---

להאזנה לפרק:

---

בשמונה בספטמבר, 1944, אירע פיצוץ אדיר במחוז צ'יזוויק (Chiswick) שבמערב לונדון. שלושה בני אדם – אחד מהם ילד כבן שלוש – איבדו את חייהם, שבעה נפצעו ומספר מבנים נפגעו קשות. תושביה של לונדון כבר היו מתורגלים באירועים קשים שכאלה: עשרות אלפי בריטים נהרגו ב"בליץ'" המפורסם של חיל האוויר הגרמני בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, ועוד כמה אלפים נהרגו מפגיעת פצצות ה-V-1, שהיו מעין טילי שיוט ראשוניים.

אבל הפיצוץ בצ'יזוויק היה שונה. בעוד שאת המטוסים הגרמניים ואת פצצות ה-V-1 אפשר היה לשמוע ממרחק של קילומטרים, הפיצוץ הזה הגיע בפתאומיות מוחלטת, ללא כל התראה מוקדמת. רגע אחד הכל היה רגיל ושגרתי – וברגע שלאחריו נפער בקרקע מכתש בעומק של עשרה מטרים, ורחוב שלם הפך לעיי חורבות.

הממשלה הבריטית טענה שהפיצוץ בצ'יזוויק נגרם כתוצאה מתקלה בתשתית הגז התת-הקרקעית. אבל יומיים לאחר מכן, פיצוץ מסתורי נוסף שיטח בניין בשכונה אחרת בלונדון, ויממה לאחריו – עוד פיצוץ שהותיר אחריו שמונה מתים וארבעה עשר פצועים. שמועות החלו עוברות בלחש בין התושבים: לגרמנים יש נשק חדש. נשק פלא. טיל שנופל מהחלל כל כך מהר עד שאי אפשר בכלל לראות אותו. מי שבמקרה הסתכלו אל השמיים רגע לפני הפגיעה סיפרו על הבזק מהיר ושובל כמו כוכב נופל, ואז… מוות. הסיפור הזה ודאי נשמע לרבים כמו מדע בדיוני – אבל בשלב הזה של המלחמה, הבריטים כבר ידעו היטב למה מסוגל הצבא הגרמני: הכיבוש המהיר של צרפת, הטנקים המתקדמים, חיל האוויר הקטלני… גרמניה הייתה מעצמת הייטק במונחים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. מי יודע אילו עוד טכנולוגיות חדשניות מסתירים הגרמנים בשרוולם?…

חובבי החלל

ורנר מקסימיליאן פון בראון נולד ב-1912 למשפחת אצולה פרוסית. כילד, ורנר הפגין כישרון מוזיקלי מובהק ואף שקל להפוך למלחין כשיהיה גדול – אבל באחד הימים צפה, במקרה, בהדגמה של עגלה שאליה חוברו מספר רקטות קטנות. הדגמות שכאלה היו נפוצות למדי בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם: הציבור הגרמני הוקסם מהרעיון של הנעה רקטית, ומדענים ומהנדסים רבים דיברו על הפוטנציאל של הנעה רקטית לאפשר לאדם לשגר ביום מן הימים חלליות אל מחוץ לאטמוספירה. המראה המרשים של העגלה נוסעת במהירות כשהיא משאירה אחריה שובל בוהק של אש ועשן הקסים את פון בראון כל כך, עד שהוא החליט לשחזר את ההדגמה בכוחות עצמו. הוא לקח עגלה, קשר אליה כמה זיקוקים, הדליק אותם – ו…וווש! העגלה זינקה קדימה ברעש אדיר. פון בראון סיפר על האירוע הזה ש –

"הייתי באקסטזה. העגלה טסה במורד הרחוב ללא שליטה כשהיא משאירה אחריה שובל אש כמו של כוכב שביט – אבל הרקטות שלי פעלו מעל ומעבר לציפיות הכי פרועות שלי."

הבעיה הייתה שפון בראון החליט לעשות את הניסוי שלו, משום מה, דווקא באחד הרחובות הסואנים ביותר של ברלין, ושוטר שהגיע למקום עצר אותו וכמעט שהשליך אותו לתא המאסר. למזלו של פון בראון, אביו – שהיה שר בממשלה – התערב וחילץ אותו.

