מלחמת העצמאות

כתב: רן לוי

חלק א'

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

המשפט הקצר הזה, שהופיע במכתב ששלח שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור ב-1917 לחבר פרלמנט בריטי ממוצא יהודי, נחשב לאחד ההישגים המזהירים של התנועה הציונית שייסד בנימין זאב הרצל: בפעם הראשונה הסכימה מעצמה עולמית לפרוש את חסותה על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי.

"הצהרת בלפור", כפי שמכונה המכתב, היתה תוצאה של פעילות דיפלומטית אינטנסיבית מצידם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב, שני פעילים ציוניים מרכזיים. מקובל להניח שהבריטים נענו לבקשה הציונית מתוך הכרת תודה על תרומתו של ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה: ויצמן, ביוכימאי בהכשרתו, פיתח שיטה חדשנית לייצור אצטון שהיה מרכיב חיוני בייצור חומרי נפץ. בנוסף, הלורד בלפור – וגם ראש הממשלה הבריטי דיוויד לויד ג'ורג' – היו נוצרים מאמינים, ותמכו בחזרתם של היהודים לארץ הקודש מטעמים דתיים. ולבסוף, כפי שמסביר לנו ההיסטוריון יואב גלבֶּר, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, היו גם לא מעט שיקולים אסטרטגיים ופרקטיים יותר שהיו מעורבים בהצהרה הזו.

הצהרת בלפור

"[יואב] את הצהרת בלפור נתנה הממשלה. השיקולים שלה היו אסטרטגיים גלובליים, באפר לתעלת סואץ, אחרי שהטורקים תקפו פעמיים את התעלה במלחמת העולם הראשונה, שיהיה חיץ. אם אנחנו נשב בארץ ישראל, תעלת סואץ בטוחה. זה שיקול אסטרטגי. היה שיקול פוליטי, מדיני. מה שויצמן הצליח לשכנע הרבה אנגלים זה שהיהודים חזקים, בעיקר באמריקה וברוסיה. זה שתי הקהילות היהודיות הגדולות של אז. הוא יוכל דרך היהודים וההשפעה שלהם על דעת הקהל, למשוך את אמריקה למלחמה ולמנוע מרוסיה, שכבר התנדנדה, לפרוש מהמלחמה. ואז צריך לתת משהו שילהיב את היהודים."

כפי שניתן לצפות, התגובות בעולם היהודי להכרזתה של ממשלת בריטניה היו אקסטטיות: חגיגות פרצו בתפוצות השונות, והיו מי שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש – זו שאפשרה את חזרתם של היהודים מגלות בבל ואת הקמתו של בית המקדש השני.

מי שהיו הרבה פחות מרוצים מההצהרה היו, כמובן, ערביי ארץ ישראל. אמנם בשלב הזה האוכלוסייה הערבית בא"י הייתה גדולה בהרבה מהישוב היהודי – 600 אלף ערבים לעומת כשישים אלף יהודים בלבד – אבל הטפטוף הבלתי פוסק של עלייה יהודית, ובעיקר רכישת הקרקעות לשם הקמת ישובים יהודיים, גרמו לרבים בחברה הערבית לחשוש שהעולים היהודים מנשלים בהדרגה את הכפריים הערביים מאדמותיהם. החשש הזה גבר אפילו עוד יותר בעקבות החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה, שכן אחת ממטרותיו המוצהרות של המנדט – כפי שהופיעה באמנה הרשמית שלו – הייתה יצירתם של תנאים שיאפשרו את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ואם זה לא היה מספיק, הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל – הממונה מטעם ממשלת בריטניה על ניהול המנדט – היה בעצמו יהודי ותומך ברעיון הציוני.

"[יואב] כשהוא מגיע, זה כאילו, הנה, הבריטים הולכים לשים נציב יהודי על ארץ ישראל. זה עוד מגביר את התסיסה."

הנציב הראשון הרברט סמואל, בביקור בבית החרושת נשר

בתחילה, התגובה הערבית הייתה מתונה יחסית: הפגנות ושביתות בימי השנה לציון הכרזת בלפור שבהן דרשו המוחים מממשלת המנדט להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל.

"[יואב] ואז מתחילות מהומות ורטינות, והאנגלים מתחילים להבין שיש כאן בעיה. הם עוד מנסים לפתור אותה בקטן, והם מזמינים את ויצמן ואנשיו לעקבה, למפגש עם האמיר פייסל, בנו של השריף ששומר על המקומות הקדושים במכה ומדינה, שיגיעו להבנה. הם נפגשים, הבריטים כמובן מארגנים את זה, ומסכמים להיפגש שוב בוועידת השלום ולנסות להגיע שם להסכם פורמלי ממשי."

ויצמן ופייסל אכן הגיעו להסכם – אבל מסיבות מדיניות שונות, הוא לא יצא אל הפועל. חוסר השקט ברחוב הערבי הלך וגבר עד שהגיע לשיאו ב-1921, במה שמכונים 'מאורעות תרפ"א': סדרה של פרעות ותקיפות כנגד היישוב היהודי, שבהם נרצחו ארבעים ושבעה יהודים וכמאה וארבעים נפצעו.

בית יהודי בחדרה שניזוק בפרעות 1921

בשלב הזה החלו הבריטים להבין לאיזו צרה הם הכניסו את עצמם.

"[יואב] נתקלתי באיזה דוח שכותב קצין מהמודיעין במפקדת הממשל הצבאי של ארץ ישראל בירושלים למשרד המלחמה בלונדון. והוא מתאר את המצב ואת השמועות ואת החתרנות ורחשים והלכי רוח. ובסוף המשפט המסכם שהוא כותב להם: Gentlemen, we've got ourselves mixed up in another Ireland.
[רן] הם מבינים.
[יואב] זה בעיצומו של המרד האירי ומלחמת העצמאות של אירלנד החופשית."

חשוב להבין שכבר בימים שלפני הצהרת בלפור, היו חילוקי דעות במסדרונות השלטון בלונדון לגבי התמיכה ברעיון של בית לאומי ליהודים בא"י. היו לא מעט פוליטיקאים בריטיים שאהדו את הצד הערבי בסכסוך, ובנוסף – לבריטניה היו לא מעט אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים בעולם הערבי והמוסלמי. ומעל לכל, לממשלת המנדט בארץ ישראל היה אינטרס אחד מובהק: לשמור על השקט. אף אחד לא רצה לראות חיילים בריטיים נהרגים ונפצעים במסגרת סכסוך שלבריטניה לא היה שום קשר אליו.

התוצאה הייתה מסמך שהגיש ב-1922 וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלה הבריטית, לפרלמנט ובו החלטה להגביל את היקף העלייה היהודית לארץ ישראל. מסמך רשמי שכזה קרוי באנגלית White Paper, מונח שתורגם לעברית כ-'ספר לבן'.

הספר הלבן של צ'רצ'יל, כפי שניתן לנחש, לא התקבל בשמחה גדולה בישוב היהודי ובתנועה הציונית בכלל – אבל במישור המעשי, ההשפעה שלו על היקף העלייה היהודית לארץ הייתה קטנה יחסית. הסיבה לכך עשויה להפתיע אתכם: עיקר ההתנגדות לעלייה לארץ ישראל הייתה דווקא מצד ההנהגה הציונית עצמה.

"[יואב] זה לא ביום אחד. זה תהליך שהתחיל בעיקר ב-1918 ונמשך ב-1919, ועורר בהנהגה הציונית חרדה עצומה.
[רן] באמת? למה?
[יואב] למה, כי זאת ארץ שעכשיו נגמרה בה מלחמה, שהייתה שדה קרב, שהיא הרוסה ומדולדלת, ואחרי שלטון טורקי צבאי של ג'מאל פאשה וכולי.
[רן] לא שהיא הייתה ארץ פורחת וגדולה וחזקה קודם…
[יואב] לא, היא הייתה ארץ שפולטת את הגירה. היא לא הייתה ארץ שעל פי נתוני הטבעיים קולטת את הגירה. אפילו בני העלייה הראשונה היגרו במספרים לא קטנים. מי שרצה ללמוד – לא היה לו איפה ללמוד בארץ. מי שרצה לעשות עסקים, לא היה פה מרחב. אז יבואו עשרות אלפי אנשים… הם לא ימצאו פה עבודה, כי אין עבודה. כסף אין להם, השקעות אין, לתנועה הציונית אין כסף. כשוייצמן אמר – "העם היהודי, איכה?", הוא לא התכוון לאנשים, הוא התכוון למיליונרים שייתנו כסף. ואז הפחד היה שאנשים יבואו, יישברו, יתאכזבו, יחזרו לארצות המוצא, יוציאו את דיבת הארץ רעה, וכשהנסיבות תשתננה – כבר לא ירצו לבוא לארץ."

באמצע שנות העשרים, בפרט, פקד את ארץ ישראל משבר כלכלי חריף – תוצאה של ירידת היקף התרומות שהגיעו מיהדות התפוצות – שבעקבותיו עסקים רבים פשטו את הרגל והאבטלה הגיעה לכדי שליש מכוח העבודה הכללי של היישוב היהודי. במצב כזה היקף העלייה לארץ ישראל היה, מטבע הדברים, בלאו הכי נמוך – כך שאיש לא היה מוטרד מההגבלות הבריטיות.

אבל למרות הנכונות הבריטית להגביל את היקף העלייה היהודית – ההתנגדות הערבית לא רק שלא שככה, אלא אפילו הלכה וגברה.

השאיפות הלאומיות הערביות

באותו האופן שבו התנועה הציונית הייתה התפתחות מאוחרת יחסית בדברי ימי היהדות, כך גם לערביי ארץ ישראל לא היו במקור שאיפות לאומיות משל עצמם. פרופ' יואב גלבר.

"[יואב] צריך להבין: המרחב הזה זה מרחב שאף פעם לא היו בו מדינות לאום או עמים בכלל. תמיד היו אימפריות – העות'מאנית והממלוכית לפניה, והח'ליפות לפניה, והביזנטית והרומית והבבלית והאשורית וכולי וכולי – אבל מתחת לאימפריה לא היו עמים. היו שבטים, היו עדות דתיות, אתניות, וכולם מתחרים בכולם.

שאיפות לאומיות ראשוניות החלו להופיע בחברה הערבית בעיקר בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם אז – הן עדיין לא היו מופנות כלפי ארץ ישראל (או פלשתינה) אלא היו מוכוונות לעולם הערבי כולו, במה שכונתה 'התנועה הפאן-ערבית'. הפאן-ערביות קראה לאיחוד של כל העמים והמדינות הערביות במזרח; התיכון לשם יצירת לאום ערבי יחיד, ושיאה היה בהקמתה של 'הממלכה הערבית של סוריה' במרץ 1920, שמייסדיה קיוו שתשלוט על כל השטח שבו נמצאות כיום סוריה, ירדן, לבנון וישראל, ותאגד את בני כל העדות והשבטים הערביים. לרוע מזלם של תומכי הפאן-ערביות, שאיפותיהם התנגשו ישירות עם האינטרסים הבריטיים והצרפתיים במזרח התיכון: בתוך חודשים ספורים פלשו כוחות הצבא הצרפתי לשטחי הממלכה הסורית החדשה ופירקו אותה.

כישלונה של תנועת הפאן-ערביות חיסל, הלכה למעשה, את תקוותיהם של הערבים להקים מדינה אחת גדולה על כל שטח המזרח התיכון. האידיאולוגיה הזו תחזור לקדמת הבמה מספר עשורים לאחר מכן, באמצע המאה העשרים – אבל בינתיים, בשנות העשרים, היא פינתה את מקומה ללאומיות אזורית ומצומצמת יותר. כך קרה שב-1920 הוקם בחיפה הוועד הפועל הערבי שייצג את ערביי ארץ ישראל מול שלטונות המנדט והוביל את המאבק להקמתה של מדינה ערבית עצמאית מערבית לירדן – מאבק שנוהל רובו ככולו בדרכי שלום וללא אלימות, שכן חברי הועד ביקשו לשמור על יחסים טובים עם ממשלת המנדט ולהציג את התנועה הלאומית הפלסטינית בפני שאר העולם באור חיובי.

אבל לא כולם האמינו במאבק אזרחי שליו. אמין אל חוסייני היה פעיל בולט במאבק נגד הציונות עוד בתקופת השלטון העות'מני, ובהמשך תחת שלטון המנדט. למרות שבשלב מסוים אל חוסייני נידון על ידי הבריטים למאסר ממושך עקב השתתפותו בהפגנה אלימה – הבריטים בכל זאת תמכו במינוי שלו לתפקיד היוקרתי של המופתי של ירושלים: האחראי על המקומות הקדושים לאיסלאם. הבריטים קיוו, כנראה, שתמיכתם תשכנע את חוסייני למתן את דעותיו ולסייע להם לשמור על השקט בעיר, אבל בפועל – תראו מופתעים – חוסייני ניצל את השפעתו כדי לשפוך עוד שמן למדורה בדמות הזרקה של מימד דתי לסכסוך, כמו למשל להאשים את היהודים שהם מתכוונים להשתלט על הר הבית ולהקים שם את בית המקדש השלישי.

בשלהי שנות העשרים, עם ההתאוששות מהמשבר הכלכלי, החלה גם העלייה היהודית לארץ לשוב ולהתחזק – ויחד איתה גם חששם של הערבים מפני ערעור המאזן הדמוגרפי הקיים. ההסתה מצד המופתי ואנשי דת נוספים תדלקה את הפחדים עוד יותר, עד להתפרצות בלתי נמנעת: מאורעות תרפ"ט, באוגוסט 1929, בהן הותקפו שכונות וישובים יהודיים רבים בכל רחבי הארץ ונרצחו לא פחות מ-133 יהודים – מהם שישים ושבעה בחברון לבדה.

מאורעות תרפ"ט היוו נקודת מפנה בדברי ימי הסכסוך בארץ ישראל. ועדת חקירה מיוחדת שמינתה הממשלה הבריטית הגיעה למסקנה שהגורם המרכזי לפרעות היה חששם של הערבים מפני השתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל. המסקנה הזו הובילה לספר לבן שני שפורסם ב-1930 ומוכר בשם 'הספר הלבן של פאספילד' – על שמו של שר המושבות הבריטי באותה התקופה – בו הוטלו הגבלות מחמירות יותר על העלייה ורכש הקרקעות על ידי יהודים. אמנם המגבלות הללו בוטלו בתוך זמן קצר בעקבות מחאותיהם של ראשי התנועה הציונית בבריטניה – חיים וייצמן אפילו התפטר מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הציונית – אבל המאורעות הקשים חיזקו את התחושה אצל הבריטים שהמשך העלייה היהודית ורכש הקרקעות הם גורם משמעותי בהחרפת הסכסוך. זאת ועוד, המאורעות האיצו מאוד את המגמה של ניתוק קשרי המסחר והעבודה בין היהודים והערבים בארץ ישראל – ולבסוף, הם גם הובילו לשינוי תפיסתי עמוק אצל מי שעתיד להיות האדם החשוב והמשפיע ביותר בתולדות המאבק להקמתה של מדינת ישראל.

בן גוריון

דוד יוסף גרין נולד ב-1886 בעיירה פלונסק שבפולין. בגיל 14 דבק בו ה'חיידק' הציוני, ויחד עם מספר חברים נוספים הוא הקים אגודה שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל. ב-1906 עלה בעצמו ארצה, ובין עבודה בפרדסים של פתח תקווה ושמירה על השדות של סג'רה שימש גם כאחד מראשיה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל – מפלגה ציונית סוציאליסטית. על המאמרים שכתב בעיתון המפלגה חתם העולה החדש בשם העברי שבחר לעצמו: בן גוריון.

כפעיל ציוני, דוד בן גוריון החזיק בתפיסות פרגמטיות למדי. בארץ ישראל שלטה באותה התקופה האימפריה העות'מאנית, ובן גוריון האמין שכדי לקדם את ההתיישבות היהודית על היהודים "להתעת'מן" – דהיינו, להפוך לאזרחים נאמנים של האימפריה ולפעול בתוך המסגרות החוקיות והפוליטיות שלה. לשם כך הוא למד טורקית ונסע לאיסטנבול כדי ללמוד משפטים – אך הלימודים הופסקו בתוך זמן קצר בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשכבשו הבריטים את ארץ ישראל, נקט בן גוריון באותה גישה פרגמטית גם כלפיהם: הוא פעל לשם הקמתם של גדודים עבריים בצבא הוד מלכותו, התגייס בעצמו לאחד הגדודים האלה ושירת בו כחצי שנה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חזר בן גוריון לפעילות פוליטית נמרצת. הוא היה ממקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, וב-1921 נבחר למזכיר הכללי שלה – תפקיד שאותו מילֵא במשך חמש עשרה שנים.

התפיסות הסוציאליסטיות של בן גוריון השפיעו גם על התפיסות המדיניות שלו. כמו רבים מחבריו בתנועה, בן גוריון לא הכיר בקיומה של תנועה לאומית פלסטינית: הוא חשב שהשנאה וההתנגדות לתנועה הציונית מגיעה מכיוונם של בעלי ההון הערבים – האפנדים – וכהני הדת המוסלמים, והם אלה שמרעילים את מוחותיהם של הפועלים הערבים – הפלאחים – נגד היהודים. בן גוריון האמין באמת ובתמים שהפועלים העבריים והערבים יכולים לשלב ידיים ולעבוד יחד לשם הקמתה של תנועת שחרור ותחייה של כל עמי המזרח התיכון: מעין אוטופיה של פועלים שבה האחווה והרעות יגברו על השנאה והפחד. כך למשל אמר בן גוריון בנאום שנשא בפני מועצת פועלי הרכבת ב-1924.

"זה לא מקרה שעל דבר האחווה והאחדות מדברים רק בפגישת פועלים. בין בעלי הרכוש והמסחר יש תחרות וקנאה: בין הפועלים יש אחדות. […] גם בהתקשרו אל הפועלים היהודים נשאר הפועל הערבי בן לעמו הערבי, כמו שהפועל העברי נשאר בן נאמן לעמו העברי. אנו רוצים בברית של פועלים ערבים בני עם ערבי חופשי. […] הפועלים היהודים המאוגדים בהסתדרות הכללית מושיטים את ידם לפועלים הערבים ונכונים להתקשר בברית של אחווה, אמת ושוויון."

אבל מאורעות תרפ"ט, והרצחניות שטופת השנאה שבה התנפלו הפורעים הערבים על היישוב היהודי – הביאו את בן גוריון לזנוח את התפיסות הנאיביות האלה. הוא קיבל את קיומה של תנועה לאומית ערבית, והחלום על שותפות סוציאליסטית בין פועלי שני העמים פינה את מקומו למחשבות על חלוקה של ארץ ישראל לקנטונים יהודים וערביים: ישויות אזוריות שלכל אחת מהן תהיה אוטונומיה תרבותית ואזרחית, ושתיהן תסורנה למרותה של ממשלה פדרלית משותפת בנושאים של חוץ וביטחון.

ובכל זאת, בן גוריון נותר פרגמטי. במרוצת שנות השלושים הוא נפגש עם מספר מנהיגים ערביים, ביניהם נציגים של מפלגת 'אל-איסתקלאל' – בעברית 'מפלגת העצמאות' – שהיתה אחת המתנגדות התקיפות לממשלת המנדט ולתנועה הציונית, כדי לדון עימם על פתרונות אפשריים לסכסוך.

"[יואב] ואז הוא מתחיל את סדרת הפגישות. הוא מנסה להיפגש עם מנהיגים ערבים. אף אחד לא מוכן להיפגש איתו, חוץ ממוסא עלמי, שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט. […] ומהשיחות ביניהם, בן גוריון מבין שעם הפלסטינים אי אפשר להגיע להסכמה. […] אפשר להגיע אולי עם העולם שמסביב, אבל לא עם הפלסטינים. ואז המדיניות הציונית מחפשת כל מיני אלטרנטיבות, בעיקר במהלך המרד הערבי. ברית מיעוטים: זאת אומרת, אנחנו, הדרוזים, המארונים, הכורדים, העלווים, הבדואים, כולנו נגד הרוב הסוני. נהיה גוש אחד ונצליח להשיג משהו. זה לא עבד כי המיעוטים האלה היו מסוכסכים אחד עם השני, כל אחד פחד מהרוב המוסלמי, זה פשוט לא עבד."

כל הנציגים הערביים עימם שוחח הציגו בפנים חזית אחידה ונוקשה של התנגדות מוחלטת למדינה יהודית. את גישתם של אותם נציגים ניתן לסכם בדברים שאמר לו מוסא אל-עלמי. כשבן גוריון טען בפניו שהעלייה היהודית דווקא תועיל לתושביה הערביים של ארץ ישראל ותסייע להם לפתח את הכלכלה המקומית, אל-עלמי השיב לו:

"אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה".

חבית של חומר נפץ

בבחירות שנערכו בגרמניה בנובמבר 1931 זכתה המפלגה הנאצית במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, ואדולף היטלר מונה לקנצלר. ההתפתחות המדאיגה זו דחפה יהודים רבים לעזוב את גרמניה, וכמאתיים וחמישים אלף יהודים מצאו את דרכם לארץ ישראל במה שמכונה 'העלייה החמישית'. העלייה הזו הייתה אחראית לתקופה של שגשוג כלכלי ותרבותי יוצא דופן בישוב היהודי, שכן רבים מהעולים היו בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות צווארון לבן – רופאים, סוחרים, אדריכלים, עורכי דין ותעשיינים. תל אביב הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ, ומאה ישובים יהודיים חדשים הוקמו במקומות שונים.

ערביי ארץ ישראל צפו בהתפתחויות הללו בעיניים כלות. משנה לשנה הלכה ונשחקה העליונות הדמוגרפית שלהם – בעוד שמסביבם, בכל רחבי המזרח התיכון, עמים ערביים אחרים הצליחו – בכוח הזרוע – להגיע להישגים מדיניים לא מבוטלים.

"[יואב] עיראק מקבלת עצמאות ב-1930. מה זה עצמאות? היא החליפה את המנדט בחוזה עם אנגליה שהשאיר את האנגלים בעמדת כוח, אבל הם לכאורה עצמאיים. […] מצרים לא הייתה מנדט – אבל הבריטים ישבו בה עוד מהמאה ה-19, עוד לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה. והגבול הבינלאומי ישראל-מצרים הוא גבול שסוכם בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה, ב-1906, לטאבה ו… עכשיו, המצרים תוססים. יש שם בסיס צבאי בריטי גדול, יש תעלת סואץ שהיא חיונית לאימפריה. והבריטים ב-1936 עושים פוס בסכסוך, וחותמים על הסכם עם ממשלת מצרים שמכיר בעצמאות מצרים, ויש מלך – בהתחלה זה היה פואד, אחר כך זה פארוק. […] ובסוריה יש מהומות, היה מרד כבר בשנות ה-20 של הדרוזים שדוכא. וב-36' פורצות מהומות והצרפתים מרגיעים אותם בהסכם דומה להסכם בין אנגליה למצרים, רק לביצוע בעוד שלוש שנים, והמלחמה חסכה את זה. אז הם ירדו מזה. עכשיו, עומדים הפלסטינים ורואים כל המדינות מסביב מקבלות עצמאות, ורק הם תקועים: לא רק עם האנגלים, אלא גם עם היהודים."

הלחץ בציבור הערבי הלך וגבר. מנהיגים מתונים פינו את מקומם בזירה הציבורית למנהיגים קיצוניים יותר, כדוגמת המופתי אל חוסייני. ארגונים מחתרתיים החלו להתארגן בכפרים השונים, וצעירים החלו מתאמנים בשימוש בנשק. בתקשורת הערבית נשמעו יותר ויותר מילים כמו ג'יהאד ו"חר'ב". ארץ ישראל הייתה חבית של חומר נפץ, שרק המתינה לגפרור – אבל אף אחד לא ידע שלמעשה, הפתיל כבר הוצת.

המרד הערבי הגדול

עז א-דין אל-קסאם נולד בסוריה ב-1882, וכבר מגיל צעיר הפגין נטיות קיצוניות ברורות. כאימאם, הוא הטיף לצניעות והימנעות ממפגשים בין גברים ונשים, וכשכבשו הצרפתים את סוריה הוא ארגן קבוצות של לוחמים לפעולות גרילה נגדם. הצרפתים דנו אותו למוות, ואל-קאסם ברח ללבנון. משם הוא עשה את דרכו לחיפה, וב-1921 מונה לאימאם של המסגד הראשי בעיר. בדרשותיו עודד אל-קאסם את המאמינים להתנגד לשלטון הבריטי: היהודים, הסביר, תלויים בבריטים להגנתם – ואם יצליחו הערבים לדחוק את הבריטים החוצה מארץ ישראל – גם היהודים יברחו בעקבותיהם. אל-קסאם לא היה כהן הדת המוסלמי היחיד שהחזיק בדעות האלה – אבל בניגוד לאנשי דת אחרים, הוא עשה יותר מאשר רק לדבר.

החל מאמצע שנות העשרים החל אל-קסאם להקים באופן אקטיבי תשתית טרור מסודרת ומאורגנת: הראשונה מסוגה בארץ ישראל. אל-קסאם עבר בין הכפרים בצפון, נשא דרשות נגד הממשלה והיהודים, ואיתר צעירים נלהבים שאותם גייס לתאים מחתרתיים. אחד מאותם תאים מחתרתיים הייתה קבוצה שקראה לעצמה 'כנופיית כף היד השחורה'. החל מ-1931 החלו חברי הכנופייה בסדרה של תקיפות נגד ישובים יהודיים, ורצחו מספר חקלאים ביגור, בלפוריה וכפר חסידים.

