רלוונטיות לשיעור – וכשנגיע סוף סוף לקטע הרלוונטי בהסבר, הם כבר ישכחו על מה דיברנו קודם.

חלק חשוב מהעקרון של "קמצנות במידע" הוא שפיסת מידע חדשה כלשהי צריכה להופיע אך ורק במקום המתאים לה במהלך ההסבר. מהו אותו מקום מתאים? ובכן, המקום האידיאלי לכל פיסת מידע חדשה הוא הנקודה שבה הקהל שואל את עצמו – 'למה?', או במילים אחרות: כשפיסת המידע החדשה משלימה פער כלשהו בידע של הקהל, כמו פיסה חסרה בפאזל. 

ניקח, כדוגמא, את סיפור ביקורו של צ'ארלס דארווין באיי הגאלאפאגוס שבאוקיינוס השקט, ביקור שהיה אחד מהתחנות הקריטיות בתהליך שהוביל אותו לפיתוחה של תורת האבולוציה. כשמספרים את סיפורו של דארווין, אפשר בהחלט לפתוח את הסיפור בתיאור מלא של עקרונותיה של התאוריה הזו – אבל זו כנראה הדרך הגרועה ביותר להסביר אותה: אנחנו מבקשים מהקהל להקדיש מאמץ מנטלי כדי להבין רעיון חדש ומורכב, מבלי שיש להם דחף פנימי להשקיע את המאמץ הזה.
אפשרות מועילה יותר היא להמתין עם ההסבר הזה, עד לאחר שנספר על ביקורו של דארווין בגאלאפגוס. בביקור הזה הבחין דארווין בדימיון מפתיע בין מספר מיני ציפורים, שחיו כל אחת באי נפרד, ובדימיון דומה בין דוגמאות הפסיפס בשריונם של מיני צבים באיים השונים. נפתח את ההסבר שלנו בתיאור התעלומה שנקרתה בדרכו של דארווין: מה פשר הדימיון בין מינים שונים של ציפורים שחיות על איים נפרדים ומנותקים זה מזה? איך יכול להיות ששני צבים יבשתיים החיים בשני איים נפרדים – חולקים דפוס דומה של ריבועים על השריון שלהם? אם נתאר את התעלומה הזו באופן מושך ומשכנע, הקהל שלנו יהיה סקרן, ממש כאילו סיפרנו לו סיפור על תעלומה בלשית מרתקת. כעת, כשהקהל ממש רוצה לגלות את פתרון התעלומה – נוכל לחשוף בפניו את התובנה אליה הגיע צ'ארלס דארווין: שכל מיני בעלי החיים האלה הם למעשה צאצאים של אבות קדמונים משותפים שחיו על אותו אי בעבר הרחוק, ושכשנפרדו לאיים שונים ומרוחקים – הם עברו אבולוציה הדרגתית ששינתה אותם בדרכים מסוימות, אבל הותירה מספר תכונות משותפות. 

הסיפור על דארווין הוא דוגמא טובה לאופן שבו קמצנות במידע משתלבת היטב ביתרונות של הקפדה על מבנה נכון של ההסבר. אם נקפיד על כך שכל פריט חדש של מידע עונה על שאלה, או פותר תעלומה כלשהי – הקהל יבין טוב יותר מדוע כדאי לו להיות קשוב להסבר ולא יפתח את האנטגוניזם שנובע מהצורך להתאמץ ולהבין מידע חדש ללא סיבה. בנוסף, קל יותר לזכור את פרטי ההסבר כשהוא מוגש בתוך הֵקשֶר רלוונטי והגיוני, ולא "סתם" מוגש לנו בתחילת השיעור ללא מטרה ברורה. 

אגב, אם בזמן תכנון מבנה ההרצאה אנחנו מתקשים למקם פריט מידע כלשהו – דהיינו, אנחנו לא מוצאים את ה'למה?' הנדרש – יכול להיות שזה סימן שלפריט המידע הזה אין בכלל רלוונטיות להרצאה שלנו, והוא לא צריך להיות בה.

סיכום ביניים

• "קמצנות במידע" היא עיקרון שגורס שכדאי לחשוף את פריטי המידע בצורה הדרגתית לאורך ההסבר. 
• חשיפה מוקדמת מדי של מידע מפחיתה מעוצמתו של הקונפליקט, ופוגעת בסקרנות ובמתח.
• חשיפה מוקדמת גם עלולה לתסכל את הקהל, שלא מבין מדוע עליו להתאמץ ולהבין את מה שאנחנו רוצים להסביר. היא גם מקשה על הקהל לזכור את מה שלימדנו. 
• פריט מידע חדש צריך להופיע בהסבר בנקודה שבה הקהל שואל 'למה?' – דהיינו, בנקודה שבה המידע החדש פותר תעלומה כלשהי או נותן תשובה לשאלה מסקרנת. בנקודה זו, הקהל רוצה להבין את ההסבר, וגם סיפקנו לו הֵקשר שיסייע להפנים ולזכור את הרעיון שהעברנו. 

פרק ח': ז'רגון

ז'רגון היא לשון דיבור ספציפית לקבוצה מסוימת של אנשים. אם להיות מדויק יותר, זה השימוש במונחים שרלוונטיים רק לתחום עיסוק מסוים, ופחות שימושיים מחוצה לו. כל מי שביקר במוסך יודע למה אני מתכוון: "טוטל לוס", "דיפרנציאל", "פרונט" – למי שלא בקיא במכונאות רכב, המושגים האלה נשמעים כמו סינית מדוברת. לחיל הים, כפי שלמדתי במהלך השירות הצבאי, יש כמעט שפה פרטית משלו: למשל, "שוּזי" זה ספונג'ה (אבל עם מטאטא), ו"סקיילייט" היא דלת (שנמצאת בתקרה). כן, אני יודע – עזבו, זה מסובך. 

יש מספר סיבות להיווצרותו של ז'רגון מקצועי, ואחת מהן היא הקיצור: במקרים רבים, מילה אחת של ז'רגון מקפלת בתוכה ניואנסים ומשמעויות שהיו דורשות משפט שלם אלמלא מילת הז'רגון. לדוגמה, כשפיזיקאי אומר על תופעה כלשהי שהיא 'יחסותית' – הוא מתכוון שהיא מתרחשת במהירות קרובה למהירות האור, או באזור שבו כח המשיכה חזק במיוחד, כך שניתן לטפל בה בכלים שמציעה תורת היחסות. תסכימו איתי שלומר 'יחסותית' זה קצר וקולע יותר מההסבר הנ"ל.

אבל מצד שני, ה'דחיסה' הזו של ניואנסים ומשמעויות לתוך מילה או ביטוי הולכת בדיוק בכיוון ההפוך למה שאנחנו שואפים לעשות כשאנחנו רוצים להסביר רעיונות מורכבים לקהל לא מקצועי. אנחנו רוצים לפשט את הרעיון, לפרק אותו לקטעים ברורים וקלים לעיכול – וז'רגון הוא סוג של הצפנה שמחביאה את הניואנסים האלה. למשל, במרוצת הקריירה שלי כסופר וכפודקאסטר, חקרתי וכתבתי על מגוון אדיר של נושאים: אין כמעט תחום ידע אנושי שלא נגעתי בו. וללא כל צל של ספק, התחום המאתגר ביותר עבורי היה רפואה. זה לא שיש משהו שונה ומיוחד ברפואה שהופך אותה למאתגרת במיוחד – זה רק בגלל הז'רגון הרפואי, שהוא כנראה הֵענף והמורכב ביותר מבין תחומי המדע. למה לומר על משהו שהוא קשור לכליות, אם אפשר לומר עליו שהוא 'נפרולוגי'? למה לומר 'של הלב' אם אפשר לומר 'קורונרי'?… אני לא בא כאן לבקר את שפתם המקצועית של הרופאים: אני בטוח שיש להם סיבות טובות להשתמש בכל כך הרבה ז'רגון. אני משתמש בדוגמה הזו כדי להראות איך השימוש במונחים מקצועיים יוצר חומה בצורה שמונעת מ'זרים' להבין על מה בעצם אנחנו מדברים.