זו הייתה נקודת ההתחלה של האהבה העמוקה של פון בראון לכל מה שקשור בחקר החלל – ובפרט, להנעה רקטית.

"הורי העניקו לי במתנה טלסקופ, וביליתי לילות שלמים בצפייה בכוכבים. במקביל, נרשמתי – כמו חובבי אסטרונומיה רבים אחרים – למגזין חודשי על אסטרונומיה. במגזין הזה גיליתי את הספר של הרמן אוברט. בתחילה הייתי מאוכזב מכיוון שהספר היה עמוס במשוואות מתמטיות שלא הבנתי. מאוד רציתי להבין את הספר, אז פניתי למורה שלי ושאלתי אותו מה אני צריך לעשות כדי להבין את הנוסחאות האלה. התיישבתי ולמדתי מתמטיקה עד שהבנתי לפחות את הבסיס של הספר, והשתכנעתי שהרעיונות שהופיעו בו היו נטועים במציאות."

הרמן אוּברט (Oberth) היה מהנדס חובב חלל שב-1923 פרסם ספר שבו הוכיח, באמצעות חישובים מתמטיים ופיזיקליים, שרקטה חזקה מספיק אכן תהיה מסוגלת לשגר חללית. לנו, שרגילים לראות לוויינים וחלליות משוגרים לחלל על בסיס כמעט יומי, האמירה הזו נראית כמעט מובנת מאליה – אבל הרקטות הקיימות בימיו של אוברט היו לא יותר מאשר זיקוקים גדולים, עם כושר נשיאה שנמדד בעשרות קילוגרמים לכל היותר: המחשבה על רקטה גדולה מספיק כדי לשאת חללית בגודל מלא הייתה בהחלט פורצת דרך. ספרו של אוברט הצית את דמיונם של חובבי החלל גרמנים, וב-1927 התאגדו כמה מאות מהם והקימו את אגודת חובבי החלל הגרמנית, שאוברט היה מבין מייסדיה ונשיאה הראשון. חברי האגודה נהגו להתכנס בשדה עזוב בפאתי ברלין ולשגר רקטות מאולתרות שפיתחו בעצמם.

אחרי שקרא את ספרו של הרמן אוברט, והחליט פון בראון לפנות אליו.

"כתבתי לו מכתב. אין לי שום ניסיון להציע לך: ממש עכשיו סיימתי את בית הספר התיכון. אבל אני מוקסם לחלוטין ממה שקראתי בספר שלך, ואולי אוכל לסייע לך בניסויים שלך. להפתעתי הוא השיב לי והזמין אותי להיות העוזר שלו. והוא אמר –  אל תדאג לגבי זה שאין לך ניסיון: גם לי אין."

דלק נוזלי

כמו חבריה של אגודת חובבי החלל, גם הצבא הגרמני גילה עניין רב ברקטות – אבל מסיבה אחרת לגמרי. רקטות שימשו ככלי נשק כבר במאה ה-13, אבל מכיוון שהן היו קטנות וחלשות יחסית – הן עשו הרבה יותר רעש מאשר נזק אמיתי. זו הסיבה שבהסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה ושבמסגרתו נאסר על גרמניה לפתח תותחי ארטילריה ארוכי-טווח – לא נכתב דבר לגבי רקטות. בצבא הגרמני זיהו את הפרצה הזו בהסכם – והחליטו לנצל אותה.

הרקטות הקיימות באותה התקופה היו מונעות באמצעות דלק מוצק: תרכובות שונות של חומרי נפץ. לדלק מוצק  יש יתרון בכך שהוא קל יחסית לייצור ולאחסון – אבל מצד שני, הדחף שהדלק המוצק מסוגל לייצר הוא נמוך יחסית, עובדה שהגבילה מאוד את גודלן של הרקטות. השאלה שניצבה בפני מהנדסי הצבא הגרמני הייתה, אם כן – איך יוצרים רקטה שתהיה מספיק גדולה ומספיק חזקה כדי לשאת עליה כמות סבירה של חומר נפץ?