בעשרים ושתיים בדצמבר, 1932, השליכו חברי כנופיית כף היד השחורה פצצה מאולתרת לתוך בית משפחת יעקובי במושב נהלל, והרגו את אב המשפחה יוסף, ובנו בן השמונה. גשש שהוזעק למקום זיהה עקבות של שלושה אנשים שהובילו מהגדר של הישוב אל הדרך הראשית בקרבת הכפר הערבי ספוּריֶה. כשערכה המשטרה חיפוש בכפר, הבחין אחד שוטרים באישה שיצאה מאחד הבתים. השוטר עקב אחרי האישה וראה אותה משליכה דבר מה מאחורי הבית. בדיקה מהירה גילתה כי מדובר בפצצה מאולתרת – זהה לזו שהרגה את בני משפחת יעקובי. השוטרים עצרו את בעלה של האישה, שבתום חקירה קצרה הוביל אותם לשותפיו לפשע. שניים מהמחבלים נידונו למוות – אבל לרוע המזל, החקירה לא חשפה את מעורבותו של עז א-דין אל-קסאם בהתארגנות, שהמשיך להסתובב חופשי.

בינתיים, כאמור, המשיכו המתחים בציבור הערבי להתגבר. באוקטובר 1935 הגיע לנמל יפו משלוח של כמה מאות חביות מלט מנמל אנטוורפן שבבלגיה. המשלוח נבדק על ידי רשויות הנמל ונמצא תקין – אבל בזמן פריקתן נפלה אחת החביות אל הרציף. מכסה החבית נפתח – מתוכה התגלגלו אל הרציף מאות כדורי רובה… "חביות המלט", מסתבר, הכילו חמש מאות רובי מאוזר וכמה מאות אלפי קליעים עבור ארגון ההגנה.

חשיפת משלוח הנשק של ההגנה הביאה את המתיחות בארץ לשיא, והפגנות סוערות פרצו בישובים הערביים כנגד השלטון הבריטי שלא עשה די כדי למנוע מהיהודים להתחמש. עז א-דין אל-קסאם החליט לעשות מעשה. הוא עזב את חיפה ונסע לג'נין, שם גייס קבוצה של צעירים והקים כנופיית טרור חדשה – הפעם בהנהגתו הפעילה.

בשבעה בנובמבר, 1935, קיבל משה רוזנפלד, סמל ותיק במשטרה הבריטית, דיווח על גניבת אשכוליות מפרדס ליד עין-חרוד ויצא על סוסו לעקוב אחרי הגנבים. עקבות הגנבים הובילו לשביל שטיפס במעלה הר הגלבוע. רוזנפלד ירד מסוסו והחל לעלות על צלע ההר. קול יריה הדהד בין הנקיקים, ושוטרים אחרים שהוזעקו למקום גילו את גופתו של רוזנפלד כשהוא ירוי בראשו.

רצח של שוטר הוא לא משהו שהמשטרה הבריטית הייתה מוכנה לעבור עליו לסדר היום, וממשלת המנדט הכריזה על פרס של 200 לירות – סכום נכבד ביותר – למי שיביא מידע שיסייע לפענוח הרצח, ואכן מספר ימים לאחר מכן קיבלו השוטרים ידיעה על כנופייה שמסתתרת בחורשה לא רחוק מג'נין. הבריטים הזרימו תגבורת לאזור, ובחסות החשכה הקיפו את החורשה. עם עלות השחר החלו הבריטים לכרוז לעז א-דין ואנשיו להיכנע – אבל זה השיב שהוא מתכוון להילחם בהם עד מוות. הבריטים פתחו באש, ועל פי הדיווחים בעיתונות אל-קסאם נהרג כשהוא מצטט פסוקים מהקוראן.

למרות שתרומתו המעשית של עז א-דין אל קסאם למאבק הערבי נגד השלטון הבריטי הייתה זניחה בכל קנה מידה – מותו הפך לאירוע מכונן בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית: בן גוריון אמר עליו ש- "לראשונה, מצאו הערבים את תל-חי שלהם". העיתונים הערבים היללו את אל-קסאם כגיבור לאומי שבמותו נתן דוגמא אישית, והוא הפך לסמל של המאבק המזוין נגד הציונות, המנדט הבריטי והמערב בכלל. בפרט, מותו של אל-קאסם דירבן צעירים ערביים נוספים להתארגן במסגרת כנופיות מזוינות ולתקוף יעדים יהודים ובריטיים. בחמישה עשר באפריל, 1936, תקפה כנופיה שכזו – שאחדים מחבריה גויסו על ידי עז א-דין אל-קסאם עצמו – משאית שהובילה תרנגולות מחיפה לתל אביב. חברי הכנופיה הציבו מחסום של חביות חול ואבנים על כביש טול כרם-שכם, עצרו את המשאית, רצחו את שני היהודים שבה – עולים חדשים מסלוניקי – ושדדו את כספם. בתגובה, אנשי מחתרת האצ"ל רצחו שני ערבים ליד פתח תקווה, מה שהוביל למהומות אלימות ביפו בהן נרצחו שישה עשר תושבים יהודים.

האירועים הללו היוו את יריית הפתיחה לשלוש שנים – בין 1936 ל-1939 – של מהומות, פיגועי טרור ותקיפות של ישובים יהודיים בכל רחבי הארץ, שיחד מכונים 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט', ובמסגרתן נחרבו או פונו כמה וכמה ישובים ושכונות כדוגמת משמר הכרמל, פקיעין, עין זיתים ועוד. אבל למרות שכ-400 יהודים נרצחו במאורעות האלה – הפעילות הערבית כוונה בראש ובראשונה כנגד ממשלת המנדט. עדות לדברים האלה ניתן למצוא בשם שנתנו הערבים לאותן מאורעות: 'המרד הגדול בפלסטין', או 'המרד הערבי הגדול' – מרד נגד שלטונות המנדט, מתוך אותה תפיסה שבה דגל כזכור גם עז א-דין אל-קסאם, שליישוב היהודי בארץ אין תקומה בלעדי מטריית ההגנה הבריטית.

"[יואב] הדרישות הערביות לא הופנו ליישוב: הן הופנו לבריטים. הם רצו שהבריטים יפסיקו את העלייה, יפסיקו או יאסרו רכישת קרקעות על ידי יהודים, ויכריזו או יתחייבו לעצמאות פלסטינית במאזן הדמוגרפי הקיים שהוא רוב ערבי בערך של שני שליש מול שליש, או אפילו קצת… זה 70 מול 30 אחוז בערך, ב-36'."

בנובמבר 1935 הגישו נציגי רוב המפלגות הערביות לנציב העליון של המנדט רשימת דרישות – בהן, כצפוי, הפסקת העלייה היהודית ואיסור על העברת קרקעות ערביות לידיים יהודיות – וכדי להפעיל לחץ על הבריטים לקבל את דרישותיה, הכריזה המנהיגות הערבית באפריל 1936 על שביתה כללית של המסחר, התחבורה ואיסוף המיסים בכל הציבור הערבי בארץ ישראל. באותו החודש גם הוקם גוף חדש, 'הוועד הערבי העליון' בראשותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני – שאיגד תחתיו שש מפלגות ערביות ואירגן סיוע במזון וכסף לפועלים הערבים שנפגעו מהשביתה. במקביל נמשכה גם ההתנגדות האלימה: מושל הגליל מטעם ממשלת המנדט נרצח, ותשתיות חשובות הותקפו ונהרסו בהן צינור הנפט בין עיראק וחיפה, גשרים, מסילות ותחנות רכבת, משרדי דואר, בנקים, קווי טלפון ומבני שלטון בריטיים. למעלה ממאתיים שוטרים ופקידים בריטים נהרגו.

כנופיה ערבית בימי המרד הגדול

התגובה הבריטית הייתה נוקשה ובלתי מתפשרת: הבריטים הכריזו על משטר צבאי, הזרימו כוחות צבא רבים לכפרים ושכונות בעייתיות, עצרו עשרות מנהיגים ערבים קיצונים והגלו אותם למושבות מרוחקות כמו סרי-לנקה, למשל. אל חוסייני הודח מתפקיד המופתי ונאלץ לברוח מהארץ. שרשרת של מצודות מבוצרות הוקמה באתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ, כבסיסי פעולה לצבא ולמשטרה.

אבל למרות התגובה הקשה, המרד הערבי כן הצליח לגרום לממשלת בריטניה לשקול מחדש את גישתה והתנהלותה במסגרת הסכסוך בארץ ישראל. כבר בשלביו הראשונים של המרד, עוד ב-1936, הקימו הבריטים ועדה חקירה מיוחדת – ועדת פּיל, על שמו של יושב הראש שלה – לחקר הסיבות הבסיסיות למרד הערבי. חברי הועדה סיירו ברחבי הארץ, שמעו עדויות מנציגי ממשלת המנדט, ראשי היישוב היהודי ומנהיגים ערבים – והגיעו למסקנה (המובנת מאליה, למען האמת) שבריטניה טעתה בכך שניסתה ללכת בין הטיפות והעניקה לשני הצדדים הבטחות מנוגדות שהיא אינה יכולה לממש. במילותיו של הדו"ח המסכם של הוועדה, שהוגש ב-1937:

”סכסוך שאין להתגבר עליו, פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה גלויה או נסתרת עם 400,000 יהודים לערך. אין כל יסוד משותף ביניהן. העדה הערבית היא אסיאתית באופיה, העדה היהודית רובה ככולה אירופית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן, בחייהן התרבותיים והחברתיים. דרכי־מחשבתן ואורח־חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלו הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך־השלום. הבית הלאומי לא יכול להיות לאומי-למחצה.”

מכיוון שכך, המליצה ועדת פיל על הפתרון המעשי היחיד: חלוקה. על פי הצעת הוועדה, מדינה יהודית תוקם על כעשרים אחוזים משטחה של ארץ ישראל המערבית – אזור החוף, עמק יזרעאל, העמקים הצפוניים והגליל – וכל שאר השטח יהיה ערבי, ויסופח לממלכת עבר הירדן. הממשלה הבריטית תמשיך את שלטון המנדט על אזורים חשובים או רגישים במיוחד כגון ירושלים, יפו ונצרת, ובערים המעורבות – טבריה, צפת וחיפה.

מפת החלוקה של ועדת פיל

פולמוס החלוקה

הצעתה של ועדת פיל הציתה ויכוח סוער בקרב התנועה הציונית בין אלה שתמכו ברעיון של חלוקת ארץ ישראל לאלה ששללו אותו, ויכוח שזכה לשם 'פולמוס החלוקה'. שורש המחלוקת היה נעוץ בעובדה שבאף שלב בהיסטוריה של התנועה הציונית, אף אחד לא הגדיר בצורה מדויקת מהי בדיוק אותה 'ארץ ישראל' שעליה אמורה לקום המדינה היהודית.

"[יואב] הנרטיב שלנו מדבר שהצהרת בלפור נתנה את ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. זה לא נכון. היא הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל, לא את ארץ ישראל. כל ההבדל. […] המושג ארץ ישראל, אז הוא מושג עמום. אין מושג פוליטי כזה, אין אפילו מושג גאוגרפי כזה. איזה גבולות יש לה? עבר הירדן, לא עבר הירדן, עד הליטני, לא עד הליטני, איפה בדרום.
[רן] זאת אומרת, אף אחד לא ממש יודע…
[יואב] לא, מדברים על דבר שהוא ערטילאי."

כבר בשיחות בין חיים ויצמן והאמיר פייסל בראשית שנות העשרים, היה ברור שהשטח שממזרח לנהר הירדן אינו חלק מהחזון הציוני כפי שנוסח בהצהרת בלפור. פולמוס החלוקה, אם כן, התמקד בשטח שממערב לנהר בלבד – ארץ ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום. המתנגדים להצעה נחלקו לאלה שנסמכו על זכותו ההיסטורית של העם היהודי על הארץ, ולכאלה שחששו שמדינה קטנה ושברירית לא תוכל לקלוט את גלי העלייה הצפויים, תתקשה להגן על עצמה מול אויביה ותהיה תלויה לחלוטין בגורמים חיצוניים. מנגד, תומכי החלוקה ראו בה הזדמנות היסטורית להקים ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, גם במחיר ויתור על חלקים מהארץ. בעיניהם, עצם קיומה של מדינה יהודית היה חשוב יותר מהיקף שטחה, מתוך תפיסה כי מדינה ריבונית תוכל להוות מקלט בטוח ליהודים, לקלוט עלייה ולפעול להרחבת גבולותיה בעתיד.

דוד בן גוריון היה מבין המצדדים ברעיון החלוקה. שטחה המוגבל של המדינה העתידית לא הטריד אותו: את הגבולות, הוא האמין, נוכל לשפר בהמשך. מי שקסמה במיוחד לבן גוריון היתה אחת ההמלצות האחרות והפחות מוכרות של ועדת פיל.

"[יואב] החלוקה לא הייתה רק חלוקה. החלוקה הייתה מלווה בהמלצות – זאת אומרת, מי שקורא כל הספר של דוח ועדת פיל – להעביר את היהודים שחיים בחלק הערבי למדינה היהודית, ואת הערבים שחיים במדינה היהודית, לחלק הערבי.
[רן] זאת אומרת, הפרדת אוכלוסיות ממש.
[יואב] זו חלוקה עם טרנספר. כי אתה מדבר בערך, אני יודע, על ששת אלפים יהודים או משהו כזה, ועל איזה 200,000 ערבים, אם לא יותר, אני לא זוכר את המספרים המדויקים. ובן גוריון כותב – זה מכתב שמוסווה כמכתב נדמה לי, או לפולה, או לעמוס הבן, אבל הוא בעצם לחברים בהנהגת מפא"י – שההישג הגדול שלנו הוא לא החלוקה, אלא העובדה שהאנגלים מוכנים, כך הוא חשב אז, לדאוג להעברת הערבים מהמדינה היהודית, מה שאנחנו לא היינו מסוגלים לעשות.
[רן] זה אחד מהסיבות שהוא היה בעד הרעיון הזה, מאחורי הקלעים.
[יואב] בשקט. עכשיו, הוא לא היה בעד הגבולות של החלוקה, כי הגבולות האלה נתנו אמנם את הגליל ליהודים, אבל את הנגב לערבים. והוא ראה את הפוטנציאל להתפתחות עתידית בנגב ולא בגליל."

הקונגרס הציוני, בתמיכתו של דוד בן-גוריון, החליט לקבל את עקרון החלוקה ברוב של שני שליש – אבל ההנהגה הערבית דחתה את ההצעה הבריטית על הסף.

כישלונה של ועדת פיל וההתנגדות הערבית התקיפה לתוכנית החלוקה הובילו את בריטניה לשלוח לארץ ישראל ועדת חקירה נוספת – ועדת וודהד. מסקנות הוועדה היו חד-משמעיות: עקרון החלוקה שהציעה ועדת פיל אינו ישים במציאות בשל המורכבות הדמוגרפית והגיאוגרפית של הארץ. מסקנות אלו סימנו שינוי דרמטי במדיניות הבריטית, שנזנחה לחלוטין את רעיון החלוקה ועברה לתמוך בפתרון של מדינה דו-לאומית.

הספר הלבן השלישי

השינוי הזה בא לידי ביטוי באופן רשמי במאי 1939, כאשר שר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, פרסם את ה"ספר הלבן" השלישי. במסמך זה הכריזה בריטניה על כוונתה להקים בארץ ישראל מדינה משותפת ליהודים ולערבים, תוך שמירה על המאזן הדמוגרפי הקיים. לשם כך, הוטלו מגבלות חמורות על העלייה היהודית: רק עשרת אלפים עולים יורשו להיכנס לארץ מדי שנה, ובסך הכל לא יותר מ-75,000 עולים בתוך חמש שנים. מעבר לכך, רכישת קרקעות בידי יהודים צומצמה באופן דרסטי, והותרה רק בשטח שהיווה כ-5% מכלל שטחה של הארץ.

התנועה הציונית הוכתה בהלם: הייתה זו נסיגה מוחלטת של הבריטים מהתחייבותיהם בהצהרת בלפור. שביתה כללית הוכרזה בישוב היהודי בארץ, הפגנות ומחאות פרצו בערים השונות, ושניים עשר נקודות יישוב חדשות הוקמו כאקט של התרסה כנגד הספר הלבן.

גם בעיני דוד בן-גוריון, הספר הלבן של מקדונלד נתפס כבגידה חמורה מצד ממשלת בריטניה, במיוחד לנוכח עליית הנאצים לשלטון והתגברות הרדיפות באירופה. "[הממשלה הבריטית]," אמר בן גוריון לחיים ויצמן, "החליטה להסגיר אותנו לערבים."

ב-1935, עם בחירתו ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, הפך בן-גוריון ממנהיג מגזרי בתנועה הסוציאליסטית לדמות הדומיננטית בהנהגה הציונית כולה. כמנהיג היישוב, הוא דגל במדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים. במאורעות של 1936-1939, למשל, שירות הידיעות של "ההגנה" העביר מידע מודיעיני לבריטים על פעילות ערביי ארץ ישראל, ולוחמים יהודים אף הצטרפו ל"פלוגות הלילה המיוחדות" של אורד וינגייט, שפעלו נגד המרד הערבי. בן גוריון גם התנגד באופן נחרץ לעלייה לא-חוקית כדי שלא לפגוע במערכת היחסים העדינה עם השלטון הבריטי.

אולם בעקבות פרסום הספר הלבן השלישי, שבן-גוריון כינה "ספר המעל", השתנו דעותיו מהקצה אל הקצה. לא רק שהחל לתמוך בעלייה הבלתי לגאלית, הוא גם רצה להפוך אותה לגלויה, כמעין מרי אזרחי – "מלחמה על ידי עלייה", כפי שהגדיר זאת – כדי להוכיח לבריטניה ולשאר העולם שאת הספר הלבן אפשר להגשים רק על ידי התאכזרות לפליטים הנמלטים מרדיפות הנאצים ודיכוי של הישוב היהודי בארץ. זאת ועוד, בן גוריון אישר את הקמתה של יחידה מיוחדת של ההגנה – הפו"ם, ראשי תיבות של 'הפעולות המיוחדות' – שביצעה פעולות נקם נגד הבריטים והערבים, כמו למשל פיצוץ של סירת משטרה בריטית שעסקה בלכידת אוניות מעפילים – פעולה שבה נהרג שוטר בריטי ונפצעו חמישה.

אבל בראשון בספטמבר, 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין – ושיבשה את כל התוכניות המיליטנטיות האלה. למרות שהיו קולות ניציים בhישוב שביקשו להמשיך את ההתנגדות לבריטים גם בזמן מלחמת העולם השניה, בן גוריון הבין שהאיום שנשקף לעם היהודי מהנאצים חמור לאין שיעור מכל גזירה בריטית. בנאום שנשא בן גוריון כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, הוא אמר –

"הייתי מנסח את אשר מוטל עלינו לעשות, לפי דעתי, במלים אלו: עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה "ספר לבן", ועלינו לעמוד נגד "הספר הלבן" כאילו לא הייתה מלחמה… […] אין מלחמה זו ככל המלחמות. הפעם קיומה של אנגליה עומד בסכנה, ואין זה דבר שאינו נוגע לעם היהודי. ודאי שאין אנו יכולים להישאר אדישים לגבי המלחמה בהיטלר, וכל יהודי חייב לעזור במידת יכולתו להשמדת המשטר הנאצי."

את מה שהתרחש בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה תיארתי בשני פרקים של עושים היסטוריה, 268 ו-269, שהתמקדו ב'מאתיים ימי החרדה': התקופה שבה נדמה היה שכוחותיו של ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, עומדים למוטט את ההתנגדות הבריטית בצפון אפריקה, לכבוש את ארץ ישראל – ולהמיט על היישוב היהודי בארץ את אותה השואה שהתחוללה במקביל באירופה. ההגנה והצבא הבריטי שיתפו פעולה כדי להקים בארץ ישראל מערך של בונקרים מבוצרים – שאת שרידיהם ניתן לראות עד ימינו – שנועדו לבלום את התקדמות הכוחות הגרמנים אם אלו יחדרו לארץ מדרום – והישוב היהודי, בפרט, תכנן להתבצר על רכס הכרמל ולהילחם עד האיש האחרון.

כשהסתיימה מלחמת העולם השניה עלתה לשלטון בבריטניה מפלגת הלייבור, שראשיה הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן. בחירה זו עוררה בקרב היישוב היהודי את התקווה שאולי הממשלה החדשה תבטל את גזירות הספר הלבן – אבל התקווה הזו נכזבה עד מהרה. בן גוריון ניסה לנהל שיחות לא רשמיות בעניין הזה עם הממשלה הבריטית, אבל נוכח לגלות שהפער מולה בלתי ניתן לגישור.

בעקבות כך נתן בן גוריון את ברכתו להקמתה של 'תנועת המרי העברי', ארגון שאיגד תחתיו את כל שלושת המחתרות – ההגנה, האצ"ל והלח"י – והוציא לפועל מספר פעולות אלימות כנגד אינטרסים ותשתיות בריטיות בארץ. המפורסמת שבהן נודעת כ'ליל הגשרים', פעולה שבמסגרתה פוצצו כוחות הפלמ"ח ביוני 1946 אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ – גשר בנות יעקב, גשר חמת גדר ואחרים – כדי לנתק את נתיבי האספקה של הבריטים מהמדינות השכנות לארץ ישראל. בעקבות ליל הגשרים יצאו הבריטים למבצע משלהם: 'השבת השחורה', שבמהלכה פשטו כעשרים אלף חיילים בריטים על שכונות וישובים יהודיים כדי לאתר סליקים של נשק ותחמושת, ועצרו כאלפיים ושבע מאות אנשי ציבור ולוחמי מחתרות. בן גוריון, ששהה באירופה באותו הזמן, ניצל ממעצר, כמו גם מנהיגים רבים של הישוב שהספיקו לברוח או להסתתר.

כ"ט בנובמבר

אבל השבת השחורה, על כל עוצמתה, הייתה בסיכומו של דבר שירת הברבור של המנדט הבריטי בארץ ישראל. יחד עם ארצות הברית הקימה ממשלת בריטניה ועדה נוספת – הוועדה האנגלו-אמריקנית – ששוב נפגשה עם נציגים יהודים וערבים, שוב המליצה על מדינה דו-לאומית – וגם הפעם ההמלצות הללו נדחו על כל הצדדים. לבריטים פשוט…נמאס. החובות העצומים והמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה האימפריה הבריטית בעקבות המלחמה האיצו תהליכי דה-קולוניזציה שהחלו עוד לפני המלחמה, ובריטניה החלה להשיל מעליה מושבות כדוגמת הודו, בורמה, סרי-לנקה ואחרות. בתוך ההקשר הזה, גם ארץ ישראל הייתה בעיני הממשל הבריטי לא יותר מכאב ראש מיותר.

ממשלת בריטניה, אם כן, פנתה לאו"ם והודיעה לו שהיא אינה מסוגלת עוד למלא את חובות המנדט שקיבלה מחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. האו"ם מצידו, הקים ועדה נוספת בשם אונסקו"פ – שחזרה אל אותה תוכנית ותיקה של חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, לצד שליטה בינלאומית בירושלים ומקומות קדושים נוספים. למרות שהמלצותיה של הוועדה הותירו לא פחות משלושים ותשעה ישובים יהודיים "מחוץ לגדר" – דהיינו, מחוץ לגבולותיה העתידיים של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה – רוב הציבור היהודי קיבל את ההמלצות האלה בברכה.

מפת תוכנית החלוקה של 1947

וכך, בעשרים ותשעה או כ"ט בנובמבר, 1947, התכנסה עצרת האומות המאוחדות בניו יורק כדי להצביע על תוכנית החלוקה. בארץ, התגודדו מאות אלפים סביב מכשירי הרדיו כדי להאזין במתח לתוצאות ההצבעה. בכיכר דיזנגוף הותקנו רמקולים שהשמיעו את הדיונים להמונים.

כדי לאמץ את תוכנית החלוקה, על ההצעה היה להתקבל ברוב של שני שליש – רוב שלא היה בטוח כלל וכלל: למעשה, הנציגים היהודיים באו"ם ביקשו מתומכיהם בעצרת לשאת נאומים ארוכים ככל האפשר כדי לדחות את מועד ההצבעה עד שניתן יהיה להשלים את המגעים הדיפלומטיים הקדחתניים מאחורי הקלעים ולהשיג את הרוב הדרוש. לבסוף, קרוב לשעת חצות, הקריא נשיא עצרת האו"ם, הברזילאי אוסוולדו ארניה, את שמות המדינות השונות בזו אחר זו ואת החלטתן: שלושים ושלוש בעד, שלוש עשרה נגד – ועשר מדינות נמנעו. הרוב הדרוש הושג – והחלטת החלוקה נתקבלה.

בארץ ישראל יצאו המוני יהודים אל הרחובות. כך תיאר את החגיגות כתב של העיתון דבר.

"תל אביב רוקדת. טף וזקן, איש ואישה בני כל המעמדות והעדות ארץ ישראל, נישאים על גלי הגיל והריקודים הסוערים. מאז הבשורה על תוצאות ההצבעה לא נדם קול הששון והשירה ברחובות העיר העברית. ליל הירח המלא שפך אור יקרות על ההמונים החוגגים ועל הבתים המוארים עד עלות השחר. בתי הקפה והמסעדות היו מלאים עד אפס מקום, ורבים הצטופפו על המדרכות. כיבוד חולק ביד נדיבה. השולחנות סולקו ומעגלי הורה התלקחו במחול סוער. מכוניות ואופנועים מודגלים כחול-לבן נהרו ללא הפסק ברחובות. שירת התקווה בקעה מפעם לפעם. קריאות 'קדימה העליה,' 'תחי המדינה העברית!' הדהדו מכל העברים."