מכאן שעלינו להימנע משימוש בז'רגון מכל סוג שהוא ולהתרחק ממנו כמו מאש. מניסיוני, הסיבה הכמעט יחידה לכך שאנשים משתמשים בז'רגון כשהם מדברים לקהל הרחב היא כדי לקרוץ לעמיתיהם המקצועיים: 'להוכיח' להם שהם 'רציניים', ושלמרות שהם מנסים אולי לפשט דברים מסויימים עבור הקהל – הם בכל זאת בקיאים במונחים המקצועיים המשותפים. במילים אחרות – הם אולי מדברים לקהל הרחב, אבל פוזלים כל העת לעבר עמיתיהם למקצוע. זו אחת הסיבות העיקריות לכך, לדעתי, שמדענים מתקשים להסביר לציבור הרחב על מה הם עובדים: כשפרופסור מכובד לפיזיקה מתארח בתוכנית טלוויזיה לספר על המחקר האחרון שלו, הוא כל הזמן חושב (באופן תת מודע, כמובן) על תגובתם של שאר הפרופסורים במחלקה שלו כשיפגוש אותם מחר בבוקר במשרד. האם הם יבקרו אותו או יביטו בו בזלזול מכיוון שלא השתמש בביטוי המקצועי הנכון? אף אחד לא אוהב להראות כנחות או פחות מקצועי מעמיתיו – ולכן הוא מקריב את בהירות ויעילות ההסבר שלו, לטובת אותו אישור חברתי מיוחל. 

עצתי לחוקרים שחשים בלחץ כזה היא פשוטה: אם אתם מרגישים שאתם לא מסוגלים להשתחרר מלחץ הביקורת של עמיתכם – אל תדברו אל הציבור הרחב. לא כולם נולדו להיות כדורסלנים מצטיינים, רקדני בלט מעולים – או להיות מסבירני מדע מוצלחים. עדיף לתת למישהו אחר לעשות את זה, מאשר לבלבל את הקהל במונחים סתומים וחסרי פשר.

מתי בכל זאת נכון להשתמש בז'רגון מקצועי? רק כשהוא חלק אינטגרלי מתהליך הלימוד: דהיינו, כשאנחנו רוצים ללמד את הקהל אודות מונח מקצועי מסוים, כחלק מההדרכה שלנו. במקרה כזה, רצוי קודם כל להסביר היטב את הרעיון או המשמעות שמאחורי מילת הז'רגון – ורק אחר כך לציין את המילה עצמה, ולא להפך.

סוגיית הז'רגון קשורה לעניין נוסף, שרלוונטי בעיקר לעולם הספרות. בספרי עיון רבים אפשר למצוא בסוף הספר או בתחילתו מילון מונחים, שמבאר עבור הקוראים מונחים שונים שמופיעים בו. אני, באופן אישי, לא חובב גדול (בלשון המעטה) של המנהג הזה: אני רואה בו כישלון של הסופר, או גרוע יותר – עצלנות. אם אני צריך להוסיף מילון מונחים בסוף הספר, זה סימן שלא עשיתי עבודה טובה בהסברים שלי: השתמשתי בז'רגון מבלי שוידאתי שהקורא שלי עוקב אחרי, והמילון הוא 'מוצא אחרון' כדי לא שלא אאבד את הקוראים לגמרי.

ואגב, אני גם לא מחבב במיוחד את הרעיון של 'הערות שוליים': אותן תוספות והערות קצרות בתחתית הדף או בסוף כל פרק. גם הן מזיקות להסבר, אם כי מסיבה אחרת: הן מכריחות את הקורא לקטוע את חוט המחשבה שלו, לעזוב את המקום שבו הוא נמצא בסיפור, 'לפתוח סוגריים' מנטליות – ולעבור לקרוא את הערת השוליים. איזו סיבה יכולה להיות לנו לפגום כך בשטף הסיפורי? אם התוכן של הערת השוליים חיוני – הוא צריך להיות חלק מהמארג הסיפורי האורגני של ההסבר, ואם הוא אינו חיוני – כנראה שהוא לא צריך להיות שם בכלל, גם לא בהערת שוליים.

סיכום ביניים

• ז'רגון הוא השימוש במונחים מקצועיים מתחום עיסוק מסוים, והוא משמש כמעין 'קיצור דרך': מילה או ביטוי קצר שדוחסים לתוכם משמעות מורכבת או ספציפית. 
• כשאנחנו מנסים להסביר לקהל הרחב רעיון מורכב, השימוש בז'רגון פועל לרעתו: במקום לפשט את הרעיון ולעשות אותו ברור יותר, הוא מחביא את הניואנסים והמשמעויות האלה מאחורי ביטוי סתום שהקהל לא מבין. 
• כשמישהו משתמש בז'רגון, הוא כמעט תמיד עושה זאת לטובתם של עמיתיו למקצוע – כדי להוכיח להם את בקיאותו ומקצועיותו. מניסיוני, מי שמרגיש צורך בוער לקבל את אישורם המקצועי של עמיתיו – כנראה לא מתאים כדי להעביר ידע לציבור הרחב, וראוי שישאיר את המלאכה הזו לאחרים.
• מילון מונחים והערות שוליים הן תוספות לא רצויות לספרים: עדיף בהרבה לוודא שגוף הטקסט מכיל את כל המידע הנדרש, מאשר להעזר בתוספות מלאכותיות שכאלה.

פרק ט': מהו האורך הנכון?

בתור פודקאסטר ותיק, אחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה היא – מה האורך הנכון לפרק של פודקאסט? האם פרק באורך 15 דקות עדיף על פני 45 דקות – או אולי להפך? האם ישנו "אורך אופטימלי" לפרק? אותה השאלה רלוונטית גם במדיות אחרות, כמובן. כמה דפים צריך להכיל ספר עיון? מה האורך הנכון לסרטון יוטיוב? כמה מילים צריכה להכיל כתבת מגזין מדעית?…

מעניין שאף אחד לא שאל את סלבדור דאלי מה האורך והרוחב ה'נכונים' לציורים שלו. זאת אומרת, יכול להיות שמישהו שאל אותו פעם – מאין לי לדעת? – אבל זו בברור לא סוגיה מהותית. כשמדובר ביצירות אמנות, אנחנו כמעט ולא מדברים על האורך (או המקבילות שלו), אלא אם האמן בחר לעשות משהו חריג מאוד. למשל, אם במאי עושה סרט של שלוש וחצי שעות, ברור שזו תהיה סוגייה שידברו עליה – אבל כל עוד אורכו של סרט נופל בטווח המקובל של שעה וחצי-שעתיים, אף אחד לא מתעניין בזה, ויותר חשוב: זה גם לא נתפס כמשהו שיש לו השפעה על הצלחתה של היצירה. זאת אומרת, אם הזמרת סיה (Sia) בחרה לעשות שיר של שלוש דקות במקום שלוש וחצי דקות – אף אחד לא אומר לעצמו: 'אה, שלוש דקות? זה בטח שיר מוצלח!…" אנשים מתווכחים על סגנון אמנותי כזה או אחר, על מוטיבים שצריכים להיות או לא צריכים להיות ביצירה, על מבנה נכון ולא נכון – אבל ברוב המקרים, רוחב היריעה של היצירה לא נתפס כגורם מהותי אלא אם הוא חריג ביחס לנוף המקובל. 

