איך ללמוד היטב

הקדמה

'עושים היסטוריה', הפודקאסט שהקמתי לפני כשלוש עשרה שנה, עוסק במגוון רחב מאוד של נושאים: ממחשבים קוונטיים, דרך הפילוסופיה של דקארט ועד מלחמת יום הכיפורים. קשה לי לחשוב על תחום מדעי\תרבותי\טכנולוגי שלא נגעתי בו לפחות פעם אחת במסגרת הפודקאסט. בכל פרק, אני נדרש לצלול לעומקו של הנושא הנבחר ולכתוב עליו – בתוך שבועיים, בדרך כלל – חיבור בהיקף של כ-4000-5000 מילים,  שיעביר באופן בהיר ומעניין את עקרונות היסוד של התחום המדובר.

כפועל יוצא של המקצוע התובעני שבחרתי לעצמי, התמקצעתי במרוצת השנים בלימוד יעיל ומהיר יחסית של חומר חדש. ולפני שאתם קופצים למסקנות: אני לא חכם. זאת אומרת, אני חושב שיש לי מידה סבירה של אינטליגנציה, אבל אני לא חכם יותר מהאדם הממוצע. אף פעם לא הייתי תלמיד מצטיין בבית הספר או באוניברסיטה. אני חושב שאני חב את יכולת הלימוד שלי לשנים רבות של ניסיון מצטבר במסגרות רבות: מקורס חובלים של חיל הים, דרך לימודי הנדסת חשמל בטכניון, שלושת ספרי העיון שכתבתי – וכאמור, הניסיון העשיר שצברתי בעבודה על הפודקאסט.

מטרתי במאמר הזה היא לזקק את העקרונות החשובים וטכניקות הלימוד שרכשתי בזכות הניסיון הזה, כדי שאתם תוכלו ליהנות מפירותיו כבר היום. ראוי לציין שלא המצאתי אף אחת מהטכניקות שאתאר כאן: את רובן "ליקטתי" במרוצת הזמן ממורים או מספרים שקראתי. מתוך אותם רעיונות ועקרונות שספגתי, בחרתי להביא כאן את אלה שמצאתי הכי שימושיים.

1. לכל אדם יש את שיטת הלימוד המתאימה לו ביותר

(עדכון, 3.9.21: להרחבה בנושא המחקר המדעי בתחום שיטות הלימוד המועדפות – ראו נספח א' בתחתית המאמר)

כשאני מספר לאנשים שהייתי תלמיד די בינוני בבית הספר ובטכניון, אני בדרך כלל מקבל תגובות מופתעות. חלק מהאנשים בטוחים שאני סתם מנסה להצטנע – אבל הציונים שלי היו באמת בינוניים למדי. במתמטיקה, למדתי בארבע יחידות (והייתי קרוב מאוד לרדת לשלוש יחידות) – והמורה שלי לפיסיקה בתיכון המליץ לי לנטוש את המקצוע ולעבור למשהו קל יותר… ניסיתי. באמת שניסיתי. הייתי תלמיד 'חרשן', הקפדתי על שיעורי בית ולא נעדרתי מבית הספר – ובכל זאת, תמיד הייתי בינוני. כמו רוב בני הנוער במצבי, השתכנעתי ש"אין לי את זה." שאני לא טוב בלימודים, ואין מה לעשות.

את הסיבה האמיתית לבינונית הפדגוגית שלי גיליתי במקרה לגמרי, בשנה הרביעית ללימודי בטכניון. מישהו סיפר לי שחלק מההרצאות של הפקולטה הוקלטו בוידיאו, וניתן לצפות בהן בחדר צפיה מיוחד. החלטתי לבדוק את העניין. ניגשתי לחדר הצפיה, בחרתי קלטת של הרצאה כלשהי והתיישבתי מול המסך.