התגובה הערבית הייתה הפוכה לחלוטין. עוד בטרם ההצבעה הזהיר השגריר המצרי לאו"ם כי אם תעבור הצעת החלוקה – "פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה לכל ארצות ערב ואולי יובילו למלחמה. […] אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה, הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים." גם שר החוץ ירדני שלח מכתב לשר החוץ הבריטי: "אם דו"ח הועדה יעבור בהצבעה, המזרח התיכון כולו יוצרת במהומות הרות אסון."

הם צדקו. בבוקר היום שאחרי ההכרזה באו"ם יצא מנתניה אוטובוס מספר 2094 כשהוא עמוס בנוסעים, בדרכו לירושלים. בשעה שמונה ושלושים בבוקר, בעת שעבר האוטובוס בכביש פתח תקווה-לוד, הבחין הנהג אריה הלר בשלוש דמויות שעמדו על הכביש ונופפו לו לעצור. בתחילה חשב הלר כי מדובר בנוסעים שמבקשים לעלות לאוטובוס – אבל כשהיה במרחק של כעשרים מטרים מהם הבחין לפתע בקת של תת מקלע מבצבצת מכיסו של אחד מהם. הלר לחץ על דוושת הגז במטרה להסתלק מהמקום – אבל המחבלים שלפו את כלי הנשק, ריססו את האוטובוס בקליעים והשליכו עליו רימונים. הלר איבד שליטה על הרכב, שנפל לשוליים ונעצר. הנוסעים המבוהלים – ביניהם נשים, ילדים וקשישים – ניסו לקפוץ מהחלונות ולמצוא מחסה. חמישה מהם איבדו את חייהם. חצי שעה מאוחר יותר חלף אוטובוס נוסף באותו האזור, והותקף גם הוא על ידי אותה הכנופייה: שני נוסעים נהרגו.

האש האוטומטית שניתכה על האוטובוסים היתה, מילולית ופיגורטיבית, יריית הפתיחה של השלב הראשון במלחמת העצמאות. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן פרצו קרבות בין יהודים וערבים בכל הערים המעורבות, ודרכים מרכזיות רבות נחסמו על ידי כנופיות ערביות שביקשו לנתק ישובים יהודיים מבודדים מאספקה וסיוע. הנציב העליון הבריטי נפגש עם בן גוריון והודיע לו שממשלת המנדט מתכוננת לפנות את ארץ ישראל – ואינה מתכוונת להגן על היהודים: על הישוב היהודי יהיה להתמודד עם אויביו בכוחות עצמו. ומעל הכל ריחף האיום הגדול באמת: פלישה אפשרית של צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב. טנקים, תותחים ומטוסים מול תתי מקלע, רימונים וכובעי טמבל.

מדינת ישראל עדיין לא קמה, וכבר ניצבה בפני האפשרות המוחשית מאוד של כלייה מוחלטת – וכל הלחץ העצום הזה התנקז אל כתפיו של איש אחד, נמוך קומה – אבל בעל ראיה אסטרטגית מרחיקת לכת, ועצבים מברזל.

חלק ב'

הליגה הערבית נוסדה במרץ 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כדי להוות מסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות העצמאיות שזה עתה נולדו. היוזמה להקמת הארגון הגיעה ממצרים – אולם גם בריטניה הייתה שותפה שקטה מאחורי הקלעים. לבריטים, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון, היה אינטרס ברור לקדם מסגרת שתשמור על הסדר האזורי ותסייע להם להמשיך ולהשפיע על המדינות הערביות הצעירות.

כמעט מראשיתה הפכה הליגה הערבית לגורם מרכזי בתיאום המאבק הערבי בציונות. סוגיות כמו עצירת העלייה היהודית, מניעת רכישת קרקעות על ידי יהודים והגברת הלחץ הפוליטי והצבאי על בריטניה ועל היישוב העברי היו נוכחות מאוד בדיוניה. כך, למשל, נכתב בהצהרה שפרסמה הליגה ב-1946:

"המצב בפלשתינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטים ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. […] כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב עדין ביותר, מאחר שהן לא תוכלנה למנוע את התערבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלשתינה בכל האמצעים – בכסף, בנשק ובכוח אדם."

זה היה הרקע להקמתו של "צבא ההצלה": כוח צבאי בלתי סדיר שהוקם ומומן על ידי הליגה הערבית ומנה כ-5,000 לוחמים, רובם מתנדבים ממדינות ערב השונות: סוריה, עיראק, לבנון ועוד. לצד הלוחמים הבלתי סדירים כללו שורותיו של צבא ההצלה גם קצינים מקצועיים שחלקם הגיעו מהצבאות הסדירים של מדינות ערב. את מטרתו המוצהרת של צבא ההצלה אפשר היה להסיק בקלות מתוך סמלו: פגיון נעוץ בתוך מגן דוד.

בראש צבא ההצלה עמד פאוזי אל-קאוקג'י: קצין לבנוני שרכש את השכלתו הצבאית בצבא העות'מאני, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף למרד הערבי נגד השלטון הצרפתי בסוריה. ב-1936, כשפרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, עמד קאוקג'י בראש כוחות מתנדבים מסוריה ועיראק שהגיעו לסייע לערביי הארץ. הצטרפותו של קאוקג'י למאבק נגד הממשלה הבריטית עוררה תקוות גדולות בקרב הכנופיות המקומיות – אבל התקוות הללו נכזבו חיש מהר: כוחותיו של קאוקג'י ספגו מפלות קשות בקרבות נגד הבריטים, והוא נאלץ לברוח מהארץ בתוך מספר חודשים. כעת, בשנת 1947, שב פאוזי אל-קאוקג'י לזירה הפלסטינית – הפעם כמפקד כוח צבאי מאורגן יותר, בתקווה להשיג את מה שנכשל בו עשור קודם לכן: חיסול היישוב היהודי בכוח הזרוע.

מלחמת אזרחים

מיד לאחר הכרזת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, פרצה בארץ מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית המקומית. ביפו ירו צלפים ערבים על עוברי אורח יהודים, ובערים המעורבות כמו ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, נבזזו והוצתו חנויות יהודיות. כנופיות ערביות חמושות פשטו על יישובים יהודיים מבודדים וחסמו צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי הארץ. באזור ירושלים החל 'צבא הג'יהאד הקדוש', ארגון שמנה כשלושת אלפים לוחמים מקומיים בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני – בן דודו של המופתי הירושלמי – לתקוף שיירות שהעבירו אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר.

שבועות ספורים לאחר מכן, בינואר 1948, חדרו לארץ גם כוחותיו של צבא ההצלה: שמונה גדודים שהיו מצוידים בתותחים, מקלעים ושיריוניות – עודפי ציוד צבאי ממלחמת העולם השנייה. הבריטים אפשרו לכוחותיו של קאוקג'י להיכנס לארץ ללא הפרעה אחרי שזה התחייב בפניהם שצבאו יפעל אך ורק להגנה על כפרים ערביים – הבטחה שמן הסתם מעולם לא התכוון לקיים. חלק מגדודי צבא ההצלה ירדו דרומה לאזור השרון וירושלים, אבל רובם נותרו באזור הגליל. בעשרים בינואר תקף אחד הגדודים את קיבוץ יחיעם, שאל שורות מגיניו צורפו מחלקה מהפלמ"ח וכיתה של חטיבת 'לבנוני': המתקפה נהדפה במחיר של שבעה הרוגים. שלושה שבועות לאחר מכן תקף גדוד אחר צבא ההצלה את קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן: גם ההתקפה הזו נהדפה בקושי רב על ידי אנשי הקיבוץ ותגבורת של הפלמ"ח וחטיבת גולני.

הנהגת היישוב היהודי מצאה את עצמה במצב מאתגר במיוחד. הבריטים, שהיו עסוקים בהיערכות לעזיבה של ארץ ישראל, לא גילו כל נכונות להגן על היישובים היהודיים מפני התקפות ערביות – אבל במקביל גם לא אפשרו לכוחות ההגנה לפעול בחופשיות. זיכרון 'השבת השחורה', שבה פשטו הבריטים על ישובים רבים, עצרו אלפי לוחמים והחרימו כלי נשק, היה עדיין טרי במוחם של ראשי היישוב: איש לא רצה לסכן את הנשק הדל שעמד לרשות היישוב היהודי בכך שייתפס על ידי הבריטים.

והייתה עוד בעיה. כבר מהרגע הראשון החליטה הנהגת היישוב – בהובלתו העיקשת של דוד בן גוריון – שלא לפנות ולו ישוב יהודי אחד, מבודד ככל שיהיה. היה הרבה הגיון בהחלטה הזו: בן גוריון וחבריו ידעו היטב שקווי הגבול ששורטטו בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר שווים כקליפת השום, ושגבולותיה האמיתיים של מדינת ישראל העתידית ייקבעו על פי המצב בשטח – דהיינו, על פי מיקום של הישובים היהודיים בפועל – ומכאן שכל ישוב שיפונה מצמצם את שטחה של המדינה שבדרך. בנוסף, לנטישה של ישובים עשויה להיות השפעה מוראלית הרסנית על הציבור ויכולת העמידה שלו. בן גוריון היה נחרץ: כשהועלתה הצעה באחת הישיבות לפנות את גוש עציון המבודד מדרום לירושלים, הוא הרים את קולו – 'לא נפנה ישוב עברי!' – ואז פיזר את הישיבה בזעם.

אבל ההחלטה שלא לפנות ישובים מרוחקים יצרה מצב בעייתי מאוד עבור ראשי ההגנה. הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, מנה עם פרוץ הקרבות כשלושת אלפים איש בלבד, שלצידם עמדו כמה מאות לוחמי אצ"ל ולח"י, ועוד כאלפיים אנשי משטרת היישובים העבריים: כוח שאמנם היה באופן רשמי תחת פיקודו של השלטון הבריטי – אבל בפועל סר למרותה של ההגנה. כוח האדם המוגבל הזה נמתח עד הקצה בשל הכורח להגן על יישובים מבודדים כדוגמת יחיעם וטירת צבי, ולמפקדת ההגנה כמעט ולא היו כוחות עתודה כדי ליזום פעולות התקפיות.

מכיוון שכך, בחרה הנהגת היישוב באסטרטגיה של מגננה: בערים הגדולות הוקמו יחידות מתנדבים, מעין משמר אזרחי, שהועסקו בשמירה במחסומים וסיוע בהקמת גדרות וביצורים. כוחות הפלמ"ח ליוו שיירות של משאיות ואוטובוסים משוריינים שהובילו אספקה אל ישובים מבודדים שהיו מוקפים בביצורים ובונקרים.

חברי ההגנה על קיר בגבול בין תל אביב ליפו

אסטרטגיית ההגנה הזו שיחקה היטב לידיהם של הערבים: היא איפשרה להם לבחור את המקום והזמן שבו יתקפו, ולמרות שגם לרשותם לא עמדו לוחמים רבים – הם בכל זאת היו מסוגלים לרכז את המאמץ הצבאי וליצור עדיפות מקומית על פני כוחות ההגנה. המקום שבו באה לידי ביטוי הנחיתות הזו של כוחות היישוב באופן הברור והחריף ביותר היו שיירות האספקה ליישובים הנצורים. התוקפים הערבים היו חופשיים למצוא עיקולים או עליות לאורך הדרך שבהן נאלצו המשאיות להאט, ושם הם הניחו מחסומים ומוקשים. אפילו כוח ערבי קטן יחסית שהיה ממוקם בעמדת אש נוחה מאחורי מחסה היה מסוגל לבלום שיירה משמעותית, וגם כוחות ליווי גדולים שהיו מצויידים במקלעים לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות הזה באופן משמעותי.

לכל אורך שלושת החודשים הראשונים של 1948 הותקפו עוד ועוד שיירות אספקה ליישובים היהודיים, עד שבחודש מרץ הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש.

שיירת נבי דניאל

'גוש עציון' הוא הכינוי שניתן לקבוצה של ארבעה ישובים מדרום לירושלים, שנותרו מחוץ לגבולות המדינה בתוכנית החלוקה של האו"ם. הכביש היחיד שחיבר בין הגוש ובין הישובים היהודיים שמחוצה לו היה נתון כולו לשליטה ערבית. בינואר 1948 תקפו אנשי צבא הג'יהאד הקדוש את הגוש: ההתקפה נהדפה בקושי רב ובמחיר של שלושה הרוגים. מחלקה בת ל"ה לוחמים – שלושים וחמישה איש – שיצאה רגלית כדי לתגבר את מגיני הגוש, נתגלתה בעת שעשתה את דרכה אליו, כותרה על ידי המון ערבי וכל חבריה נהרגו.

חודשיים לאחר מכן, בעשרים ושישה במרץ, התארגנה בירושלים שיירת אספקה גדולה במיוחד עבור גוש עציון: שלושים ושבע משאיות, ארבעה אוטובוסים וארבעה עשר משוריינים שהובילו מאה ועשרים טון של מזון וציוד, וכמאה וחמישים לוחמים. מכיוון שהדרך אל הגוש סבלה מהתקפות בלתי פוסקות, צבי זמיר, מפקד השיירה, תכנן לצאת לדרך בשעות הלילה ולחזור לירושלים עוד באותו הבוקר כדי להפתיע את הכנופיות הערביות ולמנוע מהן להספיק ולהתארגן כדי לתקוף אותה.

אבל שיירה כה גדולה הייתה אתגר ארגוני לא פשוט, והיציאה מירושלים התעכבה בארבע שעות תמימות: רק בשמונה בבוקר יצאו הרכבים לדרכם, באור יום מלא. למרות העיכוב, ההפתעה נשמרה והשיירה הגיעה לגוש עציון שעה וחצי מאוחר יותר ללא הפרעות. הציוד עבור הגוש נפרק, וציוד שהיה אמור לחזור עם השיירה לירושלים הועמס עליה – אבל שוב חל עיכוב בלתי צפוי, הפעם של שעתיים וחצי. בינתיים פשטה השמועה על השיירה הגדולה בין הכפרים הסמוכים, ומאות לוחמים חמושים החלו להתאסף. מחסומים הונחו על הכביש בדרך חזרה לירושלים.

אנשי השיירה היו מוכנים להתפתחות הזו: אל השיירה צורף מבעוד מועד משוריין מיוחד שעל חרטומו הותקנה מסגרת מתכת כדי לדחוף ולפרוץ מחסומי אבנים. מי שפיקד על המשוריין פורץ המחסומים היה זרובבל הורביץ, לוחם פלמ"ח שגם היה זה שפיתח את מתקן הפריצה.

השיירה יצאה לדרכה, כשהמשוריין פורץ המחסומים בפיקודו של הורביץ מוביל בראש. בתוך זמן קצר נתקלו במחסום הראשון – אך מתקן הפלדה עשה את עבודתו ופרץ אותו ללא קושי. זמן מה אחריו נתגלה מחסום שני, וגם הוא נפרץ בקלות – וכך גם במחסום השלישי, הרביעי, החמישי והשישי.

אבל המחסום השביעי בו נתקלה השיירה, שני קילומטרים מדרום לבית לחם – היה גדול ועיקש יותר, ואותו כבר לא הצליח המשוריין של הורביץ' לפרוץ. הערבים, שהמתינו בדיוק לרגע הזה, פתחו באש על פורץ המחסומים – שהתדרדר אל תעלה בצידי הכביש.

צבי זמיר, מפקד השיירה, הבחין בצרה אליה נקלע המשוריין המוביל ופקד על שאר הרכבים להסתובב ולשוב אל הגוש – אבל רק עשרה רכבים הצליחו לעשות כן לפני שהתוקפים הערבים הצליחו לפרוס חוט תיל עבה לאורך הכביש ולחסום את הדרך חזרה.

השיירה הלכודה הייתה נתונה בצרות צרורות. המשוריין של זרובבל הורוביץ היה נתון תחת אש תופת מכל עבריו, ולא ניתן היה להגיע אליו. שאר מאה ושמונים הלוחמים שירדו מהמשאיות מצאו את דרכם אל בית ערבי שעמד בצד הדרך והתבצרו בו, כאשר מאות לוחמים ערבים מקיפים אותם מכל הכיוונים.

הורביץ ואנשיו המשיכו לירות על מי מבין הערבים שניסה להתקרב אל הרכב שלהם, אבל לקראת השעה שש וחצי בערב יודו על הרכב מספר בקבוקי תבערה שהתלקחו והרכב החל לבעור. הורביץ ואחד הלוחמים ניסו לכבות את האש ללא הצלחה, ומשראה הורביץ שהמצב אבוד הוא הורה לשלושת הלוחמים שלצידו לנטוש את הרכב ולברוח, בעוד שהוא יישאר עם הפצועים שלא היו מסוגלים לזוז ויחפה על נסיגתם. הלוחמים הפצירו בהורביץ, שלא היה פצוע, שיצטרף אליהם – אבל הוא סירב. שלושת הלוחמים יצאו אל התעלה והצליחו להסתנן בחזרה אל הכוח המרכזי, בעוד שהורוביץ המשיך להמטיר אש על התוקפים הערבים.

לבסוף הצליחו מספר תוקפים להתקרב אל המשוריין, ופתחו את דלתו. זו הייתה טעות. הורוביץ מילכד את הדלת, ופוצץ את המשוריין עליו, על הפצועים שנותרו בו והערבים שהקיפו את הרכב. על מעשה ההקרבה הזה זכה הורוביץ, לאחר מותו, באות גיבור ישראל.

בינתיים, מצבם של מאה ושמונים הלוחמים הנצורים בבית הקטן הלך ונעשה נואש יותר. הצפיפות בבית הקשתה עליהם להתגונן, ומצבם של הפצועים התדרדר משעה לשעה. כך תיארה את המצב הדסה אביגדורי אבידוב, אחת מלוחמות הפלמ"ח שהשתתפו בקרב.

"הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו, כי המקום בו יושב רעהו בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את שפתיהם… הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו… הוא מת במקום…"

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, סייר מעל השטח במטוס קל והבין שהמצב אבוד. הוא נחת במנחת הקטן של גוש עציון והחליט לפנות את הבריטים לסיוע. לכולם היה ברור שמשמעותה של ההחלטה הזו הוא אובדן כמעט ודאי של כל הנשק והציוד שהיו בידי הלוחמים – אבל חייהם של עשרות הלוחמים היו יקרים יותר. ואכן, בהתערבותם של הבריטים הוסכם על פינוי מסודר של הלוחמים הנצורים, בעוד שכל הנשק והציוד – המשוריינים, מכונות היריה ותתי המקלע – נמסר לערבים.

שיירת נבי דניאל, כפי שהיא מכונה, הייתה אחת התבוסות האיומות של היישוב היהודי במלחמת האזרחים שקדמה להקמת המדינה. חמישה עשר לוחמים נהרגו, ארבעים ואחת כלי רכב אבדו – ואיתם כמעט כל הנשק שהיה אמור לשמש לאבטחת הדרך לירושלים בשיירות הבאות. לא פחות חשוב, גוש עציון עצמו נותר מכותר ומנותק משאר היישוב.

האסון של שיירת נבי דניאל היה רק אחד מתוך שרשרת של תבוסות דומות שפקדו עוד שיירות אספקה באותו החודש: שיירות לקיבוץ חולדה, הר הצופים, עטרות ויחיעם שכולן סבלו אבידות נוראיות: ארבע מאות לוחמים שאיבדו את חייהם, מהם שישים בשבוע האחרון של מרץ לבדו.

תוכנית ד'

למשבר השיירות של מרץ 1948 הייתה השפעה הרסנית לא רק על המורל ורוח הלחימה של היישוב היהודי – אלא גם על המאמצים הדיפלומטיים לקראת הכרזתה של המדינה היהודית החדשה. מטרתם המוצהרת של הכוחות הערביים הייתה להראות לעולם שיישום החלטת החלוקה אינו אפשרי במציאות – והתבוסות שספג היישוב אכן גרמו לרבים בעולם להטיל ספק ביכולתו של היישוב היהודי להגן על עצמו. השינוי החד ביותר התרחש במדיניותה של ארצות הברית, שעד אותו הרגע תמכה ברעיון החלוקה – אבל בעקבות המשבר נסוגה מתמיכתה והעלתה במועצת הביטחון הצעה להקפיא את תוכנית החלוקה ולהחיל בארץ ישראל משטר נאמנות זמני עד שתחול רגיעה בסכסוך.

בן גוריון ועמיתיו בהנהגת היישוב הבינו שאסטרטגיית המגננה שאימצו לאחר ההכרזה בכ"ט בנובמבר מיצתה את עצמה, והורו למפקדת ההגנה להכין תוכניות התקפיות יותר. התוצאה הייתה "תוכנית ד'": תוכנית אסטרטגית שמטרתה הייתה השתלטות על כל השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם – ובנוסף, על גושי ההתיישבות שמחוץ לגבולות אלה. התוכנית כללה גם השתלטות על כפרים ערביים כדי לבסס רצף טריטוריאלי יהודי, והשתלטות על עורקי תחבורה ראשיים. סייעה לתוכנית ד' העובדה שבחודשים מרץ ואפריל הבריטים כבר התקדמו מאוד בתוכניות העזיבה שלהם את ארץ ישראל, ופינו לא מעט מחנות צבא ותחנות משטרה – עובדה שהקלה על אנשי ההגנה שכעת היו מסוגלים לנוע באזורים רבים בארץ ללא הפרעה.

בן גוריון האמין שהסכנה הגדולה ביותר ליישוב הייתה זו שנשקפה כתוצאה מניתוק הדרך לירושלים. כך כתב בן גוריון ביומנו:

״כרגע יש שאלה אחת בוערת – והיא המלחמה על תחבורת ירושלים, וכוח האדם שיגאל (ידין) מכין – 500–400 אינו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת, נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות ליישוב, והערבים מבינים זאת, וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה."

מכיוון שכך, הפעולה ההתקפית הראשונה של ההגנה במסגרת תוכנית ד' – מבצע "נחשון" שמה – נועדה להבטיח את מעבר שיירות האספקה לירושלים באמצעות השתלטות על אותם אזורים שבהם פעלו הכנופיות שארבו לשיירות. בן גוריון הורה להגנה להקצות לטובת מבצע נחשון כוחות בהיקף של 1500 לוחמים לפחות. היה זה הימור משמעותי: כמות כזו של חיילים הכריחה את פיקוד ההגנה להסיט כוחות לוחמים מגזרות אחרות, ובנוסף – ההגנה מעולם לא הפעילה כוחות בסדר גודל כזה בשדה הקרב. נהלים ודרכי פעולה שהיום נראים לנו מובנים מאליהם בהקשר של הפעלת כוח צבאי סדיר היו עדיין זרים לחברי ההגנה: למשל, מבצע נחשון היה הפעם הראשונה שקצינים ענדו דרגות על כתפיהם, כדי שניתן יהיה לזהות אותם בשדה הקרב.

המבצע יצא לדרך בשבוע הראשון של אפריל. במרוצת השבועיים הבאים פשטו על הלוחמים על כפרים ערביים לכל אורך תוואי הכביש שהוביל מיפו לירושלים ותפסו משלטים חיוניים שחלשו על הדרך. הקרב הקשה ביותר התחולל בקסטל, ליד מבשרת ציון של ימינו, שבמסגרתו החליף ידיים הכפר הערבי במקום מספר פעמים בין לוחמי הפלמ"ח לכוחות צבא הג'יהאד הקדוש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני – עד שנכבש סופית על ידי כוחותינו. הכפר בקסטל היה גם הפעם הראשונה שבה המשיכו כוחות הפלמ"ח להחזיק בשטח לאורך זמן לאחר שכבשו אותו.

ההימור של בן גוריון השתלם, ומבצע נחשון התברר כהצלחה מסחררת. אמנם בהמשך החודש, כשהיחידות השונות שהשתתפו במבצע נאלצו לחזור אל הגזרות המקוריות שלהן, הדרך לירושלים נחסמה בשנית – אבל המטרה העקרונית הושגה, ושלוש שיירות אספקה הצליחו להגיע אל העיר. לא פחות חשוב, הייתה זו הוכחה מוחשית – לעולם, וגם לציבור היהודי בארץ – שהיישוב מסוגל ליזום פעולות התקפיות ולהפעיל כוחות בסדר גודל חטיבתי. ובנוסף, צבא הג'יהאד הקדוש ספג מכה קשה: עבד אל-קאדר, מפקד הצבא, נהרג בקרב על הקסטל.

מבצע נחשון סימן שינוי חד בהתנהלות המלחמה. בשבועות הבאים יצאו כוחות ההגנה לסדרה של מבצעים התקפיים נוספים וזכו להישגים משמעותיים: למשל, מבצע הראל שבו עברו שלוש שיירות נוספות לירושלים הנצורה, מבצע יבוסי שבמסגרתו השתלט הפלמ"ח על השכונות הדרומיות של העיר ומבצע חמץ לכיבוש יפו.