אבל מניסיוני, דווקא בעולם היצירה העיונית – יש נטייה לייחס חשיבות לשאלת האורך. אם מישהו עושה סרטון יו-טיוב על תורת היחסות, מייד יהיה מי שימליץ לו שלא לעשות סרטון ארוך מדי, כי אז "אף אחד לא ירצה לצפות בו." אם אני כותב ספר היסטוריה עיוני, יזהירו אותי לא לעשות אותו עבה מדי. בקבוצות הדיון השונות על פודקאסטים, לכל אחד יש דיעה לגבי "האורך הנכון" לפרק… מה פשר הדגש המיוחד הזה על אורך דווקא בהקשר של יצירות עיוניות? מדוע זה לא מעניין אותנו במוזיקה או בקולנוע, אבל חשוב לנו כשאנחנו מנסים להעביר רעיונות מורכבים?

הסיבה לכך, לדעתי, קשורה בפרק שאיתו פתחתי את הספרון הזה: השעמום. הנחת היסוד של מי ששואל את השאלה הזו היא שהתוכן המדובר "משעמם מטבעו", ושאחד הפתרונות האפשריים להתמודד עם בעיית השעמום היא באמצעות קיצורו.

תעצרו שניה לחשוב על הנחת היסוד הזו. האם מישהו מאיתנו בחר, אי פעם, לצפות בסרט משעמם – רק בגלל שהוא באורך של שבעים דקות במקום תשעים הדקות ה'סטנדרטיות'? האם בחרתם פעם לקרוא ספר משעמם, מכיוון שהסופר עשה עמכם חסד וקיצץ ממנו חמישים עמודים?… ברור שלא. כשמנסחים את זה כך, זה אפילו נשמע מגוחך: אנחנו בוחרים את התכנים שאנחנו צורכים לפי מידת העניין שלנו בהם, ולא לפי שיקולי אורך, רוחב, עומק ומשך. מדוע, אם כן, שהשיקולים האלה יהיו רלוונטים דווקא לגבי יצירות שמטרתן להעביר רעיונות מורכבים?

אני חושב ששורשיה של התפיסה המשונה הזו נעוצים בימי בית הספר שלנו. אז, כשהיינו ילדים, הכריחו אותנו לקרוא ספרים שלא רצינו ולהקשיב להרצאות שלא אהבנו – ואם הספר או השיעור היו קצרים יחסית, נשמנו לרווחה. ואני שואל – האם זו החוויה שאנחנו מתכננים לקהל שלנו? האם אנחנו מתכננים לשעמם אותם עד שיתפללו שהסיוט ייגמר?…

לפעמים, כמובן, אין לנו ברירה: לשיעורים בבית ספר יש משך זמן קבוע, ורוב ההרצאות מוגבלות בזמן. זאת ועוד, ישנן מדיות מסוימות שמעצם טבען ואופן הצריכה שלהן מגבילות אותנו בדרכים שונות: למשל, רוב הסרטונים שנמצא ברשתות החברתיות הם קצרים יחסית, מכיוון שהגולשים צורכים אותן בפרצים קטנים יחסית – בהפסקת הצהריים או בנסיעה באוטובוס, לדוגמא. במקרים כאלה אין לנו ברירה אלא להתחשב במגבלות האובייקטיביות ולהתאים את עצמנו למציאות שבה אנחנו פועלים. אבל בכל שאר המקרים, האסטרטגיה שלנו צריכה להיות ממוקדת ביצירת תוכן כך שיהיה מעניין ומרתק: כל השאר, כולל האורך או מספר המילים, הוא שולי. 

אחת ההוכחות המוצלחות ביותר לטענה הזו היא פודקאסט בשם Hardcore History, בהגשתו של היסטוריון חובב בשם דן קרלין (Carlin). מה הייתם אומרים למישהו שמציע לכם להאזין לפודקאסט שכל פרק בו הוא באורך של שלוש שעות – ולעיתים גם חמש ושש שעות? חכו, זה נעשה אפילו גרוע יותר: מדובר בתוכנית על היסטוריה, שמוגשת כמונולוג ארוך, ללא הפסקות, מוזיקה או אפקטים קוליים. כל עורך רדיו שהיה מקבל הצעה לתוכנית כזו לתיבת הדואר שלו היה משליך אותה לסל האשפה בלי לחשוב פעמיים – ובכל זאת, Hardcore History היא אחד הפודקאסטים המצליחים ביותר בעולם, עם מיליוני מאזינים אדוקים. מדוע? אך ורק מכיוון שקרלין מעביר את החומר בצורה נהדרת. הוא הופך אירועים היסטוריים שאולי הרדימו אותנו בבית הספר, לדרמות מרתקות וסיפורי מתח עוצרי נשימה. האם יכלה הייתה תוכניתו של קרלין להצליח אפילו עוד יותר אם הייתה קצרה יותר? אולי – אבל אני לא משוכנע בכך. לפעמים, סיפורים טובים זקוקים לרוחב יריעה הולם – באותו האופן שבו ציור זקוק לקנבס בגודל מתאים. 

בשורה התחתונה: האורך באמת לא קובע, ואם אין אילוץ חיצוני שמגביל אותנו – הוא אינו צריך להוות שיקול בתכנון ההסבר שלנו. נסו להתכנס לרוחב היריעה המקובל במדיה שבחרתם לעצמכם – מספר דפים סביר לספר, משך סביר לסרטון – ומקדו את מאמציכם בדברים שיהפכו את ההסבר שלכם למושך ומעניין יותר. אם ההסבר שלכם יהיה משעמם, הוא יהיה משעמם בגלל שלא עשיתם עבודה מספיק טובה – ולא בגלל שהוא ארוך מדי. 

סיכום ביניים

• לאורכה של יצירה או למספר המילים בספר אין בדרך כלל משמעות בתחומים שאינם קשורים להעברת רעיונות מורכבים – ואין סיבה שתהיה להם משמעות דווקא בתחום זה. 
• הרצון להגביל את אורך ההסבר נובע, במקרים רבים, מהתחושה שקיצור היא דרך טובה להתמודד עם בעיית השעמום – אבל כפי שציינתי קודם, אין דבר כזה "חומר משעמם."
• עם זאת, מדיות שונות "מתגמלות" או "מענישות" תכנים שאורכם לא הולם את אופן הצריכה של המשתמשים באותה מדיה. במקרים כאלה, כדאי לנו להתאים את אורך ההסבר למדיה שבה אנחנו מתכוונים לפעול.
• רוחב היריעה של ההסבר או היצירה צריך להיות מושפע בראש ובראשונה משיקולי התוכן, ועלינו למקד את מאמצינו בכיוון הזה. 

פרק י': מצגות ועמידה מול קהל

נושא הפרק הזה הוא מעט חריג ביחס לנושאים אחרי בהם נגעתי בספר זה עד כה. עד כה השתדלתי לעסוק בעקרונות ובטכניקות של העברת חומר מורכב במנותק מהאופן הספציפי שבו אנחנו מעבירים את החומר הזה – דהיינו, עקרונות שנכונים תמיד, בין אם אנחנו כותבים, מקריינים או מצלמים את השיעור שלנו. הפעם בחרתי לחרוג מהקו המנחה הזה מכיוון שרבים מאיתנו – כמעט כולנו, למעשה – נמצא את עצמו עומדים מול קהל בשלב כזה או אחר של חיינו המקצועיים, ומכיוון שכך נדמה לי שכדאי להקדיש כמה שורות לנושא הספציפי הזה. 