כמעט מייד חשתי בשינוי. הבעיה הגדולה ביותר שלי בלימודים, מאז שאני זוכר את עצמי, היא שאף פעם לא הצלחתי לעקוב אחר הסבריו של המורה. המורים דיברו מהר מדי בשבילי, ואני לא הייתי מסוגל לכתוב את מה שהם רושמים על הלוח – וגם להבין, במקביל, על מה הם מדברים. אבל לפתע פתאום, מול מסך הטלוויזיה בחדר הוידאו, כבר לא הייתי מוכרח לבחור: יכולתי להאזין למרצה, לעצור את הקלטת, 'לעכל' את הדברים ולהבין אותם – ורק אז להעתיק אותם אל המחברת שלי, כשאני כבר מבין טוב יותר על מה מדובר.

הצפייה בהקלטות הוידאו שינתה את חוויית הלימוד שלי באופן דרמטי. נכון: לקח לי פי שתיים יותר זמן לעבור על הרצאה בוידאו מאשר אותה הרצאה בזמן אמת, בכיתה – אבל בניגוד להרצאות בכיתה, כשסיימתי לצפות בקלטת הבנתי את החומר. הרגשתי שפיסות הפאזל שהמרצה מנסה ללמד אותנו סוף סוף מתחברות אצלי בראש לכדי הבנה עמוקה ואמיתית של החומר הנלמד, רמת הבנה שלא זכיתי לה בכל שלוש שנות הלימודים הקודמות שלי. עד מהרה הפסקתי ללכת לגמרי להרצאות הפרונטליות, ולמדתי אך ורק מול הוידיאו. ולמרות שלא הגעתי לכמעט אף הרצאה – ממוצע הציונים שלי באותה השנה זינק בעשר עד עשרים נקודות יותר מזה של השנים הקודמות. לפתע פתאום, כבר לא הייתי בינוני!

הניסיון הזה לימד אותי לקח חשוב: לא כולם מסוגלים ללמוד באותה הדרך.

במבט לאחור, העיקרון הזה נראה לי כמעט מובן מאליו. הרי ברור שלכל אחד מאיתנו יש חוזקות וחולשות אינדיוידואליות. יש אנשים שיש להם כישרון ציור מופלא, אבל הם נהגים גרועים. יש אנשים שהם שחקני כדורגל מדהימים אבל קשה להם להתבטא מול המיקרופון, ויש אנשים שמסוגלים לפתור משוואות מורכבות בקלות – אבל לא היו מסוגלים לדפוק מסמר ישר בקיר גם אם חייהם היו תלויים בכך. אנחנו מקבלים את קיומן של אותן חוזקות וחולשות אנושיות בכמעט כל תחום – אבל משום מה, ההבנה הזו לא מחלחלת אל האופן שבו אנחנו מלמדים את הילדים שלנו. בכל ימי כתלמיד, הן בבית הספר והן באוניברסיטה, לא נתקלתי ולו פעם אחת במורה שהתייחס בצורה ישירה לחוזקות ולחולשות האינדיבידואליות שלנו כתלמידים. אף אחד מעולם לא אמר לי – 'שמע, עושה רושם שקשה לך להבין על מה המורה מדבר בכיתה: אולי תנסה ללמוד את החומר מספר?' זה פשוט לא קרה.

במקרה שלי, אם כן, גיליתי ששינוי פעוט באופן הלימוד – למידה איטית מתוך סרטון וידאו, במקום לימוד פרונטלי בכיתה – שיפר את יכולת הקליטה שלי באופן משמעותי. התגלית הזו שירתה אותי נאמנה גם בהמשך חיי, כשהגיח יוטיוב לחיינו.