גם בקרבות נגד צבא ההצלה בגליל חלה תפנית חיובית. בתחילת אפריל פתחו כוחותיו של פאוזי קאוקג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק שבמערב עמק יזרעאל: כמה אלפי לוחמים ערבים הסתערו על הקיבוץ מצוידים בשריוניות ותותחים, ונהדפו בקושי רב. ילדי הקיבוץ פונו ממנו כהכנה לנורא מכל – אבל כוחות הפלמ"ח בפיקודו של יצחק שדה שהצטרפו לקרב ברגע האחרון הצליחו להכריע את אנשיו של קאוקג'י ולהניס אותם. אותה התמונה חזרה על עצמה גם בקרבות מרים בצפת, שהסתיימו בניצחון ברור.

התמוטטות העורף הערבי

הנצחונות ההחלטיים ושינוי המגמה במלחמה כולה הובילו להתמוטטות מוחלטת של העורף הערבי, ולבריחה המונית של כשלוש מאות אלף ערבים מכפרים שנכבשו, כמו גם מערים מעורבות כדוגמת טבריה, חיפה וצפת.

כיבוש הכפר הערבי קקון בגבול השרון

ההתמוטטות המוחלטת של ההתנגדות הערבית המקומית בארץ ישראל לא באה משום מקום: היא הייתה תוצאה של תהליכים הרסניים שהחלו עוד בימי המרד הגדול, עשר שנים ויותר קודם לכן.

בעוד שבמדינות ערב אחרות קמו תנועות ומפלגות שהצליחו לתעל את הרגשות הלאומיים ליצירתה של הנהגה פוליטית מאוחדת – הפלסטינים היו לכודים בצבת של פוליטיקה חמולתית ששימרה סכסוכים ושנאות קדומים, פיצלה אותם ומנעה מהם לשתף פעולה באופן יעיל. העובדה הזו באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בימי המרד הערבי הגדול: הכנופיות של תומכי חאג' אמין אל-חוסייני הטילו טרור ביישובים הערביים והתנקשו בחייהם של מי שהחזיקו בדעות מתונות יותר, כולל בפיגועי התאבדות. למעשה, מתוך חמשת אלפים הערבים שנהרגו במרוצת המרד הגדול – רובם הגדול נרצחו בידי ערבים אחרים במסגרת מלחמת האחים הפנים-ערבית. הציטוט הבא מפיו של מדינאי לבנוני בן התקופה משקף את המצב העגום הזה:

"לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד."

האלימות הפנימית בימי המרד הערבי הובילו לבריחתם של בני האליטות העשירות ומעמד הביניים המשכיל של החברה הפלסטינית, ומנעה כל אפשרות ליצירת הנהגה פוליטית מקומית שתאחד את הפלגים השונים. התוצאה המעשית הייתה שבניגוד ליישובים היהודיים, כל כפר ערבי עמד בפני עצמו: בעוד שהיישובים היהודיים – אפילו המבודדים והמרוחקים מביניהם – נהנו תמיד ממטריית הגנה לוגסטית ומבצעית שהעניקו להם כוחות היישוב, כמו למשל שיירות שהובילו לוחמים ואספקה ליישובים הנצורים – הכפרים הערבים לחמו כל אחד בנפרד, ללא אספקה או סיוע של לוחמים מבחוץ, וללא מערכי הגנה מסודרים. מכיוון שכך, אף כפר ערבי לא היה מסוגל להתגונן מפני מתקפה של כוחות משמעותיים של ההגנה.

אבל בתוך כל ההצלחה הגדולה הזו של תוכנית ד' והמעבר ממגננה למתקפה – הסתתר גם כתם גדול, שחור ובעייתי.

דיר יאסין

הכפר דיר-יאסין, שניצב במה שהיא היום שכונת הר נוף בירושלים, לא נחשב לכפר בעייתי במיוחד. ההפך הוא הנכון: בינואר 1948 נחתם הסכם אי-לוחמה בין תושבי הכפר ושכניהם בשכונות הירושלמיות הסמוכות, שבמסגרתו הסכימו אנשי דיר-יאסין לדווח להגנה על כנופיות חמושות שיסתובבו באזור הכפר. אבל בחודש אפריל נרשמו מספר תקריות שבהם נורו יריות מכיוון הכפר אל עבר מטרות יהודיות: מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר במודיעין של ההגנה וסיפר לו שכנופיות מזויינות הצליחו להסתנן אל הכפר ולהשתלט עליו. מכיוון שדיר יאסין שכן על גבעה שחלשה על הדרך לירושלים נבחר הכפר להיות אחד היעדים של מבצע נחשון, ומי שנשלחו לכבוש אותו היו אנשי מחתרות האצ"ל והלח"י.

בשמיני באפריל התכנסו הלוחמים כדי להתארגן לקראת המבצע. האווירה בכינוס הייתה מרוממת: סוף סוף יכלו אנשי המחתרות לפעול בגלוי וללא חשש מהשלטון הבריטי – ויותר מזה, סוף סוף ניתנה בידם האפשרות להכות באויב במגרש שלו, ולא רק לשבת כמו ברווזים במטווח בשיירות. גם העבודה המשותפת לשתי המחתרות הייתה מאורע חגיגי ומיוחד, והסיסמא שנבחרה למבצע שיקפה את את החגיגיות הזו: "אחדות לוחמת".

מפקד המחוז מטעם האצ"ל תדרך את הלוחמים. מכיוון שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, הוא הסביר, יש להימנע מפגיעה בחפים מפשע שלא לצורך: כל ערבי שייכנע, אפילו אם הוא לוחם – יש לקחת אותו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה. עוד הוחלט שלפני המתקפה ייכנס לכפר משוריין מצויד ברמקול, ויקרא לתושבים לעזוב את המקום או להיכנע.

אבל לא כל הלוחמים אהבו את ההנחיות האלה. על פי עדויות שונות, היו מי שהציעו להרוג את כל תושבי הכפר – או לכל הפחות את כל הגברים, לוחמים או לא לוחמים – כדי להטיל אימה על תושבי הכפרים הסמוכים.

המתקפה יצאה לדרך לפנות בוקר של התשעה באפריל – וכפי שקורה לא פעם, שום דבר לא התנהל לפי התוכנית. אחד משומרי הכפר הבחין בתנועה חשודה וצעק בערבית 'מחמוד': לוחם האצ"ל שהסתתר שם חשב שהקריאה היא הסיסמה, "אחדות" – והשיב בעברית את חלקה השני, "לוחמת". השומר פתח באש, ומכאן פרץ הקרב במלוא עוזו. המשוריין עם הרמקול שהיה אמור לכרוז לתושבים לעזוב – נתקע בתעלה שנחפרה לרוחב הכביש ונאלץ לעצור, כך שספק אם מישהו מהתושבים שמע את ההודעה המדוברת.

על מה שקרה לאחר מכן מתנהל מאז, כבר יותר משבעים שנה, ויכוח עז. על פי אנשי האצ"ל והלח"י, התוקפים הופתעו מעוצמת ההתנגדות של מגיני הכפר ומכיוון שלא היו מנוסים בלוחמה מבית לבית, השליכו רימונים לתוך בתים ללא אבחנה ופוצצו בתים על יושביהם כדי להתגבר על ההתנגדות הזו.

הגרסה השניה, לעומת זאת, מציירת תמונה הרבה יותר מטרידה. עדויות של אנשי ממשל בריטיים ואנשי הצלב האדום שסיירו בכפר לאחר המתקפה מתארות על גופות של ילדים שנורו מטווח קצר, נשים שנאנסו ואז נרצחו וגופות שעברו התעללות. עדים שנותרו בחיים סיפרו שלוחמי האצ"ל והלח"י קיבצו עשרות כפריים שנותרו בחיים, העמידו אותם מול הקיר ורצחו אותם בדם קר. לוחם הפלמ"ח מאיר פעיל שלח את הדיווח הבא אל מפקד המחוז של ההגנה בירושלים, מספר ימים לאחר ההתרחשויות.

"הנידון: פעולת הפורשים בדיר יאסין.
ביום שישי, התשעה באפריל 48' בשעה ארבע אחר הצהריים הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר הכבוש. […] במחצבה שעל יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהם מוטלות אחת על השנייה. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכל הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג."

האצ"ל הכחיש את הטענות האלה בכרוז שפרסם מטעמו:

"דיר-יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-יריה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות […] חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר. אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה."

כאמור, האירועים בדיר יאסין הם מוקד למחלוקת עזה בין היסטוריונים – כשהנטייה הפוליטית משחקת תפקיד ברור בעמדתם של כל המשתתפים בוויכוח. על דבר אחד אין עוררין: לאירוע בדיר יאסין היו השלכות מעשיות חמורות מאוד בזירה הדיפלומטית הבינלאומית.

למרות ההצהרות הלוחמניות שלהן – מדינות הליגה הערבית לא מיהרו להיכנס בעצמן לקרבות מלחמת העצמאות ולהפעיל את הצבאות הסדירים שלהן נגד היישוב היהודי. הסיבה לכך הייתה שהשתתפות פעילה שכזו הייתה כרוכה בסיכון משמעותי מאוד מבחינתן. ברוב מדינות ערב, הצבאות היו עדיין גופים צעירים ולא מנוסים, והייתה אי-ודאות רבה לגבי יכולתם להתמודד בהצלחה במלחמה כוללת. כישלון במהלך צבאי היה עשוי לפגוע קשות ביוקרתם של המשטרים הערבים ולערער את יציבותם. הפיקוד הצבאי המצרי, למשל, התנגד להשתתפות במה שנראה היה כמו הרפתקה לא מחויבת המציאות. מכיוון שכך, רוב מדינות הליגה העדיפו להעניק לערביי ארץ ישראל תמיכה עקיפה יותר – ומכאן צמחה היוזמה של צבא ההצלה, שהיה כוח מתנדבים לא סדיר.

אבל כשהחלו לזרום הדיווחים אודות התמוטטות ההתנגדות הערבית בארץ ישראל ועל התבוסות שנחל צבא ההצלה בקרבות השונים, גבר גם הלחץ על המדינות הערבית להתערב במתרחש ולבוא לעזרתו של היישוב הערבי בארץ ישראל. האירוע בדיר-יאסין העצים את הלחץ הזה. שר המושבות הבריטי תיאר את הקרב כ"תועבה אכזרית וברוטלית". הכותרות בעיתונים הערביים דיברו על טבח של מאתיים וחמישים איש – למרות שפועל נהרגו בין מאה למאה ועשרים בני אדם – והציבור הערבי המשולהב דרש ממנהיגיו נקמה על הטבח. הפור הוטל, והצבאות הערבים הסדירים החלו להתארגן לאורך גבולותיה של ארץ ישראל.

מבין צבאות ערב השונים, הלגיון הערבי הירדני לא היה הצבא הגדול ביותר מבחינה כמותית: למצרים, למשל, היה צבא גדול יותר. אבל הלגיון כן היה, ללא צל של ספק, הצבא הערבי הטוב והחזק ביותר – וזאת בזכות שיתוף הפעולה האסטרטגי של ממלכת עבר הירדן עם הבריטים. הבריטים לא רק שמימנו את הלגיון הירדני, הם גם פיקדו עליו בפועל: כמעט כל הקצינים הבכירים בצבא הירדני היו בריטים, עובדה שהעניקה ללגיון יתרון מובהק על פני כל שאר צבאות האזור – כולל כוחות היישוב היהודי – בחיילות, משמעת, חימוש וניסיון קרבי.

עבדאללה, המלך הירדני, היה מנהיג מתון יחסית, ולא מיהר להיגרר אחרי יוזמות מתלהמות של חברות אחרות בליגה הערבית. כל זה השתנה בעקבות אירועי דיר יאסין. מוסדות היישוב מיהרו לגנות את מעשיהם של הלח"י והאצ"ל, ובן גוריון שלח לעבדאללה מברק תנחומים ובו הגדיר את התקרית כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים – אבל עבדאללה לא יכול היה להתעלם מהזעם הציבורי.

וכך, בעשרים ושבעה באפריל, פלשו כוחות הלגיון לגדה המערבית. מתקפה של הלגיון על קיבוץ גשר שבעמק הירדן נהדפה בהצלחה, אבל בגוש עציון שמדרום לירושלים התמונה הייתה שונה לגמרי. בשניים עשר במאי תקפו כוחות הלגיון את ארבעת הישובים שבגוש בתותחים ומקלעים וכבשו מספר עמדות שולטות. ביום שלמחרת כבר אזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידי המגינים, וניסיונות אספקה באמצעות מטוסים – שהרי הגוש עצמו נותר מנותק מאז אסון שיירת נבי-סמואל שעליו סיפרתי קודם – כשלו. בסביבות שעת הצהריים, כשפרצו משוריינים של הלגיון לכפר עציון, החליטו המגנים להיכנע. מאה שלושים ושלושה מהם יצאו מהמחסות כשהם מניפים דגל לבן – אבל נרצחו בכל זאת. 242 תושבים וחיילים נהרגו, ועוד למעלה משלוש מאות נפלו בשבי במה שהייתה אחת המפלות הקשות ביותר של היישוב היהודי במלחמת העצמאות כולה.

ההכרזה

הידיעה על נפילת גוש עציון והקרבות הקשים שהתחוללו בו תפסה את מנהלת העם – הממשלה הזמנית של היישוב היהודי – בעודה מתכנסת כדי להכריע אם להכריז על הקמת המדינה.

גולדה מאיר דיווחה בישיבה כי המגעים עם עבדאללה מלך ירדן, כשלו: המלך, שבעבר לא התנגד להקמתה של מדינה יהודית בגבולות החלטת החלוקה, החליט להצטרף לשאר מדינות ערב. מצרים, העריכה גולדה, תפלוש לארץ מיד עם ההכרזה. ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ויגאל ידין – קצין המבצעים במטה הכללי, דיווחו לנוכחים שסיכויי העמידה של היישוב היהודי במקרה של פלישת הצבאות הסדירים הערבים הם שקולים – במקרה הטוב. האמריקנים לחצו על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה ולהתחייב לשביתת נשק: ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקני, אמר למשה שרת כי 'הגנרלים שלך שיכורי ניצחון: אתם תובסו, ואנחנו לא נבוא לעזור לכם.'

אבל בן גוריון היה נחרץ. הוא היה משוכנע שהפסקת אש תסייע רק למדינות ערב, שכן בעוד ששביתת נשק בין היהודים והערבים בתוך ארץ ישראל תכבול את ידיו של היישוב היהודי, היא לא לא תמנע ממדינות ערב להתחמש ולהתעצם. כך סיפר בן גוריון בביוגרפיה שלו על הרגעים המתוחים שלפני ההצבעה במנהלת העם.

״משה [שרת] נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״.

הדיונים הקדחתניים התארכו אל תוך הלילה, ובשעה אחת וארבעים וחמש דקות לאחר חצות עלתה ההחלטה האם להכריז על מדינה יהודית להצבעה. התוצאה הייתה דחוקה: שישה בעד וארבעה נגד. וכך, ביום שישי הארבעה עשר במאי, 1948, ה' באייר שנת תש"ח בשעה ארבע אחר הצהריים, בבית דיזנגוף שבתל אביב, הקריא דוד בן גוריון את הכרזת העצמאות, הלם בפטישו על השולחן וקרא – 'קמה מדינת ישראל!'

עוד באותו הלילה עזב הנציב העליון הבריטי את הארץ בסירה מנמל חיפה, ולמחרת פלשו צבאות סוריה, עיראק ומצרים לארץ ישראל משלושה כיוונים שונים במקביל, והצטרפו לכוחות הלגיון הירדני. השלב השני והמכריע של מלחמת העצמאות יצא לדרך.

חלק ג'

בחודשים הראשונים שלאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 דבקה הנהגת היישוב במדיניות של מגננה והכלה אל מול התקפותיהם של ערביי ארץ ישראל. כישלונה של המדיניות הזו, שבא לידי ביטוי במשבר השיירות מרץ 1948, הביא את ההנהגה בראשות דוד בן גוריון לשנות אסטרטגיה – שינוי שבא לידי ביטוי ב"תוכנית ד'": רצף של מבצעים רחבי היקף שבמסגרתם השתלטו כוחות ההגנה על כמאה ישובים ערבים, יצרו רצף טריטוריאלי כמעט מלא על שטחי המדינה היהודית המיועדת והרחיקו את החזית מתל אביב ומחיפה.

מדינות ערב לא ממש ששו להפעיל את צבאותיהן הסדירים כנגד היישוב היהודי בארץ. אלו היו צבאות צעירים יחסית, ללא ניסיון קרבי ממשי, והציוד שלהם היה ברובו מיושן: עודפים ממלחמת העולם הראשונה. מנהיגי מדינות ערב העדיפו להתערב במלחמה באופן עקיף, ולשם כך מימנו את "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י: כוח שהיה מורכב ברובו ממתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל ומדינות שכנות – שכפי שראינו בפרקים הקודמים, לא הצליח לעמוד מול כוחות ההגנה. התבוסה של הכוחות הפלסטיניים והלחץ הציבורי הגובר מצד אזרחיהן לא הותירו למדינות ערב ברירה. בראשית אפריל 1948 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישה של צבאות ערב הסדירים לארץ ישראל מיד עם סיום המנדט הבריטי בחמישה עשר במאי.

ההחלטה הזו לא הפתיעה את דוד בן גוריון. ביוני 1945, כשנתיים וחצי לפני החלטת האו"ם, הוא נפגש בניו יורק עם קבוצה של יהודים בעלי ממון וכתב כך ביומנו:

"אמרתי לנוכחים שאנו עתידים לעמוד בקרוב בפני כל צבאות ערב לאחר שהאנגלים יעזבו את הארץ, לפי שברור שבמוקדם או במאוחר יהיו מוכרחים לעזוב, באשר גם היהודים וגם הערבים לא מסכימים למדיניותם."

אבל בעוד שבן גוריון הבין לאן נושבת הרוח – בצמרת ההגנה פספסו את התמונה המלאה. כך מספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

"[גלבר] בן גוריון, אחרי שחזר מהוועידה השנייה שהייתה עם ממשלת בריטניה בלונדון […] הבין שהעסק הולך למלחמה. גם ההגנה הבינה, רק שההגנה חשבה שהעסק הולך לחזרה מאורעות 36-39, ובן גוריון ראה מלחמה עם הצבאות הערבים הסדירים, ופה היה ביניהם פער גדול מאוד.
הוא בסוף אפריל, הוא יצא קודם לנופש בגלי כנרת, לסדר את המחשבות כמו שהיה מקובל עליו לקראת הכרעות גורליות, וכשהוא חזר הוא התחיל את מה שנקרא "הסמינר של בן גוריון". הוא מסוף אפריל עד תחילת מאי 1947, נפגש עם כל מי שהיה לו יד ורגל בענייני ביטחון ביישוב – החל בחברי המפקדה הארצית של ההגנה, חברי מטכ"ל ההגנה, מפקדי הפלמ"ח, מפקדי המחוזות של ההגנה. זה היה הממסד הפורמלי, אבל חוץ מזה הוא נפגש עם חבורה די מגוונת של קצינים שחזרו מהצבא הבריטי […] ועם כולם הוא דיבר א' על מצב הכוח, ב' על מה הכוח צריך, ג' על איזו מין מלחמה מחכה לנו, וד' על מה צריך לעשות כדי להתכונן למלחמה.
עכשיו כשהוא מדבר על מלחמה, אז הוא חושב על מלחמה נגד הצבאות הערבים הסדירים, ואלה שחזרו ממלחמת העולם, מבינים למה הוא מתכוון ומתייחסים לדברים האלה. צמרת ההגנה מבינה את השאלות שלו כמתייחסות להתמודדות עם הפלסטינים בנוסח, הייתי אומר, המרד הערבי מוגבר: עם יותר מתנדבים מארצות חוץ, אולי עם פיקוד שיגיע מהארצות השכנות, עם יותר נשק שיגיע מהארצות השכנות, אבל הם לא חושבים במושגים של התמודדות עם הצבאות הערבים הסדירים. גם ידעו עליהם כמעט אפס."

פעולות רכש

ארגון ההגנה קם בראשית שנות העשרים כמענה לצורך בהגנה על היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים. בשנותיו הראשונות הוא היה ארגון מצומצם מאוד בהיקפו, חסר פיקוד מרכזי וכמעט ללא תקציבים משמעותיים: יותר מיליציה מקומית מאשר כוח מגן אמיתי.

חברי הגנה צעירים צועדים בעמק יזרעאל, ליד עפולה.

השינוי הגיע בעקבות מאורעות תרפ"ט, ב-1929. הפרעות האלימות והטבח ביהודי חברון וצפת הדגימו למנהיגי היישוב את הצורך הבוער בכוח הגנה מאורגן ומסודר: במקומות שבהם ההגנה הייתה מאורגנת ומסוגלת לעמוד על שלה, מרבית התקיפות של הפורעים נהדפו בהצלחה. בעקבות המאורעות, אם כן, הוחלט להגדיל באופן משמעותי את תקציב ההגנה ולחזק את הארגון: הוקמה 'המפקדה הארצית', גוף אזרחי שייצג את הנהגת היישוב, ותחתיה פעל 'המטה הכללי' שניהל את ההגנה במישור הצבאי והאופרטיבי.

המרד הערבי הגדול, בין השנים 1936 ו-1939, הוביל את ההגנה לעבור מהגנה סטטית להתקפה: הוקמו מספר יחידות התקפיות כדוגמת 'הנודדת', 'פלוגות הלילה' ו'פלוגות השדה' שביצעו פשיטות יזומות על כפרים ערביים ובהמשך הפכו ל'חיל השדה' (חי"ש) של ההגנה. בזמן מלחמת העולם השניה, כשהיה חשש שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל, הוקם הפלמ"ח ככוח צבאי סדיר ומאומן שאמור היה לנהל לוחמת גרילה כנגד הגרמנים. הסכנה הנאצית חלפה, אבל הפלמ"ח לא פורק אלא המשיך לפעול במחתרת תחת הנחיית הנהגת היישוב, והיווה את חוד החנית של ההגנה. בשנים שלאחר מלחמת העולם, במסגרת המאבק כנגד הבריטים סביב סוגיית העלייה, הפגינה ההגנה יכולת מרשימה לתכנון ולביצוע של מבצעי חבלה גדולים בהיקף ארצי, כמו למשל 'ליל הגשרים' שבו פוצצו כוחות ההגנה אחד עשר גשרים ברחבי הארץ בפעולה משולבת ומתואמת.

אבל למרות ההתקדמות המרשימה הזו ביכולותיה, בן גוריון ידע שזה לא מספיק. ההגנה הייתה, במהותה, מחתרת – ופעלה כמחתרת. לוחמיה היו מנוסים בפעולות פגע-וברח, פשיטות ליליות וחבלה, אבל לא ידעו כיצד לכבוש עמדות מבוצרות של אויב סדיר – ואם הצליחו לכבוש אותן, לא ידעו כיצד להחזיק בהן לאורך זמן מול התקפות נגד. המסגרת המבצעית העקרונית של ההגנה הייתה המחלקה: כמה עשרות לוחמים, לכל היותר, שהיו מצוידים בכלי נשק קלים בלבד. רוב הלוחמים אפילו לא היו חיילים סדירים: הם גויסו אד-הוק, למבצע ספציפי כזה או אחר, ושוחררו לבתיהם מיד לאחריו. לבן גוריון היה ברור שמיליציה שכזו, ככל שהיתה אפקטיבית בלוחמה כנגד כנופיות ערביות לא מאורגנות – לא מתאימה להתמודדות מול צבאות סדירים ומצוידים היטב. פרופ' יואב גלבר.

"[יואב] הוא כינס את המפקדה הארצית של ההגנה, ואמר להם – חברים, אם אתם חושבים שאתם מוכנים למה שיהיה, אתם חיים בטעות. אתם מוכנים למה שהיה, אתם לא מוכנים למה שיהיה, ואם לא נהיה מוכנים למה שיהיה, תהיה פה קטסטרופה. לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות, אז הוא המשיך אחר כך בסדרה של פגישות יותר עם הדרג המקצועי, פחות עם הדרג הפוליטי, שנועדו להכין את ההגנה לקראת מבחן הצבאות הערביים."

להגנה הייתה רשת חשאית של בתי מלאכה ומפעלים קטנים שיצרו משוריינים מאולתרים, נשק קל כמו תת-מקלעים מסוג סטן, ואפילו תחמושת – אבל בן גוריון ידע שהתעשייה המחתרתית הזו, מרשימה ככל שתהיה, לא תוכל לתת מענה לתותחים, הטנקים והמטוסים של צבאות ערב הסדירים. על כן, מהרגע שקיבל בן גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית הוא החל במאמצים קדחתניים לרכוש נשק וציוד שיאפשרו להפוך את ההגנה מארגון מחתרתי לצבא מודרני.

אבל כאן נתקל בן גוריון בבעיה. השאלה האם להיאבק בבריטים סביב סוגיית העלייה או לשתף איתם פעולה הייתה במוקד מחלוקת קשה ונוקבת בקרב מנהיגי הישוב במשך שנים, אבל כולם היו מודעים לחשיבותה של הסוגיה ולאפשרות שמאבק אלים מול הבריטים יפרוץ בלית ברירה. מלחמה פוטנציאלית מול מדינות ערב, לעומת זאת, נתפסה בעיני רבים כאפשרות לא ריאלית: מעטים מאוד בישוב האמינו שהאימפריה הבריטית באמת תהיה מוכנה לעזוב את ארץ ישראל ולוותר על היתרון האסטרטגי שבשליטה על צומת הדרכים החשוב הזה במזרח התיכון. היו אפילו מי שחשבו שכל הדיבורים של הבריטים על עזיבה אפשרית הם לא יותר מאשר תכסיס שנועד להפעיל לחץ על הנהגת היישוב ועל האו"ם כדי למנוע את קבלתה של תוכנית החלוקה. בן גוריון ידע שהסיכוי שיצליח לגייס את התקציבים הגדולים הדרושים כדי להכין את ההגנה להתמודדות מול צבאות ערב נמוך מאוד – ואם יחכה עד שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל לתודעה הציבורית ותאפשר לו לדרוש תקציבים כאלה, ייתכן שיהיה זה מאוחר מדי.