הכנה נכונה

עמידה מול קהל עלולה להיות חוויה מלחיצה מאוד עבור רוב האנשים. גם אני מצאתי את עצמי משתנק ומגמגם מרוב התרגשות בהרצאות הראשונות שלי – ואפילו היום, אחרי אלפי הרצאות, אני עדיין מוצא את עצמי במצבים שמציפים את הלחץ והחרדה האלה, כמו, למשל, בפעם הראשונה שהופעתי בתיאטרון 'צוותא' במסגרת מפגש מאזינים של 'עושים היסטוריה'. על הבמה המיתולוגית של צוותא הופיעו כמעט כל הפרפורמים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, והרגשתי לחץ פסיכולוגי אדיר "להוכיח" לעצמי ולקהל שאני באמת "ראוי" לעלות על הבמה הזו… בבת אחת חזרו אלי כל הפחדים והחששות, ממש כאילו אני מרצה בפעם הראשונה בחיי: ליבי הלם בפראות בחזי, פי היה יבש כמו קרטון וידיי רעדו. הסתובבתי מאחורי הקלעים כמו אריה בכלוב…
לשמחתי, האירוע הזה עבר בשלום – ובעיקר בזכות עיקרון חשוב אחד שלמדתי עוד לפני שנים רבות: המפתח להרצאה מוצלחת הוא הכנה טובה.

הנחת היסוד שלי, כפי שאולי אפשר להבין מהדברים שרשמתי לעיל, היא שאי אפשר להעלים לגמרי את הפחד וההתרגשות של לפני העליה על הבמה. זו תופעה טבעית שכמעט כולם לוקים בה. לכן, האסטרטגיה הנכונה להתמודדות עם החשש וההתרגשות היא לא לנסות להעלים אותם – אלא לוודא שאנחנו מסוגלים להעביר את ההרצאה באופן מוצלח למרות שאנחנו מתרגשים. הדרך לעשות זאת היא על ידי תרגול ההרצאה באופן אינטנסטיבי מבעוד מועד כך שברגע האמת נפעל באופן אוטומטי-למחצה: המילים יישלפו מזכרוננו ללא מאמץ, וחרדת הבמה לא תשפיע על שטף דיבורנו.

אופן ההכנה הספציפי לפני הרצאה הוא אינדיבידואלי, ולכל אחד עשויה להיות דרך הכנה שנוחה לו. אפרוש בפניכם את שיטת ההכנה שלי – ואתם רשאים להעתיק את כולה, או רק חלקים ממנה, או להתעלם ממנה ולעשות משהו אחר לגמרי.

אני מתחיל, בדרך כלל, מכתיבת ההרצאה כולה – מילה במילה. כן, מדובר באלפי מילים – אבל מכיוון שאני בדרך כלל מעביר את אותה ההרצאה כמה עשרות פעמים בפני קהלים שונים, זו השקעה חד-פעמית ומשתלמת מאוד. כשאני כותב את ההרצאה כולה באופן מסודר, זו הזדמנות עבורי לבחון את התוכן דרך כל אותם כלים וטכניקות שעסקנו בהם בפרקים הקודמים: לוודא שהמבנה תקין, שהסיפור חזק ועוצמתי, שכל הבדיחות והאנקדוטות נמצאות במקומן המתאים וכן הלאה.

השלב הבא הוא לשנן את "ראשי הפרקים" של ההרצאה. אני לוקח ערימה של דפי טיוטה, ומתחיל לרשום את האאוטליין של ההרצאה שבניתי, כאילו מדובר במעין 'תוכן עניינים' של ספר. לדוגמה, נאמר ואני מרצה על נושא הבינה המלאכותית (תחום אהוב עלי), רשימת ראשי הפרקים של ההרצאה תראה בערך כך –

• הצגה עצמית: מי אני, מהי השכלתי הרלוונטית.
• פתיחה: למה חשוב לדבר על בינה מלאכותית?
• יישור קו: העקרונות הבסיסיים של בינה מלאכותית מודרנית.
• דוגמה ראשונה: בינה מלאכותית ברכבים אוטונומיים.
• ….

וכך הלאה, עד סוף ההרצאה. אם בזמן התרגול אני נתקע ושוכח מהו הנושא הבא – אני מציץ בטקסט המלא של ההרצאה, נזכר וממשיך לכתוב. אני אשרבט על הדף את ראשי הפרקים האלה שוב ושוב, לפחות עשר פעמים, עד שאזכור בעל פה את כל המהלך העקרוני של ההרצאה. כדי לוודא שאני באמת זוכר את ראשי הפרקים בעל פה, אני בדרך כלל מנסה לרשום אותם גם מהסוף להתחלה: אם הצלחתי בכך, כנראה שאני מתורגל מספיק.

מדוע לשנן בעל פה את ראשי הפרקים של ההרצאה? מכיוון שמניסיוני, אם אני "נתקע" במהלך ההרצאה והמילים בורחות לי – זה בדרך כלל קורה לי במעבר בין נושאים. קרה לכם פעם שנכנסתם לחדר – ואז גיליתם שאתם לא זוכרים למה נכנסתם אליו מלכתחילה? זה דומה מאוד למקרה שלנו. במעבר מנושא לנושא, מוחנו צריך לעשות Switch בין סט אחד של רעיונות ומחשבות, לסט חדש של רעיונות אחרים – ואם אנחנו לחוצים ומתרגשים, לפעמים קשה לשלוף מהזכרון את הסט החדש הזה. שינון יעיל של ראשי הפרקים יכול לעזור לנו להתגבר על התקיעה הזו.

אחרי שלמדתי בעל פה את תוכן העניינים של ההרצאה, אני בדרך כלל מתרגל אותה במלואה. אני סוגר את עצמי בחדר, נעמד מול הקיר, מדמיין שאני עומד על הבמה מול הקהל – ומעביר את ההרצאה במלואה, מא' ועד ת', כולל העברת שקפים במצגת, אם ישנה. אני משתדל לתרגל את ההרצאה ממש כפי שאני רוצה להעביר אותה בזמן אמת, עד לניואנסים הקטנים ביותר: שפת גוף, הבעות פנים, בדיחות, תזמון העברת השקפים וכדומה. אעשה זאת שוב ושוב ברצף – בדרך כלל שלוש או ארבע פעמים – עד שאני בטוח שאני זוכר את ההרצאה באופן מושלם.

זה הכל. מכאן ואילך, עם יש לי זמן פנוי לפני ההרצאה, אתרגל שוב את שינון ראשי הפרקים בלבד: בדרך כלל אני מסוגל להריץ אותם בראשי בתוך דקות ספורות בלבד, וזה מספיק כדי לשמר את רמת המוכנות הדרושה לי לפני העליה לבמה. אם עשיתי את ההכנה הזו בצורה טובה – כמעט בטוח שההרצאה תהיה מוצלחת, ולא משנה כמה אני מתרגש או לחוץ.

שפת גוף

לאופן שבו אנחנו עומדים על הבמה ולביטחון העצמי שאנחנו משדרים לקהל – יש השפעה עצומה על הצלחת ההרצאה. אמנם הכלי המרכזי שלנו לשם העברת התוכן הוא הפה שלנו, אבל הוא אינו הכלי היחיד: שפת הגוף משדרת לקהל מסרים נוספים, שהם חלק בלתי נפרד מהמידע שאנחנו מעבירים להם. למשל, נניח שאנחנו מתארים קונפליקט כלשהו במסגרת הסיפור שאנחנו טווים: כפי שכבר למדנו, קונפליקט טוב מזריק המון דרמה ועניין להסברים, ועוזר לשמור על רמת העניין ותשומת הלב של הקהל. אם אתאר את הסיפור בפנים קפואות, בקול מונוטוני וכשידיי צמודות למותני – זה פשוט לא יעבוד! הרי אם אני עצמי לא מתלהב מהדרמה והאקשן שבסיפור שלי, איזו תקווה יש לי שהקהל שלי ימצאו בהם עניין?

למען הסר ספק, אין צורך ביכולות משחק של שחקן תיאטרון כדי להעביר הרצאה מוצלחת. הבה נתמקד בעקרונות המהותיים והבסיסיים.