ומה אתכם? האם הקדשתם מחשבה לשאלה איזו שיטת לימוד מתאימה לכם? אחרי הכל, בימינו – יש לא מעט אפשרויות לבחור מהן, מעבר לכיתה המסורתית ובה מורה אחד וכמה עשרות תלמידים. סרטונים, פודקאסטים, ספרים, בלוגים, מורה פרטי, קבוצות למידה באינטרנט… כל כך הרבה דרכים לצרוך ידע! סביר להניח שלפחות אחת משיטות הלימוד האלה תתאים לכם יותר מהאחרות, ואתם עשויים לגלות שחוויית הלימוד שלכם משתנה מהקצה אל הקצה: במקום שהלימוד יהיה עול משעמם וטרחני, תמצאו את עצמכם נהנים מחדוות הגילוי ומתחושת ההעצמה שמתלווה לידע חדש.

אם כן, אל תניחו שרק מכיוון שכל חייכם הורגלתם ללמוד בדרך מסוימת – זו גם דרך הלימוד הנכונה ביותר עבורכם. נסו שיטות לימוד נוספות, ואולי תגלו אחת שמסיבה כלשהי מתאימה טוב יותר למבנה המוח ולחוזקות האישיות שלכם. מכל העצות והרעיונות שאביא כאן, זו אולי העיצה שעשויה להביא לכם את התועלת הגדולה ביותר בטווח הארוך.

2. לא כל המורים נולדו שווים

המורה שלי למתמטיקה בתיכון לא הייתה מורה טובה. לא ידעתי את זה אז, כמובן: הייתי נער בן 16 שמעודו לא נתקל במושגים כגון 'אינטגרל' או 'דיפרנציאל' – ומכיוון שהיה ברור כשמש שהמורה מבינה את המושגים האלה על בוריים, הנחתי שהסיבה שאני לא מבין אותם היא מכיוון שאני "לא טוב במתמטיקה."

מספר שנים לאחר מכן, החלטתי להשלים בגרות במתמטיקה לחמש יחידות כדי להתקבל לטכניון. הכנתי את עצמי נפשית למסע הייסורים שחוויתי במקצוע הזה בימי בתיכון, ולאינספור שעות של פתירת תרגילים משמימים כדי להכניס לעצמי את הידע הדרוש "דרך הרגליים."

אבל כבר מהשיעור הראשון הבנתי שנקלעתי לעולם אחר. המורה שלי בקורס, מוחמד שמו, לימד אותנו את אותו החומר שלמדנו בתיכון – אבל בצורה אחרת לגמרי! אין טעם להכנס לפרטים לגבי האופן הספציפי שבו לימד אותנו את החומר (הרחבתי על כך בסדרת המאמרים על 'איך ללמד חומר מורכב') – אבל השורה התחתונה הייתה שעם מוחמד, הבנתי הרבה יותר טוב את אותו החומר שלא הצלחתי להבין כשהייתי תלמיד בתיכון.

(כהערת אגב, ראוי לציין שבאותו הזמן כבר הייתי מבוגר יותר בשש שנים מכפי שהייתי בתיכון, וייתכן שהיייתה לכך השפעה כלשהי גם על יכולת הלימוד שלי – אבל לתחושתי, הגיל שיחק תפקיד מינורי מאוד, אם בכלל. שיטת הלימוד השונה של מוחמד פשוט התאימה לי הרבה יותר משיטת הלימוד של המורה בתיכון.)

כמו בסעיף הקודם, במבט לאחור זה נראה כמו דבר מובן מאליו. יש אינסטלטור מצוין, ויש אינסטלטור בינוני. יש רופא נפלא ורופא קצת פחות נפלא. יש כדורגלנים סבירים – ויש את מסי, מארדונה ופלה. מדוע שתחום ההוראה יהיה שונה? והוא לא, כמובן. יש מורים טובים – ויש מורים יותר טובים.

עצתי לכם, אם כן, היא לא לקבל את המורה שזימן לכם הגורל כגזירה משמיים. אם אתם מרגישים שהמורה שלכם לא מתאים לכם – נסו לעבור לכיתה אחרת. אם אין מורה אחר, נסו להעזר בתלמיד אחר שיסביר לכם את החומר המדובר. אם אפשר, חפשו קורס מקוון ביו-טיוב כדי ללמוד את החומר במקביל לשיעורים הפרונטליים. אל תתפשרו על המורה שלכם.