בראשית המאה העשרים הציע מדען רוסי בשם קונסטנטין צילוקובסקי (Tsiolkovsky) פתרון מקורי לבעיה הזו: דלק רקטי נוזלי. בשיטה הזו לוקחים שני נוזלים – האחד דלק והשני חמצן נוזלי – מזריקים אותם יחד לתוך תא בעירה ומציתים אותם. אמנם דלק נוזלי הוא הרבה יותר מסובך לייצור ואחסון – למשל, את החמצן הנוזלי צריך לקרר לטמפרטורה של כמה עשרות מעלות מתחת לאפס – וגם המנוע עצמו הרבה יותר מורכב, אבל הדחף שהדלק הנוזלי מסוגל לייצר גבוה משמעותית מזה של הדלק המוצק. מספר שנים לאחר מכן הוכיח את טענותיו של צילקובסקי חוקר אמריקאי בשם רוברט גודארד (Goddard) בסדרה של ניסויים מעשיים שערך עם רקטות שבנה בעצמו.

הצבא הגרמני החליט, אם כן, להקים קבוצת מחקר לשם פיתוחן של רקטות גדולות שיהיו מונעות בדלק נוזלי. את הפיקוד על קבוצת המחקר קיבל קצין ארטילריה צעיר בשם ולטר דורנברגר (Dornberger): דורנברגר, שהיה בעצמו חובב חלל מושבע,  יצר קשרים טובים עם אגודת חובבי החלל והגיע לרבים מהמפגשים שלהם. באחד מהמפגשים האלה הכיר את עוזרו הצעיר של הרמן אוברט, ורנר פון בראון, שהיה אז סטודנט לאווירונאוטיקה.

"בביקוריי [באגודה] התרשמתי מאוד מהאנרגיה והחוכמה של הסטודנט הצעיר והגבוה, מהרצינות שבה לקח את עבודתו ומהידע התיאורטי הנרחב שלו. […] כשקיבלתי אישור להקים את קבוצת המחקר [הצבאית], רשמתי את שמו של ורנר פון בראון בראש הרשימה של האנשים הטכניים שאותם אני מבקש לגייס."

הרקטה הראשונה שעליה עבד פון בראון במסגרת קבוצת המחקר החדשה היתה רקטה בשם A1, שגובהה היה מטר וארבעים ס"מ. זה אולי נשמע לא ממש מרשים – אבל בפועל, זו הייתה הרקטה הגדולה ביותר אי פעם שהונעה באמצעות דלק נוזלי. פון בראון ועמיתיו עמלו במשך חודשים ארוכים על פיתוח המנוע הרקטי החדשני, וב-1933 היה אב הטיפוס הראשון מוכן לניסוי. הרקטה הוצבה על כן השיגור, הדלק הנוזלי הוצת – והרקטה התפוצצה לאלפי חתיכות. במילותיו של פון בראון – 'לקח לנו חצי שנה לבנות אותה, ובערך חצי שניה לפוצץ אותה…'

הצוות חזר לשולחן השרטוטים, והמנוע הרקטי זכה לשיפורים משמעותיים: למשל, תא הבעירה קיבל דופן כפולה, שדרכה הוזרם הדלק – תערובת של אלכוהול ומים – כדי לקרר את המנוע בזמן פעולתו ורק אז הוזרק לתוך תא הבעירה יחד עם החמצן הנוזלי. השיפורים עשו את העבודה, וב-1934 שוגרו בהצלחה שני אבות טיפוס של הרקטה החדשה, A2, ונסקו לגובה של כשלושה קילומטרים תמימים. זו הייתה ההוכחה שההימור על דלק נוזלי השתלם, ושלטכנולוגיית ההנעה הרקטית החדשה יש פוטנציאל טוב לאפשר את פיתוחן של רקטות גדולות בהרבה – גדולות מספיק בכדי לשמש כנשק של ממש.

הניסיון והידע שצבר פון בראון במהלך העבודה על ה-A1 וה-A2 סייעו לו לקבל דוקטורט בתחום מנועי דלק נוזלי, וכך, בגיל 22 בלבד ורנר פון בראון כבר נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם להנעה רקטית. הוא קודם לתפקיד המנהל הטכנולוגי של קבוצת המחקר, שבשלב זה תפחה לכדי שמונים מדענים ומהנדסים.