• עמידה זקופה, בראש מורם.
• ידיים משוחררות וחופשיות. רצוי לא להחזיק חפצים כלשהם, פרט אולי לשלט מצגות קטן.
• מבטנו צריך לסרוק את החדר, מבלי "להנעל" על אזור מסוים או על השורה הראשונה.
• מדי פעם בפעם, צור קשר עין עם אנשים אקראיים בקהל – רק למשך שניה או שניים. קשר עין שכזה תורם ליצירת חיבור אישי יותר, והצופה בצידו השני של החיבור ירגיש 'מחויב' יותר להאזין להרצאה ואולי אפילו להשתתף באופן אקטיבי.
• רצוי לנוע מעט על הבמה, אם יש מקום לכך. לא צריך להגזים: שניים-שלושה צעדים הנה והנה מספיקים בהחלט, ותורמים לתחושת הדינמיות של ההרצאה. בכל מקרה, לא כדאי 'להתקע' מאחורי הפודיום.
• שחק עם הקול שלך: מדי פעם הרם את הקול, או המנך אותו. אל תהיה מונוטוני!
• חייך! הראה לקהל כמה אתה נהנה לדבר על הנושא האהוב עליך, ותן להתלהבות שלך 'להדביק' גם אותם. גם אם אתה מתרגש ולחוץ – זייף התלהבות ושמחת חיים. במקרים רבים, הזיוף יהפוך למציאות בתוך זמן לא רב.

תרגלו את כל במסגרת ההכנה להרצאה שתיארתי בסעיף הקודם. אפשר גם לצלם את עצמכם בזמן התרגול, כדי לאתר שגיאות או תנועות חזרתיות שעשויות להסיח את דעתו של הקהל.

מצגות

אין ספק שמצגות עשויות להיות שימושיות מאוד לצרכים מסוימים: למשל, הן מקלות עלינו מאוד כשאנחנו צריכים לשלב תמונות, סרטונים או גרפים בהסבר. אבל למצגות יש גם חסרונות לא מבוטלים, ואם לא נהיה מודעים לחסרונות האלה – הן עלולות למנוע מאיתנו להגיע למטרות שלנו. למעשה, מתוך אלפי המצגות שבהן צפיתי במרוצת חיי, כמעט כולן היו גרועות – וחלק לא מבוטל מהן אפילו הזיק להרצאה, במקום לסייע לה! בימי כסטודנט בטכניון, למשל, למדתי לתעב מצגות פאואר-פוינט: הניסיון לימד אותי ששיעור שבו המרצה משתמש במצגת כזו, כנראה יהיה שיעור גרוע – וכשמדובר במרצים של הטכניון, שרובם היו גרועים באופן כללי, זה אומר משהו…

החסרון הראשון של המצגת הוא שהיא מסיטה את תשומת הלב של הקהל מהמרצה – אל המסך. אם כל מה שמוקרן היא תמונה או משפט קצר – זו תהיה הסחת דעת קצרה ולא משמעותית. אבל אם השקף מכיל כמות נכבדת של טקסט – זו כבר בעיה רצינית, מכיוון שרובנו לא מסוגלים לקרוא ולהקשיב בו זמנית. ברגע שאני מתמקד במצגת, אני מאבד את הדובר – וזה חבל, מכיוון שבאותו רגע הפכנו את מה שהייתה אמורה להיות הרצאה פרונטלית – לקריאה מדף. קריאה מדף היא אולי שימושית כדי להעביר מידע נטו, אבל הרצאה טובה היא הרבה יותר מזה. שפת גוף, תנועה על הבמה, קשר עין עם הקהל, משחק וגיוון בקול – כל הכלים שציינתי בפסקה הקודמת, כלים שעוזרים להפוך הדרכה יבשה להרצאה מרתקת וסוחפת – נמוגים ומפסיקים להיות אפקטיביים ברגע שאנחנו משתמשים במצגת כתחליף לספר.

חסרון נוסף של מצגות הוא שהן מפתות את הדובר 'לרוץ' קדימה, ולהתקדם עם חומר הלימוד – גם אם הקהל לא הספיק להפנים את מה שנאמר. אני משער שזה נובע משתי סיבות אפשריות. הראשונה היא העדר קשר עין בין המרצה, שמרוכז במצגת שלו ולא שם לב לסימנים הלא מילוליים שעשויים להעיד על כך שהקהל שלו כבר לא איתו. השנייה, ואולי המשמעותית יותר, היא שהמרצה מתבלבל בין הזמן שלוקח לקרוא את הכתוב במצגת – והזמן שלוקח להבין אותו. השניים האלה אינם זהים! אני יכול לכתוב במצגת E=MC², וכל אחד יכול לקרוא את הנוסחה הזו בשתי שניות – אבל אחרי שקראתי אותה, נדרשות לי עוד כמה שניות כדי 'לתרגם' אותה בראש למשפט המתאים בעברית – 'אנרגיה היא מכפלת המאסה במהירות האור בריבוע' – ואז עוד כמה שניות כדי להפנים את המשמעויות שלה. אם המרצה העביר את השקף לפני שהספקתי 'לעכל' את הטקסט המוצג, איבדתי אותו. מי שמבין במוזיקה יודע שלפעמים, לפאוזות (rests, בלעז)- הפסקות במנגינה – יש חשיבות שעשויה לעיתים להיות לא פחות מהותית מהצלילים עצמם, והדבר נכון גם לגבי העניין שלנו. במקומות שבהם מוטל על הצופים עומס קוגניטיבי – רעיון חדש שהם צריכים להבין ולהטמיע – עלינו להעניק להם זמן ראוי כדי להתמודד עמו, אבל כשהכפתור שמעביר לשקף הבא כל כך קרוב וזמין, אנחנו עלולים לשכוח את הצורך הזה.

בשורה התחתונה – שימוש לא נכון במצגות הופך אותן לגורם שפוגע ביכולת שלנו להעביר חומר מורכב, במקום לסייע לו. מהי, אם כן, הדרך הנכונה להשתמש במצגות? 

המצגת הטובה ביותר, לדעתי – היא אין מצגת. ברצינות! אם אתם לא חייבים להשתמש במצגת – ותרו עליה לגמרי. לכל הפחות, תחסכו מעצמכם את ההתעסקות הבלתי נמנעת ב"למה הוידיאו לא מנגן? למה לא שומעים כלום?" ושאר התקלות הטכניות הסטנדרטיות, ואת הזמן שנדרש כדי להכין את המצגת. סביר להניח שתופתעו לגלות עד כמה שמצגת היא עזר מיותר באחוז ניכר מהמקרים, ועד כמה שההרצאה יכולה להיות מוצלחת בלעדיה… ובמקרים רבים, לוח מחיק וכמה טושים עדיפים בהרבה על מצגת מוכנה מראש! לכתוב על הלוח לוקח זמן, והזמן הזה הוא בדיוק הזמן שהצופים שלנו יכולים לנצל כדי לעכל את החומר הנלמד. כמו כן, כשאנחנו עם הפנים אל הלוח, לשפת הגוף שלנו אין משמעות, כך שהקהל יכול להתרכז בטקסט הנכתב מבלי לאבד אותנו בדרך.

כמובן שבמקרים רבים נהיה חייבים בכל זאת להשתמש במצגת: למשל, כשאנחנו מעבירים שיעור עמוס בחומר, או כשיש לנו גרפים, תמונות וסרטונים שאנחנו מעוניינים להציג לקהל. במקרים כאלה, כדאי לוודא שהשקפים לא עמוסים מדי במלל – ואם יש שקף שנראה לכם עמוס מדי, חלקו אותו לשניים ואפילו שלושה שקפים נפרדים, כדי להפחית מהעומס הויזואלי. אם אתם מציגים משפט או פסקה ארוכים – הדגישו מילות מפתח חשובות, כדי לאפשר לצופים להתמקד ביעילות על המסר אותו אתם רוצים להעביר. מדי פעם, כשאתם רוצים לוודא שתשומת ליבו של הקהל מופנת כלפיכם – למשל, כשרוצים להעביר נקודה חשובה במיוחד – ניתן לכבות את המצגת (או להקרין שקופית ריקה) למשך מספר דקות.