3. להבין – במקום לשנן

כשזה מגיע לשינון ולמידה בעל פה, אני ממש לא רע. אחרי שנים של הרצאות בפני קהל מגוון, הגעתי למצב שאני מסוגל ללמוד בעל פה הרצאה של שעה בתוך כמה שעות ספורות של תרגול. ובכל זאת, אני חושב ששינון הוא צורת הלימוד הגרועה ביותר שאני מכיר. בידקו את עצמכם: כמה מתוך עשרות התמרורים שלמדתם בעל פה כשהתכוננתם למבחן התיאוריה של רשיון הנהיגה, אתם עדיין זוכרים? כמה מתוך הנוסחאות המתמטיות ששיננתם בתיכון אתם עדיין יכולים לשלוף על המקום? אם אתם כמוני, כנראה שהתשובה תהיה זהה בשני המקרים: לא הרבה. ידע שנרכש באמצעות שינון הוא ידע נדיף מאוד, שנעלם מממוחנו באותה המהירות שבה נכנס לתוכו.

הבנה, לעומת זאת, היא צורת הלימוד היעילה והמתגמלת ביותר. דברים שהבנתי לעומק נשארו איתי במשך שנים רבות, גם אם השתמשתי בידע הזה לעיתים נדירות בלבד.

השאלה המתבקשת, כמובן, היא – מהי "הבנה"? מתי אנחנו יכולים לדעת שאנחנו באמת מבינים משהו, ולא רק זוכרים אותו בעל פה? התשובה היא: כשאנחנו מסוגלים להשיב על השאלה "למה?".

ניקח, כדוגמה, את עניין התמרורים. מה ההבדל בין תמרור משולש ובו ציור של אופניים, לתמרור עגול ובו אותו הציור בדיוק? תשאלו מישהו שלומד ברגע זה למבחן התיאוריה, והוא בטח יידע את התשובה: התמרור המשולש אומר 'הזהר, רוכבי אופניים בסביבה', והתמרור העגול מתריע כי הכניסה לרוכבי אופניים אסורה. אבל אם תשאלו אותו 'למה?'… זה כבר עניין אחר. כדי לענות על השאלה 'למה', יש להבין שבישראל, תמרור משולש מציין 'אזהרה', ותמרור עגול מציין איסור, או הגבלה. זו מידת הבנה שהיא רמה אחת מעל שינון סתמי של כל התמרורים השונים – וקל לראות עד כמה היא שימושית. אם אבין את משמעותם העקרונית של המשולש והעיגול בתמרורים – כנראה שאוכל לפענח את משמעותם של עוד כמה עשרות תמרורים, רק מתוך הציורים שבתוך המשולש או העיגול – ויש סיכוי טוב שאוכל לעשות זאת גם חמש או עשר שנים אחרי שלמדתי לתאוריה.

אותו העיקרון תקף בכמעט כל תחום ידע. נוסחאות ומשוואות פיזיקליות, למשל, נראות מורכבות ומסובכות – עד שמבינים את משמעותן, דהיינו – את פשר הרעיונות העמוקים שאותן הן מייצגות. ברגע שמבינים את הרעיונות האלה, הנוסחה מפסיקה להיות אוסף של אותיות אקראיות – והופכת להיות מובנת בדיוק באותו האופן שבו המילים שאתם קוראים ברגע זה אינן אוסף של אותיות אקראיות, כי אם ייצוגים טקסטואליים של מושגים ורעיונות.