מכיוון שכך, ערך בן גוריון את ההכנות האלה "מתחת לרדאר", תוך שהוא נשען בעיקר על סמכותו האישית והיכרותו עם בעלי תפקידים במוסדות הציוניים. אותה פגישה עם היהודים העשירים בניו יורק ב-1945 הייתה חלק מהמאמצים האלה: בן גוריון ביקש מהם – וקיבל – הבטחה לתרומה כספית משמעותית. הכסף הזה אפשר למהנדס חיים סלבין, ראש תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה (תע"ש), לרכוש בארצות הברית כאלפיים מכונות תעשייתיות לייצור כלי נשק שונים – הרכש הגדול ביותר של ההגנה עד אותו הזמן, וציוד שיהווה את הבסיס להקמתה של התעשייה הצבאית הישראלית בהמשך. בראשית אוקטובר של 1947 הורה בן גוריון לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לצאת לאירופה ולרכוש שם מטוסי קרב, ובמקביל להתחיל לגייס טייסים יהודים מנוסים מקרב יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם.

הכנות למלחמה

באותה תקופה, כולם היו בטוחים שגם אם תחזיר בריטניה לעזוב את ארץ ישראל – להגנה יש די והותר זמן כדי להתכונן לכך.

"[יואב] ההנחה המשותפת לבן-גוריון ולכולם בתקופה ההיא של מאי-יוני 47', הייתה שתהייה תקופת מעבר או תקופת ביניים, מסיום שלטון המנדט עד שיווצר פה המשטר החדש, מה שלא יחליטו עליו. זה היה נכון בכל ההמלצות של ועדות חלוקה קודמות, ועדת פיל, ועדת מוריסון, והיה מקובל לחשוב שהמעבר יימשך כשנתיים. ולכן התוכנית שהוגשה לבן גוריון הייתה פרוסה על פני טווח של שנתיים, כאשר יקימו צבא של כמה חטיבות, שהתבסס על יוצאי הצבא הבריטי, עם אנשי הח"יש, עם יחידות מיוחדות שהתבססו על הפלמ״ח, והם יוכלו בשנתיים האלה להתארגן, להתאמן, לעשות אימוני הקמה, ובסוף השנתיים יהיה לנו צבא סדיר. […]
עכשיו, כל ההתנהגות הנינוחה יחסית הזו השתנתה בבת אחת בסוף ספטמבר 1947, כאשר שר המושבות הבריטי הכריז בדיון בעצרת האו"ם על הדוח של ועדת החלוקה, שאתם באו"ם יכולים להחליט מה שאתם רוצים – אנחנו החלטנו לצאת מארץ ישראל, וכמה שאפשר יותר מהר. […] וזה הכניס את כל המערכות משני הצדדים, גם הצד הערבי וגם הצד היהודי, ללחץ אדיר. פתאום התברר שאין שנתיים תקופת מעבר, וההתפרצות יכולה להתרחש אוטוטו. וקצב ההתכוננות גם היהודית וגם הערבית השתנה לגמרי."

מאמצי ההתחמשות של היישוב, אם כן, נכנסו להילוך גבוה. בריטניה וארה"ב הטילו אמברגו על מכירת נשק לצדדים הלוחמים, אבל ברית המועצות, משיקוליה שלה, דווקא תמכה בהקמתה של המדינה היהודית. בינואר של 1948 נחתם חוזה רכש עם מפעלי סקודה בצ'כוסלובקיה, שהייתה אז מדינת חסות סובייטית, ובתחילת אפריל הוברח משלוח הנשק הראשון לארץ, מתחת לאפם של נציגי האו"ם שניסו לאכוף את האמברגו. חודש לאחר מכן הגיע משלוח שני. עשרות אלפי הרובים, מיליוני הקליעים ואפילו עשרים וחמישה מטוסי קרב – גרסאות צ'כיות של מטוס המסרשמידט הגרמני המפורסם – היו חמצן לנשימה עבור כוחות היישוב שהיו זקוקים נואשות לכל רובה וכל קליע.

במקביל, גם ההגנה עצמה עברה ארגון מחדש למבנה שהתבסס על שניים עשר חטיבות: שבע חטיבות חי"ר של חיל השדה – גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, עציוני, עודד וקרייתי – שתי חטיבות שריון, 7 ו-8, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים שנרכשו או נגנבו מהבריטים, ושלוש חטיבות פלמ"ח: הראל, יפתח וחטיבת הנגב.

בצד השני של המתרס היו עסוקות גם מדינות ערב בהכנותיהן שלהן. בשלושים באפריל, כשבועיים לפני הכרזת המדינה, התכנסו ראשי המטות הערביים ברבת עמון וסיכמו על הקמתו של כוח פלישה מאוחד שיכלול לא פחות מחמש דיוויזיות – חמש אוגדות – וינוהל על ידי מפקדה משותפת. על פי התוכנית, צבאות סוריה ולבנון יפלשו לארץ מצפון, דרך אצבע הגליל, וינועו לעבר טבריה וצפת. צבאות ירדן ועיראק יפלשו ממזרח לכיוון עפולה ונצרת, ואילו הצבא המצרי יעלה מסיני דרך רצועת עזה, צפונה לעבר תל אביב.

בפועל, עם זאת, חוסר האמון בין המדינות הערביות השונות והאינטרסים המנוגדים שלהן הביאו לקריסת כל התוכניות לשיתוף פעולה עוד לפני שיצאו לפועל. המלך הירדני עבדאללה, למשל, לא הסכים להעמיד את הלגיון הערבי שלו תחת פיקוד משותף כלשהו, והודיע שהוא מתכוון להתרכז אך ורק בכיבוש ירושלים והשטחים שהוקצו למדינה הערבית באזור "המשולש" – שכם, ג'נין וטול כרם. שאר מנהיגי ערב חשדו בעבדאללה – ובצדק – שהוא שואף לנצל את המלחמה כדי להרחיב את ממלכתו שלו. המלך פארוק המצרי, שגם לו היו שאיפות דומות, לא התכוון לוותר לירדנים על הבכורה. כתוצאה מכל הבלאגן הזה, כשיצאה הפלישה לדרך בחמישה עשר במאי – כל צבא ערבי פעל עצמאית בגזרתו שלו, ללא תיאום עם שאר הצבאות.

אבל למרות חוסר היכולת לעבוד בשיתוף פעולה, לכוחות הערביים היו עדיין מספר יתרונות משמעותיים על כוחות היישוב. הברור מביניהם היה שרק לצבאות ערב היו כלי נשק כבדים: טנקים, תותחים ומטוסים. בנוסף, ההתעקשות של בן גוריון שלא לפנות ישובים מבודדים, אפילו כאלה שסבלו מנחיתות טקטית ברורה, הכריחה את ההגנה לפרוס את כוחותיה הדלילים על פני קווי הגנה ארוכים מאוד. הצבאות הערבים, לעומתם, היו חופשיים לרכז את כוחותיהם בנקודות התורפה של קווי ההגנה האלה היכן ומתי שרק רצו.

פלישה

בחמישה עשר במאי 1948, יום לאחר שהנציב הבריטי העליון עזב את נמל חיפה ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב, פלשו צבאות ערב הסדירים לשטחי המדינה הצעירה.

בצפון, חצה הצבא הסורי את הגבול והשתלט על הישובים שער הגולן ומסדה שמדרום לכנרת. משם המשיכו הסורים מערבה ותקפו את דגניה א' ודגניה ב'. חמישה תותחי 65 מ"מ מיושנים מתוצרת צרפת, שהוברחו לארץ בקושי יממה לפני כן מתחת לשקי בצל וקופסאות שימורים של מיץ עגבניות, הובהלו בדחיפות לשדה הקרב. התותחים האלה היו כל כך עתיקים – עודפים ממלחמת העולם הראשונה – שעד מהרה דבק בהם הכינוי 'נפוליאונצ'יקים', כאילו היו שייכים לצבאו של נפוליאון בונפרטה מאה וחמישים שנה קודם לכן. למרות זאת, וכנראה בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה, הצליחה האש הארטילרית הדלה לזרוע בהלה בקרב הסורים, שלרגע לא ציפו להיתקל בתותחים בצד היהודי. עובדה זו, יחד עם גבורתם של מגיני הדגניות שהצליחו לבלום טנק סורי ממש בשער הקיבוץ, בלמה את ההתקפה הסורית. הסורים נסוגו, ולא חזרו לתקוף את עמק הירדן עד סוף המלחמה.

אבל צפונה משם, במשמר הירדן, התמונה הייתה עגומה יותר. המושבה, ששכנה באצבע הגליל לא רחוק ממחניים, ניצבה למרגלות רמת הגולן והייתה חשופה לחלוטין לתצפית ולאש סורית. למרות תגבורת של גדוד מחטיבת כרמלי, הצליחו הסורים להפתיע את המגינים ולהסתנן לתוך המושבה. בקרב הקשה נהרגו ארבעה עשר לוחמים ושלושים ותשעה נפלו בשבי. נפילתה של משמר הירדן, שעמדה ליד צומת דרכים חשוב, העמידה את הגליל העליון כולו בסכנת ניתוק משאר המדינה.

לא רחוק משם, באזור מלכיה שעל גבול לבנון, ניהלו כוחות חטיבת יפתח של הפלמ"ח סדרה של קרבות מרים מול כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י והצבא הלבנוני הסדיר. מלכיה החליפה ידיים מספר פעמים בין הצדדים, אבל בסופו של דבר נפלה לידי הלבנונים. למעלה משלושים לוחמי פלמ"ח איבדו את חייהם בקרבות הקשים.

הצבא העיראקי פלש לארץ מדרום לטבריה, ואז פנה דרומה לאזור השומרון שם תקף את קיבוץ גאולים שבשרון ואת ראש העין. הפיקוד הישראלי, שחשש שהעיראקים יצליחו לבתר את עמק יזרעאל ולהתקדם לעבר נתניה, הורה לחטיבת כרמלי לתקוף את הכוחות שהתבססו בג'נין. המתקפה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ: חמישים לוחמים נהרגו ולמעלה משמונים נפצעו.

מדרום, הזרימו המצרים לנגב כוח עצום: לא פחות מארבע חטיבות, כעשרת אלפים חיילים – מספר שצמח בהמשך לכדי חמישים אלף איש – שנעו בשתי זרועות: אחת שהתקדמה לאורך החוף מרצועת עזה צפונה, והשניה שנעה במזרח, בציר ההר, לעבר ירושלים. מטרתם של המצרים הייתה כפולה: לנתק את הנגב משאר המדינה, ולהתלכד עם שאר הכוחות הערביים ליצירת טבעת חנק סביב תל אביב.

חברי קיבוץ חצור במלחמת העצמאות

כדי לאבטח את קווי האספקה הארוכים שלהם, תקפו המצרים את הישובים היהודיים שנקרו בדרכם. קיבוץ נירים, בדרום רצועת עזה, הותקף כבר למחרת הכרזת המדינה: ארבעים ושניים חברי הקיבוץ לחמו בגבורה יוצאת דופן והצליחו להדוף את ההתקפה המצרית, במחיר של שמונה הרוגים. אנשי קיבוץ יד מרדכי, כמה עשרות קילומטרים צפונה משם, לא היו כה ברי מזל. במשך חמישה ימים תמימים עמדו מגיני הקיבוץ בפני הסתערויות חוזרות ונשנות של חיל הרגלים המצרי, הפגזות ארטילריות כבדות והפצצות מהאוויר. עשרים ושישה ממגיני הקיבוץ נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו. גבורתם של אנשי יד מרדכי הפכה לאחד הסמלים המובהקים של עמידת הישובים היהודיים במלחמת העצמאות – אבל לבסוף, כשאזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידיהם, לא נותרה למגינים ברירה אלא לנטוש את הקיבוץ בחסות החשיכה. יד מרדכי נפלה לידי המצרים ב-24 במאי, וכשבועיים לאחר מכן, בשבעה ביוני, נפל גם קיבוץ ניצנים, צפונית לאשקלון.

בשבועיים הראשונים לפלישה, הכוח המצרי כמעט ולא נתקל בשום התנגדות מאורגנת מצד כוחות ההגנה. חטיבת הנגב, שהייתה אמורה לבלום את הפולשים, הייתה מפוזרת על פני כמעט שלושים ישובים שונים בנגב, וכוחותיה הדלילים לא היו מסוגלים לעמוד מול הצבא המצרי הסדיר. גם חטיבת גבעתי, שהייתה ערוכה מצפון, לא הייתה מוכנה להתמודדות כזו: לרבים מלוחמיה אפילו לא היה עדיין נשק אישי.

הפעולה המשמעותית היחידה של כוחות היישוב כנגד המצרים, באותם שבועיים ראשונים, הייתה דווקא של חיל האוויר הצעיר. כפי שציינתי, במשלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה הגיעו גם כמה עשרות מטוסי תקיפה מדגם 'אוויה', הגרסה הצ'כית למסרשמיט הגרמני. קבוצה של טייסים יהודים, רובם מתנדבים מחו"ל בעלי ניסיון קרבי ממלחמת העולם, יצאו לצ'כיה כדי ללמוד על המטוסים ולהתאמן עליהם.

בינתיים, בארץ, חולל חיל המצרי שמות בתל אביב. כבר למחרת הכרזת העצמאות תקפו את תל אביב שני מפציצים מצרים מלווים במטוסי קרב: מנחת שדה דב הופצץ ושלושה מטוסים של חיל האוויר הצעיר נפגעו על הקרקע. בשבועות הבאים ערכו המצרים כמה וכמה התקפות כנגד האוכלוסייה האזרחית, שהקשה שבהן הייתה הפצצה של התחנה המרכזית בתל אביב בשעות אחר הצהריים, כשהתחנה הייתה הומה אדם. ארבעים ואחד אזרחים נהרגו ומאות נפצעו.

כשהגיעה לצ'כוסלובקיה השמועה על ההפצצות הקשות בתל אביב, הודיעו הטייסים למדריכיהם הצ'כים שהם מפסיקים את הקורס וחוזרים מיד לארץ. המדריכים ניסו לשכנע אותם להישאר, שהרי הטייסים הישראליים אפילו לא הספיקו להתאמן בתקיפות מהאוויר – אבל הטייסים ענו להם שהם מתכוונים לעשות את האימונים האלה 'על רטוב', ושבו בבהילות ארצה.

ב-29 במאי המריאו ארבעה מטוסי אוויה מבסיס עקרון (היום תל נוף) למה שהייתה התקיפה הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי. את הכוח הוביל לו לנארט, טייס יהודי-אמריקני ששירת כטייס קרב בחיל הנחתים במלחמת העולם. לנארט סיפר מאוחר יותר על תחושותיו בדרך לתקיפה:

"הייתה לי תחושה שאני דוד, שאני מגן על עמי בגופי. זו הייתה הרגשה כה עוצמתית, עד שדמעות עלו בעיני."

ארבעת המטוסים תקפו את הטור המצרי המתקדם בתותחים ובפצצות. אחד מהם הופל וטייסו, אדי כהן מדרום אפריקה, נהרג.

ישנה סברה רווחת שהתקיפה האווירית הפתיעה וזעזעה את המצרים עד כדי כך שהיא זו שגרמה להם לעצור את התקדמותם צפונה. סברה אחרת מייחסת את עצירת המצרים דווקא לחבלנים של חטיבת גבעתי שפוצצו את הגשר מעל נחל לכיש, גשר המוכר לנו היום בשם גשר 'עד הלום'. האמת, כנראה, שונה לגמרי. למרות גבורתם הבלתי מעורערת של הטייסים, לתקיפה האווירית הייתה השפעה מעשית זניחה על הכוח המצרי. גם הגשר ההרוס לא היווה מכשול משמעותי: חיל ההנדסה המצרי היה מסוגל בהחלט להקים גשר חלופי או למצוא מעקף. בפועל, הצבא המצרי עצר מדרום ליבנה רק מכיוון שזו הייתה התוכנית המקורית שלו לשלב זה של הפלישה.

האיום המצרי, אם כן, לא הוסר. בשלהי חודש מאי נשלחו שתי פלוגות של גבעתי לפשוט על הכוח המצרי באזור גשר עד הלום, אך נהדפו. יומיים לאחר מכן תקף את המצרים כוח משולב של חטיבות גבעתי והנגב במה שכונה 'מבצע פלשת'. גם התקפה זו התנפצה על המערך המצרי המשוריין ונהדפה במחיר כבד של כמעט חמישים הרוגים ישראלים.

לטרון

כל הכישלונות הצורבים האלה בקרבות הבלימה בחזיתות השונות הפכו את החודש הראשון של המלחמה לחודש הקשה והמדמם ביותר שידעה ישראל במלחמת העצמאות כולה. אבל החזית שהכי הטרידה את דוד בן גוריון הייתה החזית המרכזית, ובעיקר גורלה של ירושלים. הוא אמר:

"ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להישקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של א"י. המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד."

מיד לאחר הכרזת המדינה, עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ, מיהרו כוחות ההגנה להשתלט על מבנים חשובים ואזורים אסטרטגיים בירושלים המערבית. במקביל, כוחות ערביים מקומיים תפסו עמדות בחלק המזרחי של העיר. כוחות הלגיון הירדני, כפי שמספר לנו פרופ' גלבר, נותרו בשלב זה מחוץ לתמונה.

"[יואב] עבדאללה לא התכוון לתקוף את המדינה היהודית. היו המגעים, הביקור המפורסם של גולדה שהוא אמר לה – תראי, עכשיו אני חלק מקואליציה והכל ואני חייב לצאת למלחמה…אבל בפועל הוא רצה להשתלט על הגדה. הוא הבין שהגליל המערבי, שהיה צריך להיות חלק מהמדינה הערבית – רחוק מדי, ורצועת עזה רחוקה מדי. […] עכשיו, ב-18 במאי, שלושה ימים אחרי הפלישה, כל הצבאות הערבים כבר היו מסובכים בלחימה. רק הליגיון עוד לא ראה יהודי אחד […] וכולם צועקים לו תבוא לעזור, אנחנו תקועים. באותו יום הפלמ"ח פורץ את שער ציון. בירושלים קמה בהלה, בירושלים העתיקה בצד הערבי. וצועקים למלך גוועלד. ואז הליגיון יורד מרמאללה ונכנס לירושלים המזרחית."

כוחות ההגנה ברובע היהודי הצליחו להקים עמדות ולהזרים למקום תגבורות דרך שער ציון שנפרץ – אבל הלגיון הירדני, שהיה הכוח הצבאי החזק, המאומן והמצויד ביותר מבין כל צבאות ערב, היה יריב קשה מדי עבור מגיני הרובע. בימים הבאים הצליחו הכוחות הירדנים להשתלט על עוד ועוד שטחים בעיר העתיקה תוך שהם מבתרים את מערך ההגנה היהודי. לבסוף, ב-28 במאי, אחרי קרבות מרים שבהם נהרגו 69 לוחמים יהודים ו-129 נפצעו, נכנעו מגיני הרובע בפני הלגיון.

בן גוריון ידע שהמפתח להצלתה של ירושלים טמון ביכולת להזרים אליה כוחות תגבור נוספים מהשפלה, ואת זה אפשר היה לעשות רק באמצעות הדרך הראשית שחיברה בין תל אביב לירושלים. על הכביש החשוב הזה, שלא היה לו שום נתיב עוקף באותם ימים, חלש רכס לטרון: שרשרת של גבעות רמות שניצבו כחמישה עשר קילומטרים מערבית לירושלים. בגלל חשיבותו האסטרטגית, אזור לטרון היה מוקד לקרבות רבים עוד מימי קדם, ובין המצביאים שנלחמו עליו אפשר למנות את יהושע בן נון ואת יהודה המכבי. גם הבריטים זיהו את חשיבות המקום, ובעקבות המרד הערבי הגדול הקימו בלטרון מצודה גדולה ובה תחנת משטרה.

כשעזבו הבריטים את הארץ ב-15 במאי נותרה מצודת לטרון נטושה וריקה מאדם. כוחותיו של פאוזי אל קאוקג'י, שהיו אמורים לשלוט בגזרה זו, היו עדיין בסוריה, והלגיון הירדני היה עסוק בירושלים ובאזור המשולש. ההגנה הייתה יכולה להשתלט על המצודה ללא כל התנגדות, פשוט להיכנס פנימה – אך המידע המודיעיני על נטישת הבריטים הגיע לפיקוד מאוחר מדי, ואיש לא היה מודע להזדמנות הפז. ב-17 במאי תפסו כוחות הלגיון הירדני את המצודה הריקה, והקימו בלטרון מערך הגנה שכלל תותחים, מרגמות ושריוניות.

בינתיים, מצבה של האוכלוסייה היהודית בירושלים הלך והחמיר מיום ליום. הלגיון הירדני הפגיז את השכונות היהודיות ללא רחם, ומספר הנפגעים הלך וגדל. גם מצוקת הרעב החריפה: המזון שהובא לעיר בשיירות הגדולות אחרי מבצע נחשון הלך ואזל במהירות, בין היתר בגלל ניהול כושל של חלוקת האספקה. כך כתב איש הסוכנות היהודית בירושלים למנהליו בסוף חודש מאי:

"גם לאחר שכבר החלו להביא מלאי בשיירות, תחת מטר יריות ותוך אבידות בנפש, לא דאגו למרות ציבורית מלאה על המובא, אלא השאירו את הטיפול בידי הסוחרים הרגילים וסמכו על מקצועיותם ויושרם. כמובן שחלק ניכר של המלאי, מזון יקר וחשוב, הלך לאיבוד מחוסר טיפול מתאים. טונות של מרגרינה נתקלקלו, וכן עשרות טונות של תפוחי אדמה נרקבו במחסנים וחלק נעלם ומופיע עתה בשוק השחור."

רבני הישוב בירושלים שלחו מברק בהול לבן גוריון, קריאה נואשת לעזרה:

"הישוב על סף טבח. בשם האוכלוסייה – קריאת עזרה נואשת… הרובע תחת מטר יריות ופגזים. זעזעו את המוסדות העליונים ואת העולם כולו והצילו אותנו!"

בפיקוד העליון של ההגנה התנהל ויכוח נוקב האם כדאי וניתן בכלל לכבוש ולהשתלט על הדרך המובילה לירושלים. כל יחידות ההגנה היו מתוחות עד קצה גבול היכולת בניסיון לבלום את הפלישה הערבית בשאר החזיתות. גם אם תצליח ההגנה להשתלט על הכביש, טענו חלק מהמפקדים, הצורך להמשיך ולהחזיק במשלטים השונים יחייב הקצאת כוחות גדולה מדי, שתבוא על חשבון גזרות אחרות. אבל בן גוריון היה נחרץ: חייבים לפתוח את הדרך לירושלים ויהי מה – גם במחיר של הסטת כוחות חיוניים מגזרות אחרות.

המשימה של כיבוש משלטי לטרון הוטלה על חטיבה 7 – חטיבה שהוקמה בחופזה שבוע קודם לכן, והייתה מורכבת מערב רב של לוחמים ברמות הכשרה שונות: מאנשי מערך הדרכה של הפלמ"ח ועד עולים חדשים, פליטי שואה שזה עתה ירדו מהאוניות ובקושי דיברו עברית. על האופן החפוז והמאולתר שבו הוקמה החטיבה יכול להעיד סיפורו של שלמה שמיר, מפקד החטיבה, על האופן שבו גייס את קציני המטה שלו:

"למעשה מעון המטה היה במכונית שהועמדה לרשותי ואשר נעה בין המטכל ובין מקום ראשית ריכוז החטיבה. לדוגמה, כיצד הושגו קציני המטה: באחד מהם נתקלתי בלכתו ברחוב, בקרבת מעון המטכ"ל. עצרתי את המכונית, הכנסתיו פנימה והצעתי לו לנסוע עימי ולקבל את התפקיד."

לוחמי החטיבה, כ-1450 במספר, התרכזו להתארגנות במחנה תל ליטוינסקי (היום תל השומר), אך כעבור שלושה ימים נאלצו להתפנות ממנו בבהילות מחשש להפצצה של חיל האוויר המצרי. שלא במפתיע, הבלאגן חגג: הנשק לא חולק בצורה מסודרת, ולכל שמונה חיילים הייתה רק מימייה אחת. יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל, קיבל דיווחים על קשיי ההתארגנות וירד לשטח לבדוק את המצב בעצמו. כשהבין את חומרת הבעיה, ביקש מבן גוריון לדחות את הפעולה בכמה ימים לפחות כדי לאפשר לחטיבה להתארגן כראוי. אבל בן גוריון התעקש. במברק ששלח לשלמה שמיר הוא הורה לו: "עליך לבצע את תפקידך בכל מחיר."

תנאי השטח בלטרון העניקו יתרון ברור ללגיון הירדני המבוצר: היה ברור שהסיכוי היחיד להצלחה טמון בהפתעה. על כן, תוכנן מבצע הכיבוש – שקיבל את השם "מבצע בן נון א'" – להתבצע בלילה, אלא שהכוחות לא הספיקו להתארגן בזמן. כפי שהעיד שלמה שמיר מאוחר יותר: "חלק מהאנשים קיבלו את נשקם באוטובוסים [בדרך לפעולה], ותוך כדי נסיעה ניקוהו מן השמן שעוד היה ברובים."