סיכום ביניים

• המפתח להתמודדות עם פחד במה והתרגשות הוא להתכונן היטב להרצאה: ללמוד את ראשי הפרקים שלה בעל פה, ולתרגל אותה כמה וכמה פעמים לפני שעולים על הבמה.
• לשפת גוף טובה יש חשיבות רבה להצלחת ההרצאה: כדי להפוך את ההרצאה לדינמית, מושכת ומרתקת עלינו לוודא שגם שפת הגוף שלנו משדרת התלהבות ועניין בחומר המועבר.
• אל תשתמשו במצגת כתחליף לספר. כשהשקף עמוס מדי בטקסט וגרפיקה, הקהל נאלץ להתרכז במסך במקום במרצה – וההרצאה עלולה להתדרדר למונוטוניות משעממת.
• אם יש באפשרותכם לוותר על המצגת לגמרי – עשו זאת! תופתעו עד כמה זה יסייע להצלחת ההרצאה. אם בכל זאת אתם חייב עזר גרפי, העדיפו לוח וטוש מחיק. ואם אין ברירה ואתם זקוקים למצגת, ודאו שהשקפים אינם עמוסים מדי במלל.

פרק י"א: על חשיבותו של העורך – ואיך להסתדר בלעדיו

איך קוראים לעורך של סדרת ספרי 'הארי פוטר'? איך קוראים לעורך של סדרת ספרי 'הדוד אריה'?

אם אתם לא יודעים את התשובה, אל תרגישו לא בנוח: כשמדובר בספרים, רוב הקוראים מכירים רק את שמו של הסופר. שמו של העורך יופיע, ברוב המקרים, באותיות קטנות בעמודים הפנימיים. אבל למרות שהעורך פועל 'מאחורי הקלעים', יש לו תפקיד חשוב ביותר – קריטי, אפילו – בתהליך היצירה! למעשה, ישנם לא מעט מקרים בתולדות הספרות שבהם השפעתו של העורך על היצירה הסופית הייתה כה רבה, עד שיש ספק רב אם הסופר לבדו היה מסוגל להגיע לפסגות היצירה אליהם הגיע. אחת הדוגמאות המוכרות היא זו של ז'ול ורן, סופר המדע הבדיוני המפורסם, שקריירת הכתיבה שלו דישדשה במשך זמן רב – עד שפגש את פייר-ז'ול הצל (Hetzel), עורך ומוציא לאור מנוסה ששכנע אותו לערוך שינויים משמעותיים בכתבי-היד שלו. השינויים האלה שיפרו מאוד את הספרים של וורן, והפכו את העלילות למותחות ומרתקות יותר. ההצלחה לא איחרה לבוא. דוגמה מוכרת נוספת היא זו של ג'ון קאמפבל (Campbell), בשנות הארבעים והחמישים עבד עם כמה מטובי סופרי המדע הבדיוני – אייזיק אסימוב ורוברט היינליין, למשל – ולמעשה עזר לעצב את ז'אנר המדע הבדיוני. (כתבתי על הצל, קאמפבל ואחרים בהרחבה כאן). 

הדוגמאות שנתתי הן מעולם הכתיבה – אבל עריכה רלוונטית לכמעט כל מדיה או פעילות יצירתית אחרת, בין אם מדובר בוידיאו, אודיו או אפילו הרצאה פרונטלית. בכל המדיות, תפקידיו של העורך זהים, פחות או יותר. 

תרומתו של העורך

ברמה הבסיסית ביותר, העורך משמש כמעין 'בקרת איכות' ראשונית של היצירה: למשל, הוא בוחן את העובדות והטיעונים שמביא היוצר ומוודא שהם מבוססים ומשכנעים, או בודק את התחביר והדקדוק. כתבתי 'רמה בסיסית', אבל אין לזלזל בחשיבותה של בקרת איכות זו: ציטוט של עובדה שגויה או שגיאה תחבירית צורמת יכולים לפגוע קשות באמינות של היצירה כולה…אני משתמש ב'רמה בסיסית' במובן של יסודות איתנים, שבלעדיהם המבנה כולו יהיה רעוע. 

אבל אין ספק שהתרומה הגדולה ביותר של עורך טוב היא בכל מה שקשור בזיהוי החולשות ונקודות התורפה של היצירה. כפי שראינו בפרקים הקודמים של הספר, יש לא מעט 'בורות' שיוצר לא מנוסה – ואפילו יוצר מנוסה מאוד! – יכולים ליפול לתוכם: החל ממבנה נרטיבי לא מוצלח, דרך הסברים לא יעילים, דוגמאות גרועות, חשיפה מוקדמת מדי של מידע קריטי ועוד ועוד. במקרים רבים, היוצר יהיה 'עיוור' לחולשות האלה מכיוון שהוא או היא שקועים עד הצוואר בפרטים הקטנים וה'טקטיים' של היצירה – ניסוחים, טיעונים, הדוגמאות, ההסברים וכולי. העורך, שבוחן את היצירה 'מבחוץ', שקול למאמן כדורגל שצופה על שחקניו מהקווים ומסוגל לראות את התמונה הגדולה.

דוגמה מצוינת ל'עיוורון' כזה שלקיתי בו בעצמי הוא פרק שעשיתי בעושים היסטוריה על אורי גלר. אישית, אין לי חיבה גדולה לגלר ומעלליו – והסנטימנט הזה זלג, באופן טבעי ולא מודע, אל הטקסט של הפרק. העורכת שלי דאז, דינה בר-מנחם, זיהתה את החולשה הזו מיד, ו'נתנה לי בראש': ההטייה האישית שלי נגד גלר קילקלה את הפרק והפכה אותו מסיפור מרתק על קוסם כריזמטי שהחליט להפוך ל'קורא מחשבות' – למניפסט אישי שלי נגד גלר.
דינה צדקה, כמובן: את מי מעניין מה רן חושב על אורי גלר? המאזינים באו לשמוע את סיפורו של גלר, ובמקום זאת קיבלו טור פרשנות בעיתון של יום שישי! בעקבות ההערה החכמה הזו, הפכתי את הפרק על ראשו: הוצאתי את כל הדיעות האישיות שלי, והתמקדתי בסיפור עצמו. את כל הביקורות השליליות על גלר משמיעים, בגרסא המתוקנת, מתנגדיו של גלר בעולם הקוסמות – ובראש ובראשונה, הקוסם והספקן המפורסם ג'יימס רנדי, שניהל מערכה עיקשת נגד גלר במשך ארבעה עשורים תמימים. באופן הזה, הפכתי את הביקורת הגלויה שלי – לקונפליקט אישי בין שני קוסמים כריזמטיים, והסיפור כולו השתפר באופן דרמטי. 

עבודה מול עורך

הדוגמה הזו גם מובילה אותי באופן טבעי לנקודה הבאה, והיא אופן העבודה מול עורך. תפקידו של העורך הוא להעביר ביקורת על היצירה, וככל שהיצירה פחות טובה – על הביקורת להיות חריפה ונוקבת יותר, שאם לא כן העורך מועל בתפקידו. אף אחד לא 'נהנה' לקבל ביקורת, אבל במקרה של עבודה מול עורך – על היוצר לסגל אופן חשיבה אחר לגמרי. עליו לחבק את הביקורת הזו ולהוקיר אותה. לאהוב אותה, אפילו! 