דוגמה נוספת לאותו העיקרון היא לימוד של מונחים מקצועיים מסובכים. מונחים רפואיים הם דוגמה קלאסית: אפידרמיס, היפוגליקמיה, פרוגנוזה… לסטודנט שרק מתחיל את צעדיו בעולם הזה, אני מניח שכל המונחים האלה הם כאב ראש ענק. אפשר ללמוד אותם בעל פה, כמובן – אבל אם שכנעתי אתכם שהבנה עדיפה על פני שינון, כדאי לחפש דרך אחרת. ויש כזו: למרות שמונחים מקצועיים עשויים להראות כשרירותיים לחלוטין (ולפעמים, הם באמת שרירותיים), במקרים רבים יש מאחורי השמות הגיון סמוי. בתחום הרפואה, למשל, מרבית המונחים מכילים בתוכם תחיליות וסופיות סטנדרטיות שמגיעות מלטינית, יוונית או אנגלית. "אפי" זה מעל. "היפו" זה מתחת. "פרו" לזה לפני. אם נשקיע מאמץ מכוון ללמוד את אותה כמות מוגבלת של תחיליות וסופיות – נוכל לפענח בעצמנו את משמעותם של המונחים, גם אם לא נזכור אותם בעל פה באופן מושלם.

בשורה התחתונה, אם כן: הבינו את הרעיונות העמוקים, ולא תצטרכו ללמוד דבר בעל פה.

4. ללמד כדי ללמוד

בסעיף הקודם למדנו שהבנה עדיפה בהרבה על פני שינון. בסעיף זה נגלה איך להגיע אל אותה 'הבנה' באופן המהיר והיעיל ביותר.

תרשו לי להעזר מניסיוני העגום כמפתח תוכנה. אחת החוויות המתסכלות עבור כמעט כל מפתח תוכנה, היא Debugging – איתור ותיקון שגיאות בקוד. לא אחת יצא לי לשבור את הראש על תקלה משונה בקוד תוכנה, להביט שעות באותה פיסת טקסט על המסך ולא להתקדם אפילו במילימטר.
טכניקה מקובלת בעולם התוכנה להתמודד עם אתגר הדיבאגינג היא זו המכונה 'ברווז גומי' (Rubber Duckking). הרעיון הוא כזה: כשאתה נתקל בבעיה כלשהי בתוכנה ולא מצליח להבין את מקורה, עליך לדמיין שיש לצידך מתכנת אחר – לצורך העניין, "ברווז גומי" היפוטתי שיושב מול על השולחן – ועליך להסביר לו איך עובדת התוכנה שכתבת, לפרטי פרטים. אתה והברווז עוברים על הקוד שורה אחר שורה, ומתעכבים על הרעיונות הבסיסיים והנחות היסוד שעל פיהן עבדת, ואת הגורמים לכל החלטה והחלטה שקיבלת לאורך הדרך.

אני יודע, זה נשמע קצת אידיוטי – ויש סיכוי שאם תדבר אל ברווז גומי אמיתי, עמיתיך למשרד יתחילו להתעניין אם הכל בסדר בבית – אבל בחיי, זה עובד. ברובם המכריע של המקרים, תוך כדי תהליך ההסבר הזה – גיליתי את השגיאה שחמקה ממני עד אותו הרגע.

מדוע שיטת ברווז הגומי עובדת? ברור שלברווז ההיפוטתי והפאסיבי שלנו אין קשר להצלחה. השיטה עובדת מכיוון שכחלק מתהליך ההסבר של הקוד, אתה מוכרח לנסח במילים ברורות ומפורשות את כל אותן רעיונות והנחות יסוד שהובילו אותך לאורך הדרך. עצם הניסוח המפורש שלהן מציף על פני השטח כשלים ובעיות שעד כה אולי פיספסת או התעלמת מקיומם, ורק עכשיו הם חזרו כדי למרר את חייך.