ההתקפה החלה רק בארבע לפנות בוקר, ונפתחה בהרעשה ארטילרית של שני תותחי נפוליאונצ'יק שהובאו במיוחד למשימה. לרוע המזל, הפגזים שירו התותחים המיושנים האלה היו קטנים וחלשים מכדי לגרום נזק ממשי למערך ההגנה הירדני. במקום זאת, הם רק התריעו בפני הירדנים על ההתקפה הממשמשת ובאה, וחיסלו את יתרון ההפתעה. הירדנים זיהו את הכוחות הישראלים המתקדמים ופתחו עליהם באש כבדה. כך תיאר את ההתרחשות אחד מקציני הלגיון:

"פטרולי הסיור שלנו גילו את התוקף וירו רקטות אזהרה כמוסכם. כאן החלה הארטילריה הירדנית בפעולה. סוללה אחת החלה להפגיז ולרתק את הכוח המתקדם ללטרון. בהתאם להוראותיו של קצין התצפית כיוונה סוללת התותחים השניה את פגזיה לעמדות הארטילריה של האויב ושיתקה אותן תוך דקות ספורות. כשנדמו קולות תותחיהם החלו היהודים להתקדם לעבר לטרון ולעבר החורשות המקיפות את המנזר הצרפתי. […] האויב התקדם עד כי הגיע למרחק מאה מטרים מן העמדות. כאן נפתחה עליו אש תופת ממקלעים, ממרגמות ומנשק קל… עליית השחר אפשרה לנו לגלות את ריכוזי היהודים ומיד נפתחה עליהם אש תותחים כבד והפיצה אותם לכל רוח."

בשעה 11 בבוקר, כשהיה ברור שאי אפשר לחדור את מערך ההגנה הירדני, ניתנה פקודת הנסיגה. הכישלון בלטרון עלה לחטיבה 7 ביוקר: שבעים וארבעה הרוגים ויותר ממאה פצועים.

המכה שספגה חטיבה 7 הייתה כואבת, אבל בן גוריון לא ויתר. הצורך לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה לא רק שלא פחת, אלא אף התעצם בגלל החשש שהכוחות המצריים המתקדמים מדרום יצליחו לחבור אל הלגיון הירדני בלטרון. כבר למחרת היום החלו ההכנות לניסיון כיבוש שני של המצודה.

כלקח מהכישלון הקודם, הפעם נערכו תצפיות מודיעיניות מסודרות יותר, וכוחות חטיבה 7 תוגברו בגדוד מחטיבת גבעתי ובמספר משוריינים וזחל"מים. על חלק מהזחל"מים הותקנו להביורים, מתוך מחשבה שיוכלו "לטהר" את עמדות הלגיון. מבצע "בן נון ב'", ניסיון הכיבוש השני, היה הפעם הראשונה שבה עשו כוחות ההגנה שימוש נרחב יחסית בכלים משוריינים, ולכן מקובל לראות בו את הפעולה המבצעית הראשונה של מה שעתיד להפוך לחיל השריון הישראלי.

אבל גם השיריוניות האלה לא עזרו. אמנם הכוחות המסתערים הצליחו לשמור על יתרון ההפתעה, לחדור את טבעת ההגנה החיצונית ואף לפרוץ לחצר הפנימית של המצודה – אבל כוחות התגבור הרגליים, שהיו אמורים להגיע מיד אחריהם ולטהר את המבנה, לא הצליחו לחבור אל הכוח הפורץ בזמן והפורצים נותרו חשופים לאש התותחים והמרגמות הירדניים. פגז ירדני פגע ישירות באחד הזחל"מים וגרם לאבידות כבדות, ולמפקדים לא נותרה ברירה אלא להורות שוב על נסיגה. הכישלון השני בלטרון עלה להגנה בעוד 49 הרוגים ועשרות רבות של פצועים.

בינתיים, מאחורי הקלעים, החלו גלגלי הדיפלומטיה הבינלאומית לצבור תאוצה. הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי ממשפחת המלוכה ויו"ר הצלב האדום השוודי שמונה על ידי האו"ם כמתווך בין היהודים והערבים, החל במאמצים להשיג הפסקת אש. ברנדוט היה דמות מוכרת ומוערכת בזירה הבינלאומית, והצליח להשיג את הסכמתן של מדינות ערב להפוגה בלחימה, שאמורה הייתה להיכנס לתוקף ב-11 ביוני.

הידיעה על ההפוגה הקרבה הלחיצה את בן גוריון עוד יותר. הוא חשש שאם ההפוגה תחל מבלי שתיפתח הדרך לירושלים, גורל העיר הנצורה יהיה נתון לחסדי הלגיון הירדני. הוא דחק בפיקוד ההגנה לנסות פעם נוספת לכבוש את מצודת לטרון, לפני כניסת ההפוגה לתוקף.

חטיבה 7 הפגועה והשחוקה כבר לא הייתה מסוגלת לרכז את הכוח הדרוש למבצע נוסף ולכן הוטלה המשימה על חטיבות הראל ויפתח של הפלמ"ח. "מבצע יורם", ניסיון הכיבוש השלישי של לטרון, היה הקרוב ביותר להצלחה. הפעם, כלקח מהכישלונות הקודמים, הוחלט שלא להסתער ישירות על המצודה, אלא לכבוש קודם שני משלטים חשובים שחלשו עליה ממזרח. התוכנית הייתה הגיונית, אך לרוע המזל טעות בניווט בשטח בלילה גרמה לכך שהכוח שהיה אמור לתקוף משלט אחד, תקף בטעות את המשלט השני – והבלבול והעיכוב אפשרו לירדנים להתאושש ולהדוף את ההתקפה. גם המבצע הזה נכשל, במחיר של חמישה עשר הרוגים נוספים. בדיעבד, דיווחי המפקדים הירדנים מהשטח מלמדים שמערך ההגנה הירדני בלטרון היה ממש על סף התמוטטות, ואלמלא אותה טעות אומללה בניווט, כנראה שהלגיון היה נאלץ לסגת מהמתחם כולו.

שעון החול אזל וההפוגה נכנסה לתוקפה באחד עשר ביוני, כשהירדנים עדיין מחזיקים בלטרון. בהמשך המלחמה נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את המתחם, אבל לטרון נותרה בידיים ירדניות עד למלחמת ששת הימים.

דרך בורמה

אבל דווקא בין הכישלונות הצורבים בקרבות לטרון, הופיעה נקודת אור בלתי צפויה.

בשלהי חודש מאי, בערך בזמן שבו נערך ניסיון הכיבוש הראשון של לטרון, הגיעו לידי מפקדת ההגנה מספר דיווחים על דרך עפר לא מוכרת ולא מסומנת במפות, שמובילה מאזור קיבוץ חולדה שבשפלה, מזרחה לכיוון ירושלים. על פי גרסה אחת, מי שגילו את הדרך היו שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל שיצאו לסיור רגלי. על פי גרסה אחרת, היו אלה דווקא לוחמי גבעתי.

כך או כך, שני צוותי סיור יצאו לבחון את הדיווחים – אחד מחולדה מזרחה, והשני מירושלים מערבה. הצוותים, שלא היו מתואמים ביניהם, נפגשו במפתיע באמצע באמצע הדרך והוכיחו שאכן ישנה דרך חדשה ונסתרת שבאמצעותה אפשר, אולי, להעביר אספקה לירושלים ולעקוף את לטרון. אמנם הדרך החדשה עברה לא רחוק מהמבצר הירדני – אך התוואי שלה היה נסתר מעיני הלגיון בגלל תנאי השטח ההרריים. רק שני כפרים ערביים קטנים – בית ג'יז ובית סוסין – חלשו על הנתיב ואיימו על התנועה בו – אבל כאן שיחק המזל לידי הישראלים: במהלך ההתקפה הראשונה על לטרון, לוחמים ערבים שיצאו משני הכפרים האלה תקפו את אגפו של הכוח הישראלי, וכדי לנטרל את האיום הזה לקראת ההתקפה השניה הוחלט לכבוש את שני הכפרים. בית ג'יז ובית סוסין נכבשו בהתקפות ליליות בין ה-25 ל-28 במאי – וכך, מבלי שהתכוונו לכך, הבטיחו כוחות ההגנה את הנתיב של הדרך החדשה, שזכתה עד מהרה לכינוי 'דרך בורמה' – על שם נתיב אספקה הררי ומפותל ששימש את בעלות הברית במלחמת העולם השניה כדי להעביר אספקה לצבא הסיני הלאומי שלחם ביפנים.

הייתה רק בעיה אחת: מתוך עשרת הקילומטרים של דרך בורמה, קטע אחד באורך של כשני קילומטרים שהיה תלול ומכוסה סלעים, לא היה עביר לכלי רכב. מכיוון שכך, משלוח האספקה הראשון לירושלים דרך דרך בורמה היה מבצע מורכב למדי: ג'יפים הובילו את האספקה מחולדה עד לקצה הקטע הבלתי-עביר, סבלים שהובאו מתל אביב וירושלים סחבו את השקים והארגזים על גבם ונשאו אותם לאורך שני הקילומטרים הקשים אל הצד השני, שם המתינו להם משאיות ריקות שהגיעו מירושלים.

במקביל, החלו מהנדסים צבאיים ואנשי חברת סולל בונה במאמץ קדחתני להכשיר את דרך בורמה למעבר כלי רכב. העבודה נעשתה מסביב לשעון, לעיתים תחת הפגזות של תותחי הלגיון הירדני שניסו לשבש את המאמץ. בעשרה ביוני, יממה אחת בלבד לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף, הושלמה המלאכה ושיירת המשאיות הראשונה עשתה את דרכה בדרך בורמה החדשה והביאה אספקה חיונית לירושלים. בכך הוסר איום המצור מעל העיר, והישוב היהודי בה ניצל.

אפילוג

ההפוגה בלחימה, שנכנסה לתוקפה למחרת, הגיעה למדינת ישראל הצעירה בדיוק בזמן. אמנם צבאות ערב עדיין היוו איום משמעותי, אך כעת ניתנה למטכ"ל ההזדמנות לארגן מחדש את הכוחות, לקלוט את הנשק שהמשיך לזרום מחו"ל ולהתכונן להמשך הלחימה. גם פריצתה של דרך בורמה והצלת ירושלים היוו זריקת עידוד מוראלית משמעותית לישוב היהודי כולו.

אבל הרחק מעבר לאופק, במרחבי הים התיכון, התפתחו צרות מסוג שונה לגמרי. צרות פנימיות, שהיו מסוכנות לא פחות – ויש מי שיאמר שאף מסוכנות הרבה יותר – מהאיום שהציבו צבאות ערב. בדיוק באותו היום שבו נכנסה ההפוגה לתוקפה, יצאה מנמל בדרום צרפת אוניית משא קטנה. על סיפונה היו כתשע מאות עולים חדשים, רובם ניצולי שואה, וגם מטען גדול של נשק ותחמושת: אלפי רובים ומקלעים, ומיליוני כדורים. האנשים שארגנו את רכש הנשק היו בטוחים שהם מעלים תרומה מכרעת למאמץ המלחמתי של המדינה הצעירה. הם לא תיארו לעצמם שכאשר תתקרב האוניה אל חופי תל אביב, קבלת הפנים שתקבל תהיה שונה בתכלית ממה שציפו. שמה של האוניה היה 'אלטלנה'.

חלק ד'

בארבעה עשר במאי, 1948, הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. פחות מ-24 שעות לאחר מכן פלשו לארץ צבאותיהם של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק, והצטרפו ללוחמים המתנדבים של צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י וצבא הג'יהאד הקדוש של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. מדינת ישראל הצעירה בקושי הספיקה להתאושש ממלחמת האזרחים שפרצה בארץ אחרי הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר – וכבר ניצבה בפני סכנה קיומית משמעותית הרבה יותר. בצפון כבש הצבא הסורי את קיבוץ משמר הירדן ואיים לנתק את אצבע הגליל משאר המדינה. הצבא העיראקי התבסס בג'נין ולטש עיניים לכיוון מרכז המדינה. הלגיון הערבי הירדני – הצבא החזק והמיומן ביותר במערכה – כבש את הרובע היהודי והשתלט על רכס לטרון, מנתק את קווי האספקה לירושלים ומעמיד את היישוב היהודי בעיר בסכנת הרעבה. בדרום חסם חיל המשלוח המצרי את הדרך אל הנגב, ואיים להצטרף לשאר הצבאות הערביים ביצירת טבעת חנק סביב תל אביב.

כוחות ההגנה של היישוב, שהתארגנו במהירות למבנה של שניים עשר חטיבות לוחמות, ניהלו קרבות בלימה הירואיים כנגד הפולשים בארבע חזיתות שונות – אבל היתרון הברור של הכוחות הערביים בתחום החימוש הכבד, לצד חוסר הניסיון של הכוחות העבריים בלחימה נגד צבאות סדירים נתנו את אותותיהם. התקפותיהן של חטיבת כרמלי על הכוח העיראקי בג'נין ושל חטיבת גבעתי על חיל המשלוח המצרי באזור אשדוד נהדפו במחיר של עשרות רבות של הרוגים. שלושה ניסיונות שונים של חטיבות שבע, הראל ויפתח לסלק את כוחות הלגיון מלטרון הסתיימו גם הם בכישלון, למרות לא פחות ממאה וחמישים אבידות.

אבל למרות כל הכשלונות המדממים האלה, ליוזמות ההתקפיות של כוחות ההגנה היו בכל זאת השפעה מכרעת על שדה הקרב, כפי שמספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופ' אמריטוס באוני' חיפה.

"[יואב] מתחילת יוני, סוף מאי תחילת יוני, קרב לטרון השני, 31 במאי, הקרב בג'נין, שלישי והרביעי ביוני, הקרב באשדוד, רביעי ביוני, היוזמה עוברת על ידי צה"ל. זאת אומרת, עד אז זה היה פלישה ערבית והמאמצים לבלום אותה. שלוש התקפות הנגד האלה, שכל אחת מהן הייתה כישלון לפני עצמה, אבל בצירוף שלהן הן מייצגות את נקודת המפנה במלחמה. מכאן והלאה היוזמה בתשעים אחוז, למעט כמה ניסיונות מקומיים, היא יוזמה של צה״ל."

הצבאות הערביים, שבעצמם הוקמו אך לא מכבר, עדיין לא היו מאורגנים ללחימה ממושכת וסבלו מקשיים לוגיסטיים רבים. הקשיים האלה, בצירוף האבדות הכבדות שספגו הכוחות הערביים, נתנו את אותותיהם, ולכן כשהציע הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, הפוגה זמנית של ארבעה שבועות בלחימה – שני הצדדים הסכימו לה ובאחד ביוני, 1948, נכנסה לתוקפה ההפוגה הקצובה.

על פניו, ההפוגה הייתה אמורה להקפיא את המצב הקיים ומכאן להשפיע על שני הצדדים הלוחמים באותה המידה. בפועל, עם זאת, ההפוגה היטיבה עם כוחות היישוב הרבה יותר מאשר צבאות ערב. אמנם האמברגו שהטילה הקהילה הבינ"ל עד מכירת נשק היה תקף לשני הצדדים הלוחמים – אבל בפועל, מספר פרופ' גלבר:

"[יואב] הם סבלו מהאמברגו הרבה יותר מאיתנו, כי הם לא היו ערוכים לרכש נשק לא חוקי. מה שכל המערך שלנו היה בנוי עליו, לא קיבלנו אספקה רשמית מאף אחד."

בן גוריון, שקרא את המפה הגיאופוליטית וזיהה מבעוד מועד את הפוטנציאל לפלישה של צבאות ערב הסדירים, דאג לרכש מחתרתי של כלי נשק ותחמושת שהמתינו במחסנים באיטליה, צרפת ונמלים נוספים – וכעת, לאחר קום המדינה, הובאו במהירות אל חופי הארץ. כך, למשל, הוחלפו חמשת הנפוליאונצ'יקים – תותחים מיושנים מעודפי מלחמת העולם הראשונה – בלא פחות ממאה וחמישים כלי ארטילריה מתקדמים שנפרשו בגזרות השונות.

גם מצבת כוח האדם של כוחות היישוב השתפרה במידה משמעותית: עשרות אלפי לוחמים חדשים – הן מקרב תושבי הארץ הותיקים והן מקרב העולים החדשים – גויסו לחטיבות השונות. אליהם הצטרפו כחמשת אלפים מתנדבים מחוץ לארץ: יהודים ולא-יהודים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בצבאות מדינות המוצא שלהם, שלמרות שלא התכוונו לעשות עליה החליטו בכל זאת לתרום מיכולתם וניסיונם לצבא העברי הצעיר. חלק מהמתנדבים הצטרפו ליחידות השדה במסגרת יחידות מיוחדות שהוקמו לשם כך, כמו למשל ה"קומנדו הצרפתי" – פלוגה של כמאה מתנדבים דוברי צרפתית שלחמו במסגרת הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, וגם יחידת התותחנים האנגלו-סקסית שכללה כארבעים מתנדבים מארה"ב, קנדה ודרום אפריקה – ביניהם אפילו אינדיאני אחד משבט הנבאחו.

אבל התרומה המשמעותית ביותר של אותם מתנדבים מחוץ לארץ היתה, ללא צל של ספק, במישור המקצועי: רבים מאותם מתנדבים היו אנשי מקצוע בתחומים שבהם ליישוב היהודי לא היה מה להציע. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של חיל האוויר המתפתח, שכמעט כל המפקדים שלו היו מתנדבים מחו"ל ששירתו במלחמת העולם השניה, ושפת הדיבור המקובלת היתה האנגלית.

ולבסוף, ניצלה ישראל את ההפוגה כדי להשלים את הטרנספורמציה של כוחות ההגנה ממיליציה מחתרתית – לצבא סדיר, טרנספורמציה שהחלה עוד במסגרת 'מבצע נחשון', בטרם ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה.

"[יואב] נחשון היא נקודת מפנה חשובה מאוד. […] התברר מה זה להחזיק אנשים בשדה. במיליציה – בהגנה, וגם בפלמ"ח – הבסיסים היו בישובים. את הנשק היו מוציאים לקראת פשיטה ומחזירים לנָשק אחרי הפשיטה, והוא היה אחראי לנקות אותו ולשמור עליו תקין. ואת האוכל בישלו האקונומיות בחדר האוכל של הקיבוץ, והמגורים היו בקיבוץ, והשירותים היו בקיבוץ. פתאום יש לך 1,500 איש שצריכים לחיות בשדה: הם אף פעם לא התנסו בזה. ושם היו גם מגפות, דיזנטריה, טיפוס, עניינים של שירותים. […] ה-א' ב' של שגרה צבאית נלמד בנחשון. זאת אומרת, התחילו ללמוד מה הבעיות של צבא ושל חיי צבא ושל שגרה צבאית."

בעשרים ושישה במאי, עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקף, הוציא בן גוריון את 'פקודת צבא ההגנה לישראל' שבמסגרתה הורה על הקמתו של צה"ל כגוף הצבאי היחיד של המדינה העברית. הפקודה נכנסה לתוקף בראשון ביוני, ומספר שבועות לאחר מכן נערך טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל. במישור האופרטיבי, הצבא החדש ניצל את ההפוגה כדי לארגן את הכוחות הלוחמים, שעד אז פעלו כחטיבות עצמאיות תחת פיקודו הישיר של המטה הכללי – למסגרת של חזיתות, שלכל אחת מהן הייתה מפקדה עצמאית שהייתה מסוגלת לנהל את הכוחות בשטחה בצורה יעילה יותר.

אבל המעבר של ההגנה ממיליציה חמושה לצבא סדיר – לא תמיד היה קל ופשוט.

מרד הגנרלים

עד קום המדינה, השליטה על כוחות הביטחון של היישוב היתה מבוזרת בין שלושה גופים שונים: המפקדה הארצית שהייתה אחראית על ההיבטים המדיניים של פעילויות ההגנה, ועד הביטחון של הסוכנות היהודית שהיה אמון על הוצאת צווי גיוס, ומשרד הביטחון שניהל את ענייני התקציב.

דוד בן גוריון לא אהב את המבנה המשולש הזה – ובמיוחד את המפקדה הארצית, שהייתה גוף פוליטי מובהק. הוא ביקש לארגן מחדש את השליטה על הצבא הישראלי כך שתהיה נתונה בידי משרד הביטחון בלבד. על כן בראשית מאי, לקראת הכרזת המדינה, הורה בן גוריון לפזר את המפקדה הארצית ופיטר את מי שעמד בראשה: ישראל גלילי, מוותיקי מפקדיה של ההגנה.

"[יואב] לקראת הכרזת המדינה הוא אומר – אין יותר מקום למפקדה ארצית. המפקדה הארצית היא לא מפקדה: היא גוף פוליטי, שבנוי על שוויון בין פועלים בהסתדרות לאזרחים. וגלילי, מכיוון שהוא עובד שנים עם ראשי ההגנה, הוא מקובל עליהם כאוטוריטה. והוא מתחרה באוטוריטה של בן גוריון. את בן גוריון הם פחות מכירים, חלקם לא מכירים בכלל. הם לא מכירים בו כסמכות צבאית, כי הוא לא התעסק בעניינים טקטיים כל השנים, והם נשמעים לגלילי. ובשני במאי, בן גוריון מודיע לגלילי שהוא מבטל את המפקדה הארצית ואז מתבטל גם המינוי של ראש המפקד הארצית. וראשי האגפים במטה […] נבהלים, ומתפטרים. הם אומרים – מה אתה מפטר גלילי? אנחנו עובדים איתו, אם מי נעבוד? אתה עסוק במיליון דברים אחרים."

בשלושה במאי שלחו ראשי האגפים במטכ"ל מכתב התראה לבן גוריון, והודיעו לו על כוונתם להתפטר במחאה על פיטוריו של גלילי: "אם לא יוסדר העניין תוך שניים עשר השעות הקרובות," הם כתבו לו, "יפסיקו ראשי האגפים במטכ"ל לראות את עצמם אחראים להנהלת העניינים." בלית ברירה הסכים בן גוריון להחזיר את גלילי – אבל לא לתפקידו המקורי כראש המפקדה הארצית, אלא כ'יועץ מיוחד'. הסידור הזה הביא לסיומו את 'מרד הגנרלים' ואפשר לראשי האגפים במטכ"ל לרדת מהעץ.

לא חלפו חודשיים, ושוב משבר. כאמור, במרוצת ההפוגה של חודש יוני התארגנו כוחות הצבא החדש למבנה של חזיתות. הבחירה הטבעית לתפקיד מפקד חזית המרכז היתה יגאל אלון – קצין עתיר ניסיון שפיקד על חטיבות הפלמ"ח מראשית המלחמה – אבל בן גוריון לא הסכים למינוי הזה. לא בגלל אלון עצמו באופן אישי, אלא מכיוון שבן גוריון לא האמין שמפקדי ההגנה, על כל גבורתם ויכולותיהם, מתאימים לפקד על הצבא הישראלי הסדיר. הוא העריך שהחשיבה הצבאית של אלון וחבריו בצמרת ההגנה מושפעת יותר מדי מתפיסות של לוחמת גרילה – כאלה שהדגישו תמרון, ניידות והפתעה – ופחות מדי מחשיבה צבאית 'קלאסית' של תיאורטיקנים כדוגמת קרל פון קלאוזביץ' הגרמני. על כן, בן גוריון דירבן את צמרת ההגנה לקלוט לשורותיה קצינים משוחררים של הצבא הבריטי כדי לנצל את ההשכלה והניסיון שלהם בפיקוד על צבא סדיר. מסיבה זו העדיף בן גוריון למנות לתפקיד מפקד חזית המרכז את מרדכי מקלף, מייג'ור לשעבר בצבא הבריטי.

כפי שאירע בפעם הקודם, שוב סירבו קציני המטכ"ל לקבל את המינוי שהוצנח עליהם. כך רשם בן גוריון ביומנו:

"כשהודעתי הבוקר ליגאֵל ידין וצבי אילון את מסקנותי, איימו עלי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן. ההסתערות העיקרית הייתה מכוונת, כמובן, נגד מינויו של מקלף למפקד חזית. יגאל ידין דרש דווקא את יגאל אלון. נימוקיו: מקלף לא מנוסה, והקמת המטה תדרוש הרבה זמן."

ידין ומספר ראשי אגפים נוספים שוב הגישו מכתבי התפטרות – אבל הפעם, בניגוד למשבר הקודם, הם לא הסתפקו בלשלוח אותם לבן גוריון לבדו אלא שלחו עותקים גם לשאר חברי הממשלה. הצעד הזה אילץ את בן גוריון לחשוף את המחלוקות הפנימיות בצמרת הביטחונית לעיני שאר חברי הממשלה – ואלה מיהרו לנצל את ההזדמנות כדי להתנגח בבן גוריון ולנסות ולחלץ מידיו את השליטה הריכוזית שלו על הצבא. הממשלה החליטה על הקמת ועדת בדיקה מיוחדת בת חמישה שרים, שדיוניה התרכזו לא רק בשאלת היחסים בתוך הפיקוד הצבאי והבטחוני, אלא גם באופן שבו ניהל בן גוריון את המלחמה כולה. הועדה שמעה עדויות של כל חברי המטכ"ל וקצינים בכירים אחרים, ולמרות שבן גוריון ניסה להציג את מרד הגנרלים השני כמרד פוליטי במהותו – מסקנות הועדה הצדיקו לחלוטין את טענותיהם של ישראל גלילי וראשי האגפים לגבי תפיסתו השגויה של בן גוריון, בראייתם, את אופן ניהול וארגון מערכת הביטחון. הוועדה המליצה על הקמתו של 'מנהל כללי לענייני צבא', כדרך להפריד בין הדרג המדיני – קרי, בן גוריון – לדרג הצבאי.