איך עושים את זה? נתקלתי פעם בהבחנה חכמה (לא זוכר את מקורה, לצערי): על כל קורא או מאזין ששולח אליך הערה או ביקורת – יש *מאות* קוראים שחושבים בדיוק אותו הדבר, אבל לא טורחים לספר לך על כך. תחשבו על זה ככה: כמה פעמים ראיתם פרק לא מוצלח בסדרה כלשהיא, סרט מאכזב בקולנוע או ספר עם סוף גרוע? לא מעט פעמים, אני מניח. כמה פעמים פתחתם את הדואר האלקטרוני אחרי הצפייה או הקריאה – וכתבתם מייל לבמאי או לסופר כדי לספר לו על כך, ואולי להציע דרכים לתיקון? אם התשובה היא 'אף פעם' – אתם בחברה טובה. 

מכיוון שכך, על היוצר להתייחס אל ביקורת בונה כפי שהיא באמת: כמו אל אבן חן נדירה. לא תמיד הביקורת שנקבל תהיה צודקת במלואה, אבל מניסיוני – כמעט בכל המקרים, יהיה גרעין של אמת בביקורת הזו, ולכן טוב יעשה יוצר נבון אם יסגל לעצמו הרגל שלא 'לנפנף' ביקורת אף פעם – ותמיד לחפש בה את אותו גרעין אמת, שכן האמת הזו היא המפתח לשיפור מתמיד. במילים אחרות, מי שנותן לאגו שלו לשחק תפקיד בתהליך היצירה, כמעט תמיד נידון לכישלון בטווח הארוך. ברגע שנסגל לעצמנו את אופן החשיבה הזה, נוכל להעריך באמת ובתמים את תרומתו של העורך לתהליך היצירה. לא רק שבעבודה עם עורך אנחנו זוכים להמון ביקורת בונה נדירה כל כך – מדובר גם בביקורת מאיש מקצוע מנוסה, ששקולה באנלוגיה שלנו לאבן חן משויפת ומהוקצעת למופת. ביקורת יקרת ערך, שלו היינו צריכים לחכות לקהל שלנו כדי לקבל אותה, היינו מבזבזים המון זמן – אם בכלל היינו מקבלים אותה אי פעם.

כמובן, אנחנו לא חייבים לקבל כל הערה שנותן העורך ככתבה ולשונה. לפעמים, מה שנדמית לעורך כטעות – היא למעשה הברקה יצירתית לא שגרתית. כולנו שמענו סיפורים על אמנים מבריקים שחוו דחייה מכיוון שעשו דברים לא שגרתיים. הדוגמה האהובה עלי היא של 'לד זפלין', הלהקה המפורסמת, שחבריה בחרו את שמה אחרי שאחד המבקרים אמר להם שהתקליט שלהם עומד להתרסק 'כמו צפלין מעופרת'… זה בסדר גמור לא להסכים עם ביקורת כלשהי – כל עוד אנחנו לא מתעלמים ממנה. חובה עלינו לשקול אותה, להפוך בה ולבחון אותה לעומקה – ורק אז להחליט שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה. 

ועוד הערה חשובה: כדאי לוודא שהעורך 'מיושר' לאותה המטרה שאנחנו מכוונים אליה – אחרת הביקורת עשויה להיות לא רלוונטית. למשל, אם אנחנו כותבים מאמר המיועד לבני נוער, אבל העורך שלנו חושב עליו כמיועד למבוגרים – יש סיכוי לא רע שחלק מההערות שנקבל לא יקלעו למטרה, כי פניה לקהל צעיר לא זהה לפניה לקהל מבוגר. במצב כזה, לתקשורת מול העורך חשיבות עליונה: דברו על המטרה של היצירה, על הקהל המיועד ועל החזון שמאחוריה – כדי לוודא ששניכם נמצאים באותו הדף.

ומה אם אין לנו עורך?

ולסיום, אמלא את מה שהבטחתי בכותרת הפרק: מה עושים אם אין באפשרותנו לשכור את שירותיו של עורך מקצועי? יש שני כלים שעשויים לסייע לנו במקרה כזה, אם כי אציין מראש שאלה פתרונות חלקיים בלבד, וסביר שלא יתרמו לנו באותה המידה.

הדבר הראשון הוא להעזר בקהל ובחוכמת ההמונים: חפש מתנדבים – כמה שיותר, יותר טוב – תן להם לעבור על היצירה ולהעביר עליה ביקורת. זו כנראה לא תהיה ביקורת מקצועית ומעמיקה, ברוב המקרים, אבל המשוב בהחלט עשוי לסייע לתקן בעיות גדולות או לזהות שגיאות עובדתיות כאלה ואחרות. 

טכניקה נוספת היא זו ש'גנבתי' מסופר האימה האגדי סטיבן קינג, שבספרו 'על הכתיבה' (מומלץ בחום) מספר שהוא מסיים כתב יד לספר חדש, הוא נועל אותו בתוך מגירה – למשך חצי שנה לפחות. בתום התקופה הזו, כשהוא קורא מחדש את הספר שכתב חצי שנה קודם – הוא מביט על הטקסט בעיניים הרבה יותר ביקורתיות, ומסוגל לזהות כשלים ותקלות שלא ראה קודם. הרעיון מאחורי הטכניקה הזו הוא שההמתנה הכפויה הזו מאפשרת ליוצר להתנתק רגשית מהיצירה שלו, לצאת מעמדת ה'יוצר' ולהכנס למוד חשיבה של עורך. היא מנצלת את העובדה שסופר מנוסה כמו קינג מסוגל בהחלט להיות גם עורך טוב – והניתוק הרגשי מהיצירה מאפשר לו לשפוט את הטקסט במבט אובייקטיבי ומפוכח יותר.

במקרה האישי שלי, אני בדרך כלל 'נועל' את הטקסטים שאני כותב רק לשבוע-שבועיים לכל היותר (מכיוון שפרקים חדשים של עושים היסטוריה עולים לאוויר אחת לשבועיים) – אבל אפילו אחרי פרק זמן קצר יחסית זה, אני בכל זאת מוצא את עצמי משכתב חלקים גדולים מהטקסט, ולפעמים אפילו משליך לפח את הטקסט המקורי כולו – ומתחיל מחדש. נשמע מבאס? ממש לא! אם לגנוב אמרת שפר נוספת של סטיבן קינג: 'סופר טוב כותב. סופר מעולה – מוחק…'

ולבסוף, טכניקה שימושית נוספת: קיראו את הטקסט שכתבתם בקול רם. לקריאה בקול שני יתרונות: הראשון הוא שקל יותר לזהות משפטים מסורבלים, ארוכים או מבלבלים כשקוראים אותם בקול. השני הוא שכשאנחנו קוראים את הטקסט בקול, אנחנו "חווים" את התוכן באופן שונה מהאופן שבו כתבנו אותו במקור – והניתוק הזה, חלקי ככל שיהיה, מקרב אותנו אל החוויה של אדם שנחשף לתוכן הזה בפעם הראשונה ומאפשר לנו לזהות בו כשלים חבויים.

סיכום ביניים

• לעורך יש חשיבות אדירה (ובמקרים רבים, לא מוערכת דיה) בתהליך היצירה – בין אם מדובר בספר, פודקאסט, סרטון או אפילו מצגת.
• העורך, שמביט על היצירה "מבחוץ", מסוגל לזהות בה חולשות – החל מטעויות עובדתיות וכלה במבנה לקוי – שהיוצר, שמעורב מדי רגשית ביצירה, לא מסוגל להבחין בהן.
• כדי לנצל את מלוא תרומתו של העורך, על היוצר לסגל לעצמו אורח חשיבה שמקדש ומעריך ביקורת. ביקורת בונה ואיכותית היא יקרה מפז, וחובה על היוצר לשקול בכובד ראש כל הערה שקיבל מהעורך – גם אם היא נראית לו, במבט ראשון, כשגויה.
• כדאי מאוד לוודא, עוד בתחילת העבודה המשותפת, שהעורך 'מיושר' לאותן המטרות של היוצר – אחרת הביקורת עשויה להיות לא רלוונטית.
• אם אין עורך זמין, חוכמת ההמונים עשויה להיות תחליף זמין (אם כי חלקי מאוד).
• אפשרות נוספת ל'עריכה עצמית' היא לתת לחומר 'לשכב במגירה' למשך מספר שבועות לפחות, ואז לעבור עליו שוב – אבל הפעם, במבט מפוכח ומנותק רגשית מהיצירה.