ג'ירוסקופ

רצה הגורל ובערך באותו הזמן, ראשית 1933, עלו לשלטון בגרמניה אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. כפי שהבטיח לבוחריו, היטלר הפנה תקציבים משמעותיים להתעצמות צבאית – ובין היתר גם למחקר ופיתוח של כלי נשק חדשים. התפנית הזו הייתה ברכה משמיים עבור פון בראון ועמיתיו שכן מעבדת המחקר הקטנה שלהם בדרומה של ברלין לא התאימה לפיתוחן של רקטות גדולות. פון בראון, אם כן, החל לתור אחר שטח מתאים לבסיס ניסויים חדש, כזה שיאפשר לו לירות רקטות לטווחים גדולים יותר. אמא שלו הציעה לו לבחון אזור בשם פינֶמונדה (Peenemunde), שם נהג אביו לצוד ברווזים: רצועת יבשה צרה וארוכה לחופיו של הים הבלטי בצפון גרמניה. פינמונדה התבררה כמושלמת לצרכיו של פון בראון: אמנם מזג האוויר באזור היה לרוב גשום וקודר, אבל החוף הארוך היה רחב ידיים מספיק כדי לערוך את הניסויים הדרושים, והאזור כולו היה מבודד ושומם לחלוטין – כך שהפיתוח יוכל להיעשות בסודיות מוחלטת.

הצבא הגרמני השקיע מיליארדי דוייטשמארקס כדי להפוך את פינמונדה למרכז הפיתוח והמחקר המתקדם ביותר בעולם, עם מעבדות משוכללות, מתקני ייצור לחומרי הדלק, מנהרת רוח ראשונה מסוגה בעולם ואפילו תחנת כוח ייעודית. ב-1937 עברה קבוצת המחקר – שכעת מנתה אלפי אנשי צוות – לבסיס החדש. כמקודם, ולטר דורנברג מונה לפקד על הבסיס, ופון בראון הוביל את מאמצי הפיתוח.

כעת היה על פון בראון להצדיק את כל ההשקעה הכבירה הזו בכסף ובכוח אדם, ועל כן הרקטה הבאה שהוחל בפיתוחה – ה-A3 – היתה גדולה משמעותית משתי קודמותיה: היא התנשאה לגובה של כמעט שבעה מטרים, ושקלה כשלושת רבעי טון. לצד המשך שיפור המנוע הרקטי, האתגר המשמעותי שניצב בפני פון בראון וצוותו היה לפתח מערכת ניהוג שתאפשר לרקטה להגיע למטרתה, או בניסוח אחר – להפוך את הרקטה, שהיא בגדול לא יותר מאשר צינור גדול עם מנוע, לטיל: משהו שיש לו גם יכולת ניווט אל המטרה. כמו כמעט כל דבר בפרויקט הפיתוח השאפתני, מערכת ניהוג אוטונומית שכזו הייתה עניין חדש לגמרי בעולם התעופה: כל כלי הטיס שנסקו לאוויר עד אז נוהגו תמיד בידי בני אדם.

כדי להבין את האתגר שניצב מול פון בראון, דמיינו שאתם נוהגים ברכב. בעצם, יש סיכוי לא רע שאתם באמת נוהגים ברכב כרגע… השאלה היא זו: כשאנחנו נוהגים, איך אנחנו יודעים לאיזה כיוון אנחנו צריכים לסובב את ההגה בכל רגע נתון?

טוב, זו שאלה קלה: אנחנו יודעים לאיזה כיוון אנחנו רוצים שהאוטו יסע, ואנחנו יודעים לאיזה כיוון הוא נוסע כרגע – אז אנחנו מסובבים את ההגה לאותו הצד שאליו אנחנו רוצים לכוון את הרכב.

שימו לב להנחת היסוד שמסתתרת מאחורי הפעולה הפשוטה הזו: שאנחנו יודעים לאיזה כיוון הרכב אמור לנסוע. כיצד, אם כן, יכול הטיל לדעת את הכיוון אליו הוא אמור לטוס? הפתרון שבו בחר ורנר פון בראון, הוא ג'ירוסקופ.

ג'ירוסקופ הוא דיסקה שטוחה שמסתובבת במהירות: די דומה לסביבון, בגדול. עכשיו, תחשבו על הידית של הסביבון, החלק שאנחנו מחזיקים כדי לסובב אותו: כשהסביבון זרוק על השולחן – ז"א, כשהוא לא מסתובב – הידית יכולה להצביע לכל כיוון, אבל אם נסובב את הסביבון מספיק מהר, הידית תמיד תצביע לאותו הכיוון: למעלה. אותו הדבר בג'ירוסקופ: כשהדיסקה מסתובבת במהירות, ציר הסיבוב שלה ישאף תמיד לפנות לאותו כיוון: הכיוון ההתחלתי שאליו הוא הצביע כשסובבנו את הדיסקה. למה?