אותה הטכניקה, מסתבר, עובדת נהדר כשאנחנו רוצים ללמוד משהו חדש. נניח שסיימתי לקרוא את החומר, לצפות בסרטון ההדרכה או שאני מתכונן למבחן. אני אקח דף ועט ואתחיל לבנות מעין 'מערך שיעור' וירטואלי, כאילו שאני מלמד ברווז גומי דמיוני.
אתחיל מהגדרת המטרה: מה בדיוק אני רוצה ללמד? מהו העיקרון או הרעיון החדש, ומדוע בכלל הוא חשוב או רלוונטי? לאחר מכן, אני פורש בצורה מפורשת את הנחות היסוד או הרעיונות המקדימים החשובים לעניין, ומשם אני מתקדם צעד אחר צעד ומסביר לתלמיד ההיפותטי שלי כל שלב, רעיון חדש או היסק לוגי. וכצפוי, תוך כדי תהליך ההסבר אני אתקל בכל אותם פערי ידע וחוסרים בהבנה שדילגתי עליהם ממקודם – אולי מכיוון שהייתי עסוק בהעתקה מהלוח או מכל סיבה אחרת. כשהתלמיד הוירטואלי שלי ישאל אותי 'אבל למה?…' אני אהיה חייב להעמיק את ידיעותי כדי להיות מסוגל לענות לו, לעיתים עד חזרה לעקרונות היסוד והרעיונות הבסיסיים ביותר של התחום אותו אני מעוניין ללמוד – ובכך טמונה עוצמה של הטכניקה הזו.

אגב, אני מוצא המון דימיון בין הטכניקה הזו ובין שיטת הלימוד שהייתה מקובלת בימים שלפני הופעתו של בית הספר המודרני, אי שם בימי המהפכה התעשייתית: התמחות באמצעות שולייה (Apprenticeship). מי שרצה ללמוד נגרות היה הולך להיות שולייה של נגר, ומי שביקש להיות צייר היה הופך לשולייה של צייר מנוסה. בתחילה השולייה היה רק צופה במאסטר עושה את עבודתו ולומד מההסברים – אבל בשלב מסוים הוא נדרש גם לבצע את הדברים בפועל: לבנות שולחן או לצייר פורטרט תחת עינו הבוחנת של איש המקצוע. תוך כדי הביצוע בפועל, התלמיד היה מגלה את הפערים בידע שצבר – והמאסטר היה משלים את החוסר הזה. בשיטה שתיארתי, אנחנו משמשים פעם אחת כתלמיד – בזמן שאנחנו לומדים וסופגים את החומר באופן פאסיבי – ופעם אחרת כמאסטר, בזמן שאנחנו מלמדים את אותו החומר ומתרגלים אותו.

סיכום

במאמר זה פרשתי בפניכם שלוש עקרונות, או שלוש טכניקות, שסייעו לי ללמוד טוב יותר.

• זיהוי שיטת הלימוד המתאימה לי ביותר,
• בחירה אקטיבית של מורה טוב,
• העדפה של הבנה על פני שינון עיוור, ו-
• ללמד כדי ללמוד: יצירת מעין 'מערך שיעור' וירטואלי כדי לזהות פערי ידע.

את הרעיון הראשון, זיהוי שיטת הלימוד המתאימה לנו ביותר, לא תמיד קל ליישם אותו בגיל צעיר. לפעמים, אנחנו צריכים קצת ניסיון חיים כדי להכיר את עצמנו טוב יותר ולגלות מה עובד לנו ומה לא. אף על פי, כדאי לכל הפחות להיות מודעים לחשיבותה של הנקודה הזו כבר בשלב מוקדם.