פרק י"ב: ההבדל בין ילדים ומבוגרים

עיקר הניסיון האישי שלי הוא בהעברת חומרים מורכבים למבוגרים: אני הרבה פחות מנוסה בהדרכת ילדים ובני נוער. זאת ועוד, כפי שרשמתי קודם, אין לי השכלה רשמית בתחום החינוך. מכיוון שכך, אקדים ואומר שאת הדברים הבאים אני מביא מתוך ההתרשמות והניסיון האנקדוטלי שלי – ואתם רשאים בהחלט לקבל אותם עם גרגר של מלח ולשקול אותם אל מול הניסיון האישי שלכם.

לתפיסתי, כשזה מגיע להעברת חומרים מורכבים, אין הבדל עקרוני בין מבוגרים וילדים. כל הכלים, הטכניקות והרעיונות ששטחתי בפניכם בפרקים הקודמים יעבדו היטב גם כשמדובר בילדים: מגיל הגן ועד התיכון. הסיבה לכך היא שהכלים האלה מושתתים על תכונות אנושיות בסיסיות ואוניברסליות כגון סקרנות, משיכה לסיפורים מעניינים וכדומה – תכונות שקיימות בכמעט כל אדם, ללא תלות בגילו או בתרבות בה צמח.

ובכל זאת, יש הבדל אחד רלוונטי בין ילדים ומבוגרים, והוא רמת הידע הקודם שעימה מגיע הקהל אל ההרצאה, הסרטון או הספר. אצל ילדים, רמת הידע הקודם תהיה נמוכה יותר, מטבע הדברים, מאשר אצל המבוגר הטיפוסי. למשל, אם אני מעביר הרצאה על מערכת השמש, הנחת הבסיס שלי תהיה ששומעי הבוגרים מכירים את תכונותיהם הבסיסיות של כוכבי הלכת: שמאדים הוא מדבר יבש, שנוגה הוא גיהנום לוהט ושאת שבתאי מקיפות טבעות יפייפיות. אצל ילדים, במיוחד בגילאי בית הספר היסודי, לא תמיד אפשר להניח את אותן ההנחות. 

רמת הידע השונה מובילה אותי להשתמש באסטרטגיות שונות כשאני פונה לשני הקהלים האלה. כשאני פונה לקהל צעיר, התוכן שאשתדל להעביר יהיה תוכן שעוסק בתופעות, עצמים ודוגמאות אנקדוטליות – וכשאני פונה למבוגרים, התוכן שאשתדל להעביר להם יתרכז ברוב במקרים בקשרים שבין תופעות שונות, ובהשלכות המעניינות שלהם. 

אתן דוגמה שתבהיר את הפסקה הנ"ל. 

נאמר ואני מעביר שיעור או הרצאה על מערכת השמש. כשאני פונה לילדים, אשתדל לספר להם על התופעות המדהימות והמרתקות שניתן למצוא בכוכבי הלכת השונים: למשל, אספר להם על סופות החול הגלובליות במאדים והרובוטים שחוקרים אותו, על הגשם החומצי בנוגה ועל הרי הגעש הרבים של איו, ירחו של צדק. רוב הילדים לא שמעו על התופעות המרתקות האלה, ולכן יהיו מרותקים לסיפורים ולתיאורים השונים. 

אצל מבוגרים, לעומת זאת, התמונה תהיה שונה. סביר להניח שחלק גדול מהקהל כבר שמע על התופעות האלה בעבר, במיוחד אם מדובר בקהל סקרן ואינטנליגנטי במיוחד. אם אני רוצה להשאיר חותם עז על הקהל הזה, עלי לעלות 'שלב אחד למעלה בסולם' – והשלב הבא הזה הוא עיסוק במשמעויות החבויות של הידע העובדתי הזה ובקשרים הסמויים בינו ובין פריטי ידע אחרים שהם מכירים. למשל, אספר להם על האופן שבו הפך נוגה לגיהנום הלוהט שהוא – ככל הנראה בעקבות 'אפקט חממה' שיצא מכלל שליטה – ואקשר זאת לאפקט החממה מעשי ידי אדם כאן, בכדור הארץ. אספר להם על כוח המשיכה העז של צדק, שהגאות והשפל שהוא יוצר בירחו איו: אלו אותם גאות ושפל כמו אצלנו, על כדור הארץ- אבל מכיוון שהם חזקים בהרבה, הם מרתיחים את קרביו של הירח ומדרבנים את היווצרותם של הרי הגעש הרבים. הקשרים החבויים האלה בין תופעות קיצוניות אי שם במעמקי החלל, לתופעות יום-יומיות ומוכרות בכדור הארץ, הן פיסות מידע מרתקות, מפתיעות ו(כנראה) לא מוכרות – והן שיבטיחו שהקהל יהיה מרותק להרצאה. 

עבור הילדים, קשרים וחיבורים כאלה אינם רלוונטיים: מי שלא שמע על נוגה ואיו, לא יודע מהו אפקט החממה וכיצד נוצרים הגיאות והשפל – בלאו הכי לא יידע להעריך  את הקשרים החבויים האלה, גם אם נציג לו אותם בצורה ברורה ומובנת. זה כמו שאני אצפה במשחק שחמט בין שני רבי אמנים: מכיוון שאני מכיר את החוקים הבסיסיים של המשחק, כנראה שאבין מה כל אחד מהם עושה – אבל רק מישהו שלמד את המשחק ברצינות יוכל להעריך את התחבולות, מערכי ההגנה ושאר ההחלטות שיקבלו השחקנים. 

במילים אחרות, עלינו להתחשב ברמת הידע הקיימת של הקהל שלנו בבואנו להתאים לו את החומר המועבר. לקהל צעיר וחסר ניסיון, עלינו לספר על ה'מה' ועל ה'איך'. קהל מבוגר ומנוסה יותר ירצה לשמוע על ה'למה'.

אגב, העקרון הזה הוא הסיבה שאני לא אוהב לצפות בערוצי מדע בטלוויזיה, כדוגמת דיסקברי ונשיונל גיאוגרפיק. התוכניות בערוצים האלה כמעט תמיד עוסקות ב'תופעות ואירועים': חורים שחורים, מה קרה בבונקר של היטלר ואירועי חטיפה על ידי חייזרים. דהיינו, הן מספרות לי 'מה זה' ו'מה קרה' – ומעט מאוד על ה'למה': למשל, למה חקר חורים שחורים חשוב להתקדמות הפיזיקה, ולמה האירועים במלחמת העולם השנייה רלוונטיים למה שקורה בעולמנו היום. מעבר לעובדה שכמעט תמיד מדובר בנושאים קלישאתיים עד כדי מיאוס, התוכניות האלה גם חוזרות על עצמן ולא מגלות שום דבר חדש ומעניין על העולם שלנו. 

סיכום ביניים

• בכל הנוגע לעקרונות ולרעיונות הבסיסיים שתיארתי עד כה בספר, אין הבדל מהותי בין מבוגרים וילדים.
• יוצא דופן חשוב הוא רמת הידע הקודם, שאצל ילדים נמוכה יותר בדרך כלל מאשר אצל מבוגרים.
• לילדים, כדאי להתמקד בתופעות ואנקדוטות ("מה" ו"איך"). עבור מבוגרים – במיוחד קהל מנוסה ומתוחכם יחסית – כדאי להתמקד ברעיונות וקשרים חבויים בין תופעות ("למה").