כדי להסביר את העניין הזה, בואו נתחיל מדוגמה פשוטה: כדור באולינג. כשאנחנו מגלגלים כדור באולינג אנחנו מעניקים לו מהירות בכיוון מסוים, ואם לא נפריע לכדור – ז"א, אם לא נפעיל עליו כוח כלשהו – הוא ימשיך לנוע באותה המהירות ובאותו הכיוון. זה נקרא 'חוק שימור התנע', והוא תקף גם לגבי הג'ירוסקופ. כמו כדור הבאולינג, גם לג'ירוסקופ יש מהירות – מהירות הסיבוב של הדיסקה – ויש לו גם כיוון: הכיוון אליו מצביע ציר הסיבוב שלה. ובאותו האופן שבו כדור הבאולינג שואף להמשיך לנוע באותו הכיוון ובאותה המהירות – כך גם דיסקת הג'ירוסקופ שואפת להמשיך ולהסתובב באותה מהירות, וציר הסיבוב שלה שואף להצביע לאותו הכיוון. מכאן שאם נכניס את הג'ירוסקופ לתוך הטיל ונסובב אותו כך שציר הסיבוב של הדיסקה מצביע לכיוון המטרה המיועדת – הציר ימשיך להצביע אל הכיוון הזה כל זמן המעוף. כך פתרנו את הבעיה שלנו: לדעת בכל רגע נתון לאיזה כיוון הטיל צריך לטוס.

כמובן שיש לנו סיבוך קטן: כדי שהג'ירו יוכל להמשיך ולהצביע לאותו הכיוון, אנחנו צריכים לנתק אותו איך שהוא מגוף הטיל – אחרת כשהטיל ישנה כיוון הג'ירו יהיה מוכרח לזוז יחד איתו. הפתרון לעניין הזה הוא גימבל: מתקן שתומך בג'ירו ו"מנתק" אותו משאר הטיל כדי שיוכל להמשיך להצביע כל הזמן לאותו כיוון. דוגמה טובה לרעיון של גימבל היא תאי הנוסעים בגלגל ענק, כזה של לונה פארק: אם תא הנוסעים היה מחובר לגלגל הענק באופן קשיח, אז כשהתנועה של הגלגל הייתה מביאה אותנו לקצה העליון שלו – היינו מוצאים את עצמנו עם הרגליים למעלה והראש למטה: סיטואציה חיובית מאוד בשביל גנבי ארנקים שהיו מחכים למטה, אבל פחות חיובית עבור כל השאר. אבל מכיוון שהתא יושב על סוג של גימבל שמאפשר לו חופש תנועה סביב ציר הסיבוב שלו, הוא תמיד נשאר מקביל לקרקע. באותו האופן, הגימבל מנתק את הג'ירוסקופ מהתנועה של הטיל, כך שלא משנה אם הטיל עולה, יורד או עושה כל תנועה אחרת – הציר של הג'ירו ממשיך להצביע לאותו הכיוון בדיוק. כעת נחבר אל הג'ירו חיישן שידווח לנו על כיוון הציר – או ליתר דיוק, על ההפרש בין הכיוון אליו מצביע הג'ירו לבין הכיוון שאליו פונה חרטום הטיל. מערכת הבקרה של הטיל מקבל את הדיווח הזה – ושולחת להגאים הוראות מתאימות כדי לצמצם אותו, או בניסוח אחר – לכוון את הטיל אל מטרתו. זה מה שעשה פון בראון ב-A3: בתוך הטיל היו שלושה ג'ירוסקופים שאיפשרו למערכת הבקרה לנהג אותו בשלושת הצירים: סבסוב, גלגול ועלרוד.