את שלושת הטכניקות האחרות שהצעתי אתם יכולים ליישם כבר עכשיו, בכל גיל! המשותף להן הוא השקעת זמן ומאמץ בשלב הראשון של הלימוד, כדי לחסוך הרבה יותר זמן בטווח הארוך. אין ספק שהתעמקות והבנה, למשל, דורשות מאמץ מחשבתי אחר ואולי מאתגר יותר מ'סתם' שינון עיוור – אבל בטווח הארוך, שינון היא טכניקת לימוד גרועה וחסרת תועלת: כמעט תמיד אנחנו נשכח את מה שלמדנו, ובכך "נבזבז" את הזמן והמאמץ שהשקענו בלימודים, לחינם…

אני מקווה שהרעיונות שפרשתי בפניכם יעזרו לכם להנות מהלימודים! 🙂
רן

נספח א' – המחקר המדעי בתחום שיטות הלימוד המועדפות

מספר קוראים הפנו את תשומת ליבי למחקרים שהראו שקרוב לוודאי שהרעיון של שיטת לימוד מועדפת הוא מיתוס, ובניסויי סמיות כפולה (Double Blind) הוכח כי אין הבדל בין ביצועי סטודנטים שלמדו בשיטות שונות. ערוץ היו-טיוב הנהדר Veritasium סקר את המיתוס המדובר ואת המחקרים שנעשו סביבו בסרטון כאן.

תחת ההנחה שהמחקרים בתחום אמינים – מהו ההסבר לניסיון האישי שלי? ברשותם, אציע שני הסברים אפשריים.

1. על פי המתואר בסרטון, רוב המחקרים נעשו על סטודנטים, שנשאלו לגבי שיטת הלימוד המועדפת עליהם. הדגשתי את המילה 'מועדפת' מכיוון שאני מתייחס למשהו מעט שונה: שיטת הלימוד המתאימה ביותר. יש הבדל בין שני המונחים האלה! ייתכן וסטודנטים, בשל גילם הצעיר, אינם מנוסים מספיק ואינם מכירים את עצמם מספיק טוב בשביל לדעת מהי שיטת הלימוד המתאימה להם. הם חושבים שהם יודעים -ולכן הם מעדיפים את שיטה X על פני שיטה Y – אבל הם טועים מפאת חוסר ניסיונם. כשאני הייתי סטודנט, למשל, חשבתי ששיטת הלימוד המתאימה לי היא קריאה מספר – אבל עם השנים למדתי שדווקא לימוד מסרטוני וידיאו היא השיטה המתאימה לי ביותר.
2. ייתכן שבמקרה הפרטי שלי, מה ששיחק תפקיד משמעותי במיוחד אינו בהכרח האלמנט של לימוד ויזואלי על פני לימוד לא-ויזואלי, אלא עניין קצב הלימוד. כפי שציינתי במאמר, כשלמדתי מול המסך, יכלתי לעצור את הוידיאו, לעכל את הנאמר, ואז להמשיך בסרטון – וזה, לתחושתי, גדול מאוד ממה שסייע לי בלימודים! הבעיה שלי עם הלימוד הפרונטלי הייתה שהקליטה שלי לא הייתה מספיק מהירה כדי לעמוד בקצב של שאר הכיתה – ולימוד מול וידיאו פתר את הבעיה הזו לחלוטין. במילים אחרות – ייתכן שהאלמנט הויזואלי שיחק תפקיד פחות מהותי מאשר היכולת להאט את קצב הלימוד. זה משהו שלמיטב הבנתי לא נבדק במסגרת המחקרים המדוברים.

גם אם המחקרים צודקים, עצתי – מתוך ניסיוני האישי – היא בכל זאת להמשיך ולבחון את עצמכם כדי לגלות את שיטת הלימוד המועדפת עליכם. מדוע? ראשית, מכיוון שתחום המחקר הזה עודנו בחיתוליו: אנחנו לא מכירים מספיק טוב את המוח האנושי כדי להגיע למסקנות סופיות ומוחלטות, ויש לי תחושה שיש עוד דברים שאנחנו לא מבינים על איך המוח שלנו לומד דברים. ושנית, כל מחקר הוא עניין של סטטיסטיקה: גם אם, למשל, רוב הנבדקים לא הראו שונות כזו או אחרת ביכולת הלימוד שלהם בצורות שונות – זה לא אומר שאתם (כמוני) נופלים בחתך הסטטיסטי הזה.