החלטת הוועדה הייתה מהלומה רצינית ליוקרתו של בן גוריון – והוא הגיב בהתאם. עוד באותו הערב הוא שלח מכתב לחברי הועדה שבו הודיע להם שהוא מתפטר מתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון.

המכתב של בן גוריון הכה את כולם בתדהמה. צריך לזכור שכל התככים והבחישות הפוליטיות הללו התרחשו תוך כדי קרבות הבלימה העקובים מדם של ראשית המלחמה: לכולם היה ברור שאף אחד לא מסוגל להחליף את בן גוריון בראש ההנהגה בימים קשים אלה, ולחברי ועדת החמישה לא נותרה ברירה אלא לנסות ולמצוא מוצא של כבוד מהמשבר החריף אליו תמרנו את עצמם. בן גוריון ויגאל אלון נפגשו בביתו של בן גוריון והסכימו שאלון יוותר על פיקוד החזית בתמורה לתפקיד פיקודי בכיר אחר, וכל מסקנות הועדה נגנזו. ומכאן ואילך איש לא העז להתנגד לבן גוריון בכל הנוגע לניהול ענייני הביטחון.

קרבות עשרת הימים

בתשעה ביולי הגיעה ההפוגה הזמנית לסיומה – וקרבות מלחמת העצמאות התחדשו במלוא עוזם. הפעם, בניגוד לקדחתנות המאולתרת שבה נאלצו כוחות ההגנה להתארגן כנגד פלישת צבאות ערב – צה"ל היה ערוך ומוכן להמשך הלחימה.

בצפון יצאו כוחותיהן של חטיבה שבע וחטיבת כרמלי למתקפה כנגד כוחות צבא ההצלה. בסדרה של קרבות לאורך עשרה ימים היכו כוחות צה"ל את צבא ההצלה שוק על ירך, וכבשו את הגליל המערבי כולו וחלקים נרחבים מהגליל התחתון – כולל את נצרת שם ניצבה מפקדת צבא ההצלה. פאוזי קאוקג'י עצמו הצליח לחמוק מהעיר לפני נפילתה והעתיק את מפקדתו לתרשיחא, סמוך למעלות של ימינו.

מזרחה משם, באזור משמר הירדן, ניסו חטיבת עודד וחטיבת כרמלי לדחוק את ראש הגשר של הצבא הסורי במסגרת מבצע 'ברוש'. ההתקפה הראשונה הייתה מוצלחת וכוחות צה"ל השתלטו על מספר עמדות חשובות – אבל כבר למחרת יצאו הסורים למתקפת נגד והשתלטו מחדש על כמעט כל הנקודות שנכבשו מהם ביממה הקודמת. בעשרת הימים הבאים נערכו מספר קרבות קטנים יותר בכל הגזרה, אבל קווי החזית לא השתנו במידה משמעותית. מבצע ברוש, אם כן, נכשל בהשגת יעדיו הראשיים – אבל מכאן ואילך לא נקטו הסורים בפעולות התקפיות, והאיום בניתוק אצבע הגליל הוסר.

ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל בקרבות שאחרי ההפוגה היתה, ללא צל של ספק, במבצע "דני" שמטרתו הראשית הייתה להרחיב את פרוזדור התנועה לירושלים ולהשיג שליטה על מקורות מים באזור ראש העין. מי שפיקד על המבצע היה יגאל אלון, שקיבל את התפקיד במסגרת ה"סולחה" של מרד הגנרלים השני.

דני היה המבצע הראשון שבו הפעיל צה"ל כוחות בהיקף של אוגדה שלמה, או ארבע חטיבות מלאות. כבר ביום הראשון למבצע נכבש שדה התעופה בלוד, כמו גם לוד עצמה, רמלה ועין כרם, ובשניים עשר ביולי נכבשה גם ראש העין מידי הצבא העיראקי. מבצע דני עלה לצה"ל בדמים רבים – לא פחות ממאה שבעים ותשעה חיילים נהרגו בקרבות הללו – אבל הצליח להרחיק את הלגיון הירדני ואת כוחות צבא הג'יהאד הקדוש מאזור השפלה: מכאן ואילך איבד הלגיון הירדני את היוזמה במלחמה כולה.

בחזית הדרומית המשיכו המצרים לתקוף ישובים יהודיים מבודדים כדוגמת נגבה, בארות יצחק וג'וליס – אבל למעט כפר דרום שננטש על ידי מגיניו בעקבות מחסור בנשק ותחמושת, כל ההתקפות המצריות נכשלו ונהדפו.

אם כן, בתוך עשרה ימי לחימה בלבד מאז תום ההפוגה הראשונה הצליחו כוחות לצה"ל לדחוק את כוחות האויב בכמעט כל החזיתות. המכות שספגו צבאות ערב דירבנו את האו"ם לדרוש מהצדדים הלוחמים הפוגה נוספת. ישראל, שהיתה בתנופת ניצחון, התנגדה ליוזמה הזו כמובן – אבל האיום של האו"ם בסנקציות בינלאומית עשה את שלו ובתשעה עשר ביולי, אחרי עשרה ימים של לחימה, הוכרזה הפסקת אש נוספת, הפעם ללא מועד סיום מוגדר.

היחידים שלא ראו את עצמם ככפופים להפסקת האש הזו היו כוחותיו של צבא ההצלה, שבאוקטובר כבשו משלטים ליד מנרה וצלפו על כבישי אצבע הגליל. בתגובה, בשלהי אותו החודש יצא צה"ל למבצע "חירם": מבצע בזק של שישים שעות, שבו הצליחו ארבע חטיבות של צה"ל להשלים את כיבושם של הגליל המרכזי והגליל העליון כולו, כולל אזור הר מירון, תרשיחא וסעסע, שהיתה צומת דרכים חשובה מבחינה מבצעית. צבא ההצלה מוגר סופית, ונאלץ לסגת לתוך לבנון – שם התפרק בתוך זמן קצר. קאוקג'י עצמו הצליח לברוח לסוריה, שם העביר את שארית חייו עד שהלך לעולמו בשנת 1977.

למעט יישובי הנגב שעדיין היו מנותקים משאר המדינה – בשלב זה של המלחמה האיום המיידי על קיומה של ישראל הוסר, וצבאות ערב השונים היום עסוקים יותר בלקק את פצעיהם מאשר במחשבות על כיבושה של תל אביב. אבל דווקא בשלב שבו פחת האיום החיצוני – הרים את ראשו איום ישן-חדש, מסוכן לא פחות לעתידה של המדינה הצעירה.

אצ"ל

תנועת הציונות הרוויזיוניסטית היתה זרם בתוך התנועה הציונית העולמית בהובלתו של זאב ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים התנגדו למה שראו כמדיניות פייסנית של חיים ויצמן כלפי הממשלה הבריטית, ודרשה חשיבה מחדש – "רוויזיה" – של המדיניות הזו. בשנת 1923 פרשה התנועה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית הכללית וייסדה בארץ ישראל שורה של גופים וארגונים משלה שקראו תיגר על הדומיננטיות של תנועת הפועלים בהנהגת היישוב: ארגונים כדוגמת תנועת הנוער בית"ר, הסתדרות העובדים הלאומית, קופת חולים לאומית, כלי תקשורת עצמאיים ועוד. המתיחות ההולכת וגוברת בין פעילי תנועת העובדים לבין הרוויזיוניסטים באה לידי ביטוי בעימותים אלימים שפרצו ביניהם מדי פעם, בעיקר סביב שביתות, הפגנות ותהלוכות.

אחת המחלוקות הקשות בתוך היישוב בשנות העשרים והשלושים הייתה סביב החלטתה של הנהגת היישוב להבליג על תקיפות ערביות כנגד ישובים יהודיים. בעוד שהתומכים בהבלגה הזו ראו בה רע הכרחי כדי להשיג את תמיכתה של ממשלת המנדט, היו רבים בתוך היישוב שביקשו להכות באויב באופן אקטיבי. ב-1931 החליטה קבוצה של אנשי ההגנה שהתנגדו להבלגה לפרוש מהארגון ולהקים מסגרת עצמאית בשם "ארגון ההגנה ב'." הגישה הניצית של אנשי ההגנה ב' התאימה לתפיסותיו של זאב ז'בוטינסקי כמו אקדח לכף היד, ובתוך שנים ספורות הפך הארגון הפורש לזרוע הצבאית הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית ושינה את שמו ל'ארגון הצבאי הלאומי' – האצ"ל.

במהלך המרד הערבי בין השנים 1936 ו-1939, ובהתאם לקו הניצי שאימצו, ערכו אנשי האצ"ל פעולות תגמול אלימות כנגד האוכלוסייה הערבית המקומית בתגובה לרצח של יהודים. הבריטים לא היו מוכנים לקבל יוזמות "עין תחת עין" שכאלה והחלו לעצור את פעילי האצ"ל ואפילו לגזור עליהם עונשי מוות: הראשון שהוצא להורג, ב-1938, היה שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס שניסה להשליך רימון לתוך אוטובוס ערבי הומה אדם. אנשי האצ"ל הגיבו בפעולות תגמול נוספות, כדוגמת פיגוע בשוק בחיפה שבו נהרגו חמישים ערבים חפים מפשע.

הנהגת היישוב התנגדה נחרצות לפעולות התגמול האלה: בן גוריון וחבריו חששו שלא שרק שפיגועי הטרור יחבלו בסיכוי להביא לשינוי לטובה במדיניות הבריטית, הם גם עשוים להביא ללחץ בריטי על היישוב שיפגע במאמצים להקים בסתר כוח צבאי משמעותי. המתיחות בין ההגנה והאצ"ל הגיעה לשיא: אנשי ההגנה אסרו איש אצ"ל שהיה מעורב בפיגוע בחיפה, ובתגובה חטפו אנשי האצ"ל את אחד ממפקדי ההגנה.

למרות שעל פני השטח נדמה היה שהמחלוקת נסובה סביב מדיניות ההבלגה, פרופ' גלבר מגלה לנו שהסיבה האמיתית לאיבה בין המחנות הייתה עמוקה יותר.

"[יואב] התחרות האמיתית ‫הייתה בין ההגנה לאצ"ל, ‫כי מאחורי האצ"ל עמד גוף פוליטי ‫שראה את עצמו אלטרנטיבה ‫לתנועת העבודה בהנהגת היישוב. ‫זו הייתה מלחמה על ההנהגה, ‫בלי כחל וסרק. אבל הבעיה האמיתית והיא רחבה יותר מאצ"ל ולח"י, ‫כי פה נכנס לתמונה גם הפלמ"ח, ‫היא שהמלחמה היא גם תקופת מעבר ‫מחברה שבנויה על בסיס וולונטרי. ‫לגוף הזה שנקרא המדינה בדרך, ‫לא הייתה שום חובה להשתייך. ‫מי שרצה ראה את עצמו חלק ממנה: ‫מי שלא, לא. […] ‫היישוב המאורגן זה לא מושג פוליטי, ‫זה מושג חברתי קודם כל, ‫וזה הבסיס לאוטונומיה היהודית. ‫האוטונומיה היא על הבסיס הזה, ‫היא לא הבסיס.
הייתי אומר, ההגדרה היא כזאת. ‫א', היישוב המאורגן מורכב מציונים: ‫מי שלא ציוני הוא פורש, ‫והפורשים הראשונים זה לא אצ"ל ולח"י ‫או הרביזיוניסטים – ‫הפורשים הראשונים היו החרדים, ‫ואחריהם המוקסים, שהתגלגלו לפרקציונרים ‫ואחר כך לקומוניסטים. ‫הם לא היו ציונים, אז הם לא חלק מהיישוב המאורגן. ‫התנאי השני להשתייכות ליישוב המאורגן, ‫זה קבלת המרות של מוסדות היישוב. ‫ופה הרבינטיוניסטים היו ציונים – ‫אבל לא קיבלו את מרות מוסדות היישוב. ‫ולכן גם הם נחשבו לפורשים. ‫ציונים הם לא היו פחות מאנשי הגנה, ‫חלקם אולי יותר."

ב-1938, בעקבות ההגבלות שהטילו הבריטים על עלייה יהודית לארץ ישראל, החל האצ"ל לפעול גם כנגד ממשלת המנדט: חוליות של האצ"ל התנקשו בחייהם של קצינים וחיילים בריטים והשמידו מתקני חשמל ותקשורת של הממשל. למרות זאת, כשפרצה מלחמת העולם השניה הורה ז'בוטינסקי על הפסקת הפעילות הזו כדי שלא להפריע לבריטים להילחם בצורר הנאצי, והיו לוחמי אצ"ל שלחמו כתף אל כתף עם הבריטים: מפקד הארגון – דוד רזיאל – אף נהרג בפעולת חבלה מטעם הבריטים בעיראק.

ב-1940 הלך זאב ז'בוטינסקי לעולמו. שלוש שנים לאחר מכן הגיע ארצה מנחם בגין – פעיל בולט במחנה הרוויזיוניסטי – ונטל את הפיקוד על האצ"ל. בגין המיליטנטי החליט על סיום שביתת הנשק מול הבריטים, והאצ"ל שב לפגוע במתקנים וסמלי שלטון בריטים בארץ ישראל – משרדי ממשלה, מס הכנסה וכדומה. ההגנה, האצ"ל והלח"י ניהלו ביניהם מגעים כדי להגיע להסכמה כלשהי לגבי המדיניות כנגד הממשלה הבריטית – אבל המגעים האלה התפוצצו ב-1944 בעקבות פעולה שבה התנקשו שני פעילים של מחתרת הלח"י – ארגון מיליטנטי קיצוני שהתפצל מתוך האצ"ל – בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הרצח הזה עורר זעזוע רב בבריטניה. וינסטון צ'רצ'יל, שמוין היה חברו הקרוב, אמר כך על הרצח:

"אם חלומותינו למען הציונות יסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנקשים ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את [תמיכתנו ברעיון הציוני], עמדה שבה החזקנו זמן כה רב ובעקביות בעבר…"

ההתנקשות בלורד מוין עוררה ביקורת קשה בקרב היישוב על האצ"ל והלח"י. בן גוריון, שכבר צפה את נסיגתם של הבריטים מארץ ישראל בתום המלחמה, חשש שבוואקום השלטוני שייווצר בארץ יטילו הארגונים הפורשים את חיתתם על שאר היישוב. "מדוע לא יאמרו [הפורשים] בעיריית תל אביב," תהה בן גוריון בקול רם, "שהם דורשים ממנה להסתלק ושהם מושיבים שם קומיסר?"

על כן, בדצמבר 1944 החליטה הנהגת היישוב, בהובלתו של בן גוריון, על עליית מדרגה במאבק נגד הפורשים. זה היה הרקע למה שמוכר לנו כיום כ'סזון' – קיצור של הביטוי הצרפתי La saison de chasse: 'עונת הציד.' מי שנחשדו בחברות או תמיכה באצ"ל ובלח"י הוצאו ממוסדות היישוב, פוטרו ממקומות עבודתם וילדיהם סולקו מבתי הספר והגנים. פעילי ההגנה חטפו אנשי אצ"ל וכלאו אותם, ואף העבירו לבריטים מידע אודות זהותם של חברי הארגון ומיקומי מסתורי נשק ותחמושת שלהם. במקרים מסוימים אף הסגירו אנשי ההגנה פעילי אצ"ל לידי הבריטים.

האצ"ל ספג מכה קשה, ופעיליו היו נכונים להתעמת עם אנשי ההגנה – אבל מנחם בגין היה נחרץ. "יהיה מה שיהיה," הוא אמר, "חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים […] אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול."

"[בגין] אני חייב לומר שאלה היו אולי הימים הקשים ביותר בכל תקופת המחתרת. ולא אכחיש: בתקופה ההיא היה גם משבר אימון רציני ביני ובין חיילי האצ"ל. רבים מהם לא יכלו להבין איך אנחנו נותנים לחטוף את המפקדים שלנו, להסגיר אותם בידי הבריטים. היו גם, לצערי, עינויים. היו דברים חמורים ביותר. ואף על פי כן הם קיבלו הוראה לא להרים יד, לא להשתמש בנשק, ולכן שאלו – האם זה כך צריך להיות?"

גם מצידו השני של המתרס, סירבו להשתתף בפעולות נגד האצ"ל, ושניים מחברי הנהלת הסוכנות היהודית אפילו התפטרו מתפקידם. כך למשל כתב יגאל אלון:

"הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפורשים. […] הסתייגותי, והסתייגות רבים מחברי, היתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה נגד הפורשים. האמנו כי “ההגנה” יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה. משנפלה ההכרעה הדמוקרטית, בניגוד לדעתנו, ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע. כך עשו רבים מחברי ובקשתנו נתמלאה."

לחץ הציבורי הוביל להפסקת הפעולות נגד המחתרות הפורשות, ובתום מלחמת העולם שבו ההגנה, האצ"ל והלח"י לשתף פעולה במאבק נגד הבריטים במסגרת 'תנועת המרי העברי' שהייתה משותפת לשלושת המחתרות. אבל גם שיתוף הפעולה הזה לא החזיק זמן רב. בתגובה לאירועי 'השבת השחורה' שבה פשטו הבריטים על ישובים יהודיים רבים ואסרו פעילי הגנה רבים, החליטה תנועת המרי לפגוע במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט ששכנה במלון המלך דוד שבירושלים. בעקבות התערבותו של חיים ויצמן, שדרש להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד הבריטים, הוחלט לדחות את הפעולה – אבל בגין החליט להוציא אותה לפועל בכל זאת. בעשרים ושניים ביולי, 1946, קרוב לשעה 1230 בצהריים – שעה שבה היה המלון הומה אדם – הופעלו שורה של מטעני נפץ שהיו מוטמנים בכדי חלב, וכל האגף הדרומי של המלון קרס על יושביו. תשעים איש נהרגו, בהם חמישה עשר יהודים. הפיגוע הקשה עורר זעזוע עמוק ביישוב, ושיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק שוב.

אלטלנה

עם ההכרזה על תוכנית החלוקה של האו"ם ופרוץ מלחמת העצמאות, היה נדמה שכל המעורבים בדבר היו מוכנים לשים את המחלוקות מאחוריהם ולאחד כוחות למען הקמתה של המדינה היהודית. האצ"ל והלח"י קיבלו את מרותם של מפקדי ההגנה, ובתחילת יוני 1948 חתמו מנחם בגין וישראל גלילי על הסכם במסגרתו השתלבו אנשי המחתרות בצה"ל. בגין הודיע בחגיגיות כי –

”אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא.”

אבל היו שתי קבוצות של אנשי אצ"ל שאותו הסכם לא חל עליהם. הראשונה היתה יחידות האצ"ל בירושלים, שמכיוון שמעמדה של העיר עדיין לא הוסכם סופית המשיכו להחזיק בעצמאותם. הקבוצה השניה היתה פעיליו של האצ"ל בחוץ לארץ.

לאצ"ל, כמעט מראשיתו, הייתה טביעת רגל משמעותית באירופה בצורת תאים מחתרתיים שהיו אמונים על ארגון עלייה בלתי לגאלית, הכשרה צבאית של עולים צעירים ורכש של נשק ותחמושת. במסגרת הסכם ההפוגה עליו חתמה ממשלת ישראל, התחייבה הממשלה לעצור את פעילות העלייה ורכש הנשק – אבל אותם פעילים בחו"ל לא ראו את עצמם מחויבים למדיניות הממשלה, ואפילו לא להסכם שיתוף הפעולה שעליו חתם בגין. באחד עשר ביוני, באותו היום שבו נכנסה לתוקף ההפוגה בת ארבעת השבועות, יצאה לדרכה מנמל בדרום צרפת אניה שרכשו פעילי האצ"ל מעודפי הצי האמריקני, כשהיא עמוסה בתשע מאות עולים חדשים, פליטי שואה, ומאות טונות של רובים, קליעים ופצצות. שמה של האוניה היה 'אלטלנה', שם העט שבו חתם זאב ז'בוטינסקי על רבים מכתביו.

ההחלטה לשלוח את האלטלנה לישראל הפתיעה את כולם – כולל את מנחם בגין עצמו.

"[יואב] למרות שבגין מנסה לעצור אותם, הם לא נשמעו לו.
[רן] הם נשמעים בכלל להנהגה המקומית של האצ"ל?
[יואב] לא, אין ביניהם הרבה קשר: זה לא מערכת תקשורת מסודרת. נדמה לי שבגין איכשהו העביר להם להתעכב עם המשלוח: לא לעצור אותו, אבל לעכב אותו – והם שלחו בכל זאת."

למרות שהגעתו של משלוח הנשק לא תואמה איתו מראש – בגין, שנפגש עם נציגי הממשלה טרם הגעתה של האלטלנה לחופי הארץ, התעקש כי חמישית מהנשק שעל סיפונה יועבר ליחידות האצ"ל בירושלים, והשאר יחולק בין יחידות צה"ל השונות עם קדימות לגדודי האצ"ל שהשתלבו בו.

"[יואב] ובן גוריון אומר – סליחה, יש מדינה ואנחנו מחליטים למי נותנים נשק ואיפה. זה לא עניין שלכם."

בעשרים ביוני הגיעה האלטלנה לחופי הארץ. מכיוון שפריקת עולים ותחמושת הייתה הפרה ברורה של תנאי הפסקת האש, כיוונו השלטונות את האניה צפונה, לכפר ויתקין, הרחק מעיניהם הבוחנות של פקחי האו"ם. בויתקין עגנה האלטלנה קרוב לחוף והחלה לפרוק את מטענה: העולים החדשים פוזרו בין הישובים השונים באזור, וארגזי תחמושת הועברו למשאיות.

אבל בגין עדיין עמד בסירובו למסור את הנשק והתחמושת הללו לידי צה"ל. הממשלה התכנסה לדיון דחוף, בו אמר בן גוריון את הדברים הבאים.

"אי אפשר שיהיו שני צבאות ואי אפשר שתהיינה שתי מדינות, ומר בגין יעשה ככל העולה על רוחו. נהגנו עד גבול הפשרנות האפשרית. […] עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין ולפזר את הצבא שלנו, או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא – נירה!"

בן גוריון היה רציני לגמרי. הוא הורה לחטיבת אלכסנדרוני לכתר את החוף בכפר ויתקין, ולא לאפשר לאף משאית תחמושת לעזוב אותו. במקביל נתבקש יגאֵל ידין לשגר מברק דחוף לכל מפקדי היחידות הלוחמות ולקרוא להם לנקוט בצעדים הדרושים כדי למנוע התקוממות של גדודי האצ"ל שתחת פיקודם.

למחרת, בעשרים ואחת ביוני, הושלם כיתור כפר ויתקין בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, אלוף דן אבן, הגיש למנחם בגין את המכתב הבא.

"בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל. […] אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה אנקוט מיד בכל האמצעים העומדים לרשותי. […] אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות תגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. […] ניתנת לך בזו ארכה של עשרה רגעים למתן תשובה."

על תגובתו של מנחם בגין לאולטימטום של האלוף ישנן מספר גרסאות. לפי אחת מהן, בגין זעם על הזמן הקצר שניתן לו כדי להשיב וראה בו פגיעה בכבודו. על פי גרסה אחרת, בגין חשב שהאלוף אבן מבלף. כך או כך, אנשי האצ"ל לא נענו לאולטימטום והמשיכו לפרוק את הנשק מהאוניה. בשעות הערב יצאה משאית התחמושת הראשונה מחוף ויתקין. חיילי אלכסנדרוני אותתו לה לעצור, אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש. חיילי צה"ל השיבו באש משלהם: שישה לוחמי אצ"ל ושני חיילי צה"ל נהרגו. מנחם בגין וכמאה מאנשיו מיהרו לעלות בחזרה על האלטלנה ולצאת לים.

בתחילה פנתה האלטלנה צפונה, לכיוון נמל חיפה – אבל עד מהרה נתקלה בשתי משחתות של חיל הים שניסו לאלץ אותה לעצור. בגין החליט להפנות את האוניה דרומה לתל אביב, מתוך תקווה שתומכי האצ"ל הרבים בעיר יגוננו עליה ויכריחו את הממשלה להגיע לפשרה.

ואכן, כשהחלה השמועה אודות האוניה להתפשט ברחבי הארץ, החליטו אנשי אצ"ל רבים לערוק מיחידותיהם ולמהר לעבר חוף הים של תל אביב. באחד המקרים הבולטים השתלט כוח של לוחמי אצ"ל מחטיבת גבעתי על כלֵי רכב צה"ליים ויצאו בשיירה לכיוון תל אביב. השיירה נעצרה על ידי אנשי חטיבת קרייתי במחסום ליד בית דגן – אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש, פרצו את המחסום והמשיכו בנסיעה מהירה לחוף הים.

בעשרים ושניים ביוני עגנה האלטלנה מול תל אביב, באזור שבין הרחובות פרישמן ובוגרשוב. עשרות אנשי אצ"ל החלו מתגודדים על החוף, תוך שהם פורקים מנשקם את אנשי חיל המשמר התל אביבי שהופקדו על הגנת העיר. הפיקוד על האירוע המתפתח עבר, אם כן, לידיהם של כוחות צה"ל בפיקודו של יגאל אלון, שסיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים.

"כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע היה המצב כדלהלן: אנשי האצ”ל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ובמבואותיה, מסיתים את האוכלוסייה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האונייה; מעון מטה הפלמ”ח [שהיה, במקרה, מול המקום בו עגנה האוניה – ר.ל.] נתון במצור. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של האצ”ל היורות עליהם הן מן האונייה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים, וחוזרות ונשנות דרישות קציני צה”ל להיכנע – אך לשווא."

אחד מאותם קציני צה"ל שניהלו חילופי אש מול אנשי האצ"ל היה יצחק רבין, שנקלע למקום במקרה כשקפץ לבקר את חברתו, לאה, במטה הפלמ"ח בתל אביב. רבין נטל את הפיקוד על הכוח שהגן על המטה. כך כתב בספרו 'פנקס שירות'.

"תגבורות של לוחמי אצ"ל זרמו אל החוף מן האונייה שבים ומכיוון תל אביב. נפתחה אש לעבר המטה. השבנו אש אל היורים – חוליות אצ"ל, הפרושות לאורך החוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שלטו אנשי אצ"ל. כרתנו אתם הסכם: הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. קול פיצוץ החריד את הבניין: אצ"ל שלח פגז נגד טנקים לעבר מטה הפלמ"ח. הפגז לא גרם כל נזק, אבל זו הסלמה חריפה בקרב. אם הפגז השני יפגע בקיר פנימי של הבניין, מצבנו יחמיר מאד. עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל) ואני עלינו לגג הבניין והשלכנו רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף. לאנשי אצ"ל היו נפגעים. אחד ממפקדי אצ"ל איבד את השליטה על עצמו, התפרץ וצעק, 'למה אתם יורים ביהודים?'. השבתי לו, 'כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים'."

כפי שניתן להבין מדבריו של רבין, הסיטואציה ההזויה והכמעט בלתי נתפסת של קרבות ירי בין לוחמים עבריים ברחובותיה של העיר העברית הראשונה הטילה עומס רגשי עצום על החיילים – ולא מעטים מהם סירבו להרים את נשקם כנגד מי שבמקרים רבים נלחמו לצידם לפני שבועות או חודשים ספורים. רבין מספר שחלק מלוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם הסמוכות לחוף כדי שלא להשתתף במלחמת האחים. גם באוניות חיל הים שנתבקשו לעצור את האלטלנה בדרכה לתל אביב פרצו מרידות של אנשי הצוות. אבל למרות גילויי הסרבנות הללו, כוחות צה"ל המשיכו להמטיר אש תופת על האלטלנה כדי לאלץ את אנשיה להיכנע.

יחיאל שפירא, איש אצ"ל שהיה על האלטלנה באותה שעת אחר הצהריים הרת גורל, תיאר מה שהתרחש על האוניה בראיון לשאול אייזנברג, ברדיו סול.

"ומה שאני רוצה לומר, זה לא יאומן. ממול מהבית האדום כל הזמן ירו עם מכונות ירייה על האונייה. הצליחו להרוג איזה 12 בחורים על האונייה, וחלק מהאמריקאים, הם לא ידעו מאיפה יורים. ראינו את מסגד חסן בק והם חשבו שהערבים יורים עלינו, וכל אחד לקח שם מכונות ירייה, רץ על הסיפון ורצה להחזיר אש. בגין, שהוא היה נראה אז כמו איזה חנון, הוא רץ אחריהם, והוא אמר, לא לירות. יהודי לא יורה על יהודי, והוא לא נתן, דרך אגב, מהאונייה, לא ירו כדור אחד. ואני כל הזמן הייתי על האונייה. לא ירו אפילו כדור אחד. ואז פתחו באש תופת על האונייה והיו פצועים והרוגים."

למרות דבריו של יחיאל שפירא, ישנן עדויות לכך שלא כל אנשי האוניה צייתו לבגין, ובכל זאת המשיכו לירות על כוחות צה"ל שבחוף – עד שבגין הזועם הורה לסגניו להוציא את הנשק מידיהם של האנשים בכוח.

יגאל אלון הבין שנדרשת פעולה דרסטית כדי להביא את הקרב לסיומו. כך כתב אלון על האפשרויות שניצבו לפניו.

"[האפשרות הראשונה הייתה] לפתוח באש מרוכזת על האונייה ולגרום לאבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי בכך. [השניה], להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף על נשקם, דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי.
בחרתי בדרך השלישית: פניתי למטכ”ל של צה”ל ובקשתי שיטיל על חיל התותחנים – שלא היה נתון לפיקודי – לירות כמה פגזי הפחדה לקרבת “אלטלנה”, בטרם אגיש לה אולטימטום להיכנע. זמן קצר לאחר מכן נשמע קול נפץ הפגזים. לאחר כמה התפוצצויות מסר לי, לתדהמתי, איש התצפית, כי עשן מתאבך מסיפון האונייה. הייתי משוכנע כי פגז פגע באונייה בטעות."

"ואז פתאום אנחנו שומעים צפצוף של פגז של תותח. הפגז הראשון נפל מאחורי האונייה, […] הפגז השני נפל אחד לפני, אחד אחרי. הפגז השלישי נכנס ממש בבטן האונייה. ואז, כשהפגז נכנס בבטן האונייה, מייד נדלקו כל התחמושת שהייתה באונייה, והתחילו להיות פיצוצים. ועשן עלה עד השמיים איזה ארבעים מטר עשן, וכבר אחד לא ראה את השני. ואני עליתי לסיפון שמה ולא ידענו מה לעשות, וכולם התחילו לקפוץ למים וזה ופה, ובגין נשאר על האונייה והרב חובל ועוד כמה אנשים. […]
ואז החליטו שקופצים כולם למים. נתנו הוראה לבגין לקפוץ למים, הוא אמר, אני לא קופץ עד שלא מורידים את הפצוע האחרון מבטן האונייה. ואז ירדו שני בחורים למטה והצליחו להוציא עוד שני בחורים למעלה לסיפון, הם היו פצועים מהשריפה, והם אמרו, ישנם עוד שישה בחורים בפנים שהם בוערים שאי אפשר להוציא אותם, הם כבר כנראה מתו גם. אז אחרי שבגין שמע שזה ככה, אנחנו לקחנו אותו, נתנו לו גלגל הצלה, גם אני קיבלתי גלגל הצלה היות שהייתי פצוע ביד וברגל. […] ואז דחפתי אותו למים, הוא קפץ למים, אני קפצתי אחריו […] ובושה וחרפה, לא יאומן, האונייה בוערת, אנחנו במים, לא יכולים לצאת לחוף. הם ממשיכים מהבית האדום לירות עלינו במים. אני רוצה לשחות החוצה ואני עוד שוחה ביד אחת, והם ממשיכים לירות עלינו במים. אנחנו יודעים שצבא ההגנה לישראל הוא מוסרי, ושם לא היה שום מוסר, זה היה פעולה פוליטית גרידא. פשוט מאוד רצו לחסל את בגין."

הפגזתה של האלטלנה הביאה את הקרב לסיומו: שישה עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל איבדו את חייהם. כמאתיים אנשי אצ"ל נעצרו והושלכו לכלא, יחידות האצ"ל העצמאיות בגדודי צה"ל השונים פורקו, ואנשיהם פוזרו בקרב היחידות השונות. יחידות האצ"ל והלח"י בירושלים עוד המשיכו להתקיים עוד מספר חודשים, אבל בספטמבר התנקשה חוליה של הלח"י בחייו של שליח האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט – פעולה שהזיקה מאוד לישראל במישור הדיפלומטי – ובעקבות הרצח הזה פורקו סופית גם היחידות הללו.

מאז ועד ימינו מהווה סיפורה של האלטלנה פצע פעור וכואב מאוד בהיסטוריה הישראלית. אנשי האצ"ל וממשיכי דרכם רואים באירוע הזה את פסגת הרדיפה הפוליטית שניהלה נגדם הנהגת היישוב. ההיסטוריון אורי מילשטיין, למשל, טוען כי –

"הגעת אוניית הנשק הזאת הייתה יוזמה של בן־גוריון וארגון ההגנה. השמאל רצה להפוך את בגין ואת תנועת התחייה והאצ"ל לבלתי לגיטימיים, כאלו שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בישראל."

יגאל אלון מייצג את הדעה ההפוכה:

"פרשת האונייה “אלטלנה” הייתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה. זו היתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמכים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים, בשעה חמורה מאין כמוה במלחמת העצמאות."

גם עשרות שנים לאחר שהורה על הפגזת האלטלנה כדי להגן על אופיה הממלכתי של מדינת ישראל, בן גוריון ראה בהחלטה הזו מקור לגאווה גדולה. כך אמר בן גוריון בראיון לעיתון מעריב בשנת 1966:

"זה היה הדבר הכי חמור. הכי נורא! הייתי מצוווה לירות בה בתותח ההוא גם אתמול, גם היום! בלי חרטה! הייתי עושה זאת שוב באותה דרך בדיוק! באותה דרך בדיוק! בשביל להציל העם! ועל זה הוחלט בממשלה, באותו בוקר, פה אחד! כולם הסכימו!"

פירוק הפלמ"ח

אחרי שפירק את האצ"ל והלח"י, נפנה בן גוריון למכשול האחרון שניצב בינו ובין המדינה הממלכתית ששאף להקים: הפלמ"ח.

יכול להיות שאתם קצת מופתעים לשמוע על פלוגות המחץ של ההגנה בהקשר של 'חוסר ממלכתיות', שהרי במובנים מסוימים הפלמ"ח היה התגלמותה של הממלכתיות בעידן שלפני קום המדינה: כוח צבאי מאורגן שסר למרותה המלאה של הנהגת היישוב. אבל רוב מפקדי הפלמ"ח השתייכו למפלגת מפ"ם, ובין גוריון הוטרד מאוד מהאפשרות שמפלגה כלשהי תחזיק בכוח צבאי נפרד, במקביל לצבא ההגנה לישראל. פרופ' גלבר משתף אותנו בשתי אנקדוטות שמדגימות כיצד התערבו מפלגות בענייני הצבא באותה התקופה.

"[גלבר] ‫היתה מפלגה של ייקים, שנקראה 'עלייה חדשה.' הם התנגדו למאבק החמוש נגד הבריטים: לא להעפלה, לא להתיישבות, אבל לפעולות של תנועת המרי נגד הבריטים הם התנגדו. והתווכחו על זה במוסדות היישוב. והשמיעו איום מפורש: תראו, אם אתם תמשיכו את זה אנחנו נורה לחברינו שבהגנה לא להשתתף בפעולות האלה. זאת אומרת, המפלגה ראתה את עצמה כמקור סמכות על חבריה שבשירות לאומי.
עכשיו זה לפני המדינה. במאי 1949 הייתה סדנה של חיל חימוש ‫בבת גלים בחיפה. מפקד הסדנה, היה קצין, ‫לפני זה הוא היה רב סמל בצבא הבריטי, ‫שהיה חבר קיבוץ עין השופט של השומר הצעיר. והוא היה מפקד סדנא. והיו לו בסדנה חיילים שהיו פעילי מפלגה, השומר הצעיר, מפ"ם, שהלכו והתלוננו עליו במרכז המפלגה שלא רק שהוא לא עוזר להם בפעילות המפלגתית ביחידה, אלא הוא מפריע להם. מה זה מפריע? הוא לא משחרר אותם לאפטר דיוטי לישיבה של הוועדה המדינית או אני לא יודע איזו ועדה. והוא לא נותן להם רכב להביא מרצים ליחידה, מהמפלגה כמובן. איך זה יכול להיות! מה עושה המפלגה? לוקחת שלושה אנשים […] ועושים לו משפט חברים. אתה מבין את עולם המושגים? היה קשה להשתחרר מזה. הוא יצא זכאי, למזלו – אבל זה לקח זמן להשתחרר מעולם המושגים של חברת היישוב, ולעבור לחברת מדינה. ועד היום לא למדנו את זה. תראה מה שקורה היום."

כצפוי, החלטתו של בן גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את חטיבותיו למטה הכללי של צה"ל עוררה התנגדות עזה בקרב החיילים והקצינים שלא הבינו מדוע מתעקש בן גוריון לפרק ארגון שנשא על גבו את בטחון היישוב בגאווה גדולה כל כך. רבים העריכו כי בן גוריון פועל משיקולים פוליטיים צרים, שכן מפ"ם הייתה יריבתה המושבעת על מפא"י בהנהגת היישוב. כך כתבה הדסה אביגדורי-אבידב, חברת הפלמ"ח, ביומנה:

"קשה מאוד היה להבין ולהשלים עם ההחלטה הזו של בן-גוריון. הרי הפלמ"ח הוקם כיחידת הביצוע של ההגנה, שהייתה תמיד כפופה ישירות למוסדות הרשמיים של 'המדינה בדרך'..[…] למרות ההערצה העִוֶרֶת הקיימת בציבור אל בן-גוריון, היות והנושא כה מכאיב וכה יוצא דופן, מתגנבים לאוזן ההסברים על שיקולים מפלגתיים צרים וחששות מפני ההגמוניה של אנשי הקיבוצים, ובייחוד אנשי "אחדות העבודה", כמפקדים ומצביאים בצבא.[…] אם יש בכך אמת, זה חבל מאוד. חבל כל כך לוותר על המקוריות והתבנית המיוחדת שיכלה להיות לצבא המדינה…"

אבל כל המחאות לא עזרו, ובשבעה בנובמבר, 1948, פורק הפלמ"ח ונטמע – כמו האצ"ל והלח"י – בתוך צבא ההגנה לישראל.

כיבוש הנגב

לכל אורך המלחמה הירבה בן גוריון לדבר על חשיבותו של הנגב לעתידה של מדינת ישראל – אבל בפועל, הציב את שחרור הנגב מידי המצרים בעדיפות נמוכה יותר האיום הירדני על מרכז המדינה ושחרור הגליל. רק עכשיו, כמשברי ההנהגה היו מאחוריו והמצב בשאר החזיתות התייצב, יכול היה בן גוריון להתפנות לאתגר האחרון של מלחמת העצמאות. בנוסף, כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה הביאה אותו לחשוש שמא יחליט האו"ם לקבע את המצב הקיים בשטח ולקרוע את הנגב משטחה של המדינה היהודית. כמי שהיה חסיד של דיפלומטיה באמצעות קביעת עובדות על הקרקע, החליט בן גוריון שבשלה השעה לתקוף בדרום ולשחרר את הנגב. השאלה הייתה – איך לעשות את זה מבלי שישראל תואשם בהפרה של הפסקת האש?

הפתרון שנמצא היה שימוש בתחבולה מחוכמת. על פי תנאי הסכם הפסקת האש לישראל היה מותר להעביר שיירות אספקה ליישובים הנצורים בנגב. בחמישה עשר באוקטובר יצאה שיירת אספקה שכזו לדרכה, ובדרך נפתחה עליה אש דלילה מכיוון הכוחות המצרים. זו הייתה ההזדמנות לה המתינו אנשי השיירה: הם שפכו דלק על אחת המשאיות, הציתו אותה כדי להגביר את האפקט – ועכשיו הייתה לצה"ל אמתלה להגיב בכוח על ה"הפרה הבוטה" של המצרים.

מבצע "יואב" לשחרור הנגב נפתח בסדרת תקיפות של חיל האוויר על בסיסים של חיל האוויר המצרי באזור אל עריש, וכוח יבשתי גדול שהיה מלווה בעשרים סוללות ארטילריה – הריכוז הגבוה ביותר של תותחים עד אז בצה"ל – תקף חלקים שונים של הכוח המצרי במטרה להפריד ביניהם ולנתק את האספקה אליהם. הכוחות הצליחו לנתק את הזרוע המערבית של חיל המשלוח מהזרוע המזרחית שלו, להשתלט מחדש על יד מרדכי וניצנים, ואף לכבוש את באר שבע. ליד העיירה הערבית אל-פלוג'ה, ליד קריית גת של ימינו, כיתרו כוחות צה"ל את הבריגדה הרביעית המצרית: כוח של כמה אלפי חיילים מצרים וכמה מאות לוחמים מקומיים. יגאל אלון שלח את אחד מקציניו להיפגש עם מפקד הכוח המצרי בכיס פלוג'ה כדי לשכנע אותו שמצבם הטקטי אבוד וכדאי לו להיכנע. המפקד המצרי הודיע לשליח שהמצרים מתכוונים להילחם עד הכדור האחרון – וכך היה. בעשרים ושמונה בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במתקפה כנגד כיס פלוג'ה, אבל המצרים הדפו אותה במחיר כבד לצד הישראלי: שמונים ושבעה הרוגים. הקרב על כיס פלוג'ה נחשב לאחד הקרבות הבודדים במלחמת העצמאות שבהם הפגינו הכוחות הערבים יכולת עמידה עיקשת ואומץ לב כנגד כוחות עדיפים בהרבה של הצבא הישראלי.

למעט הכוחות המצרים בכיס פלוג'ה שנותרו בעמידתם העיקשת, בשבועות הבאים הצליח צה"ל לדחוק את הצבא המצרי עוד ועוד דרומה ומערבה, עד שבשלהי דצמבר כבר היה חיל המשלוח המצרי מחוץ לגבולות המדינה החדשה: במרץ 49' השלים צה"ל את כיבוש הנגב עם ההשתלטות על אום רשרש – היא אילת של ימינו.

וכך, סוף סוף, הגיעה מלחמת העצמאות לסיומה. במרוצת החודשים הבאים נחתמו הסכמי שביתת נשק עם כל מדינות ערב התוקפות שבהם התקבעו גבולותיה של מדינת ישראל באזורים עליהם השתלטו כוחות צה"ל. מכיוון שהגבולות הללו הודפסו על מפות הפסקות האש בצבע ירוק – הם זכו לשם 'הקו הירוק'.

מעטים מול רבים

הניצחון הגדול במלחמת העצמאות, למרות שהיה הישג אדיר בכל קנה מידה, גבה מחיר כבד מהיישוב היהודי: ששת אלפי הנופלים במלחמה היוו לא פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה כולה, כמות כמעט בלתי נתפסת במונחים של ימינו. לשם השוואה, אחוז אחד מהאוכלוסייה הישראלית הנוכחית הוא כמאה אלף איש.

בזיכרון הקולקטיבי שלנו, הנרטיב שהתקבע לגבי מלחמת העצמאות הוא הנרטיב של ניצחון המעטים על הרבים: מעין גרסה מודרנית של דוד נגד גוליית. ואכן, אין עוררין על כך שמבחינה מספרית גרידא, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל עם פרוץ הקרבות הייתה גדולה פי שניים לפחות מהאוכלוסייה היהודית, ואם סופרים את אוכלוסייתיהן של מדינות ערב כולן לעומת האוכלוסייה היהודית – המספר הזה קופץ לפי שבעים וחמישה.

אבל בסוף שנות השמונים הופיע זרם חדש של חוקרי אקדמיה שקראו תיגר על הנרטיב הזה. "ההיסטוריונים החדשים", כפי שכונה הזרם הזה, הראו במחקריהם שאותם פערים משמעותיים בגודל האוכלוסייה – לא היתרגמו לעדיפות מספרית בשדה הקרב. אמנם כשפלשו צבאות ערב לארץ לאחר הכרזת המדינה, היתה להם עדיפות מספרית מסוימת על כוחות ההגנה של היישוב – אבל כבר בסוף חודש מאי, בעקבות ההחלטה על גיוס כללי והעלייה המסיבית של פליטים מאירופה, עמדו לרשותו של צה"ל כשלושים ושישה אלף לוחמים לעומת עשרים ושבעה אלף בלבד לצד הערבי – והפער הזה במספר הלוחמים רק הלך וגדל עם התחזקותו של זרם העלייה לארץ.

גם בתחום החימוש, מספר פרופ' גלבר, ישראל בהחלט לא הייתה ה'דוד' בקונפליקט הזה.

"[יואב] ‫תראה, המיתוס לאורך שנים. ‫תשאל היום אנשים ברחוב ‫יגידו לך את אותו דבר: ‫ששבע מדינות ערב פלשו ‫ואנחנו, הישוב הקטן והמסכן, ניצחנו אותם. ‫והיינו מעטים והם היו רבים, ‫ולנו לא היה נשק, ‫ולהם היה המון נשק וכו'.
‫עכשיו, את זה מכחיש בן גוריון ‫כבר בתחילת דצמבר 1948, ‫בישיבת ממשלה. […] הוא אומר, תראו יש פה אגדה. ‫אנחנו תמיד היינו הרבים יותר. ‫אבל לא רק זה, הוא אומר, ‫אלא גם הנשק שלנו היה טוב יותר ‫ומרובה יותר. למה? את זה אני מוסיף – אני לא חושב שהוא עשה את הניתוח הזה עד כדי כך – ‫כי הנשק של הצבאות הערביים, ‫היה נשק של תחילת מלחמת העולם השנייה. ‫הנשק של ההגנה – ‫כיוון שגנבו מהבריטים בזמן המלחמה – ‫היה מודרני קצת יותר. ‫הנשק שנרכש היה של סוף מלחמת העולם השנייה: ‫זה עולם אחר. […]
[רן] ‫אז מאיפה התפתח המיתוס הזה, ‫אם אפילו בזמן אמת, בן גוריון אומר שאנחנו רבים יותר?
[יואב] הוא התפתח מתוך א', ‫החשיבה המיליציונית עד אפריל ‫שיישובים עמדו בודדים […] ב', מהתחושה באמת ‫בחודש אחרי הפלישה. ג', מההסברה והתעמולה ‫בשמחת הניצחון הישראלית. ‫תמיד סיפרנו לעצמנו סיפורים, גם היום."

בעיית הפליטים

שאלה נוספת שמעסיקה את ההיסטוריונים מאז 1948 ועד ימינו היא השאלה: האם הבריחה של מאות אלפים מתושביה הערביים של ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלת ישראל, מתוך רצון להשתלט על שטחיה של המדינה הערבית שהייתה אמור לקום בעקבות החלטת החלוקה – או שהבריחה הזו הייתה תוצר טבעי ולא מתוכנן של המלחמה עצמה. השאלה הזו שופכת אור על אופיו המורכב של דוד בן גוריון, שכפי שראינו היה המביא והמוציא של רוב ההחלטות הקריטיות בשנים שלקראת המלחמה ובקרבות עצמם. בן גוריון לא מנהיג מיליטנטי. הנה דברים שהוא כתב תוך כדי המלחמה – תקופה שבה היינו מצפים מאדם בתפקידו להיות ניצי ונחרץ מאוד.

"מעולם לא הייתי נגד מיליטריזם, נגד המלחמה, כמו בשנה הזו, מפני שאני רואה את כל השחיתות, את כל האסון – וזה אסון לא רק למנוצחים, זה אסון גם למנצחים. זה בזבוז […] זה הרס של נכסים חומריים, זה הרס של חיי אדם, זה הרס גם של ערכים – ערכי הרוח. […] יש פילוסופיה היסטורית הרואה במלחמה ייעוד האדם העליון, תפארת האדם, תפארת הכוח וזכותו, והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חופשית וכמטרה עליונה. פילוסופיה זו היא תועבת היהדות."

ההיסטוריון בני מוריס, שחקר את סוגיית הפליטים של מלחמת העצמאות, טעון שלא הייתה החלטה מושכלת של הממשלה או של בן גוריון עצמו לגרש את תושביה הערבים של ארץ ישראל, ושרובם המוחלט של הפליטים ברחו מכיוון שפחדו ממעשי נקם של חיילי צה"ל או שסירבו לחיות תחת שלטון ישראלי. אבל מצד שני, כפי שראינו בכמה וכמה צמתי החלטה שלו לאורך התקופה, בן גוריון היה גם מנהיג מעשי מאוד: הוא רצה שמדינת ישראל תהיה מדינה בעלת רוב יהודי מובהק – ולכן, למרות אותה גישה הומניסטית ואנטי-מלחמתית, הוא לא היסס להורות לצה"ל להרוס כפרים ערבים שננטשו כדי לוודא שאותם פליטים לא יוכלו לחזור לבתיהם בסיום המלחמה.

כך או כך, שבעים ושבע שנה לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות, בעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות ממשיכה ללוות את המציאות העכשווית שלנו. רבים מצאצאיהם של אותם מאות אלפי כפריים ערבים שברחו ומצאו מקלט בסוריה, ירדן ולבנון, עדיין חיים במחנות פליטים במדינות ערב השונות, וזיכרון ה"נכבה" – בערבית, 'האסון' – הוא חלק בלתי נפרד מהזהות והנרטיב של ערביי ישראל והפלשתינאים.

האם נצליח אי פעם להיפטר באמת ובתמים מספיחיה האחרונים והשלכותיה של מלחמת העצמאות? רבים יגידו שלא: שאת הסכסוך הישראלי-ערבי אי אפשר לפתור ושאנחנו נידונים לחיות על חרבנו לנצח. מצד שני, גם השבדים והדנים טבחו אחד בשני ללא רחם במשך שלוש מאות שנה, בין המאות ה-15 וה-18 – והנה, בימינו, כמעט ולא נוכל למצוא זכר לאיבה הזו. אז אולי שבעים ושבע שנים הם פשוט זמן קצר מדי בשביל שהדי המלחמה ההיא יספיקו להתפוגג לגמרי. ועד שיתפוגגו ההדים האחרונים האלה, לא נותר לנו אלא לזכור ולהוקיר את מי שנתנו את חייהם כדי שאני, אתם והילדים שלנו נזכה לחיות במדינה משלנו, את יפי הבלורית והתואר, כי כפי שכתב המשורר ולוחם הפלמ"ח חיים גורי – רעות שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח, ואהבה מקודשת בדם – את תשובי בינינו לפרוח.