זה היה פתרון הנדסי מבריק לבעיית הניהוג של הטיל – אבל כמו כל דבר בהנדסה, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. במהלך המעוף שלו הטיל נתון להפרעות חיצוניות כמו רוח או גשם, למשל, שמנסות להסיט אותו מהמסלול – ועל מערכת הבקרה להיות מסוגלת להגיב להפרעות האלה בצורה נאותה. כבר בבדיקות הראשוניות במנהרת הרוח החלו מופיעים רמזים לכך שמערכת הבקרה של ה- A-3 לא מצליחה להתמודד טוב מספיק עם הפרעות שכאלה – אבל ניתוח הנתונים שהתקבלו מניסויי מנהרת הרוח לקח כמה חודשים טובים, ועד שהמהנדסים הבינו שיש להם בעיה אמיתית – אב הטיפוס של הטיל כבר היה מוכן לשיגור, והיה מאוחר מדי מכדי לעשות בו שינויים משמעותיים. מכיוון שכך, ארבעת ניסויי השיגור של ה-A-3 ב-1937 נכשלו כשלון חרוץ, והטיל בקושי הצליח לנסוק לגובה של אלף מטרים לפני שהתרסק.

האכזבה הייתה מרה, ופון בראון ואנשיו חזרו שוב לשולחן השרטוטים.

דו"ח אוסלו

שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1939, נחת מכתב לא שגרתי על שולחנו של הנספח הצבאי בשגרירות הבריטית באוסלו שבנורבגיה. כותב המכתב, שלא הזדהה בשמו, טען שהוא מחזיק בידיו מידע חשוב ביותר אודות כלי נשק חדשים שמפתח הצבא הגרמני. ל-BBC הבריטי היה ערוץ רדיו בשפה הגרמנית, ששידוריו נפתחו בכל יום במילים "כאן לונדון". אם שירות הביון הבריטי מעוניין במידע, כתב המודיע המסתורי, עליו לאותת לו באמצעות שינוי הנוסח הקבוע הזה ל'שלום, כאן לונדון".

הנספח הצבאי אירגן את השינוי הנדרש, ומספר ימים לאחר מכן הונחה מעטפה אטומה על אדן החלון של השגרירות. בתוכה היה מכשיר אלקטרוני קטן ושבעה דפי טקסט שהכילו מידע אודות כמה מפרויקטי הפיתוח הצבאיים מתקדמים והסודיים ביותר של גרמניה הנאצית: מטוסי הפצצה, נושאת מטוסים, דאונים מונחים בשלט רחוק – וגם פרויקט פיתוח של טילים ארוכי טווח בקוטר של כשמונים ס"מ, שמונעים באמצעות דלק נוזלי ומנוהגים על ידי ג'ירוסקופים.

זהותו של המדליף האנונימי מאחורי מה שמכונה 'דו"ח אוסלו' נחשפה רק עשרות שנים אחרי המלחמה: היה זה ד"ר האנס מאייר (Mayer), מנהל בכיר בחברת סימנס הגרמנית, שהיתה מעורבת ברבים מאותם פרויקטי מחקר ופיתוח של הצבא. מאייר היה מתנגד מושבע של התנועה הנאצית, ובעקבות הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 החליט לסייע לבריטים. המידע שהעביר מאייר לשירות הביון הבריטי היה יקר מפז, ונחשב לאחת מהדלפות החמורות ביותר בהיסטוריה של מידע צבאי בזמן מלחמה – אבל הבריטים לא האמינו לו. המידע שסיפק מאייר אודות כלי הנשק והפיתוחים האולטרא-סודיים של הגרמנים היה, באורח פרדוקסלי – טוב מדי מכדי להיות אמיתי: הבריטים חשבו שמדובר בתחבולה של שירות הביון הגרמני כדי ליצור את הרושם שהטכנולוגיה הצבאית הגרמנית מתקדמת ומאיימת יותר מכפי שהיא באמת. ד"ר מאייר ניחש שהבריטים עלולים שלא להאמין לו, ולכן צירף במעטפה רכיב אלקטרוני מתקדם כהדגמה מוחשית למידע שסיפק – אבל הבריטים עדיין לא השתכנעו. תרמה לספקנות שלהם העובדה שמאייר לא היה איש צבא, ולמרות שרוב המידע שנכלל בדו"ח שלו היה אמת לאמיתה – פה ושם היו לו טעויות ואי-דיוקים שעוררו ספקות בקרב המומחים הבריטיים לגבי אמינותו הכללית של הדו"ח.

ובמקרה של פרויקט הטילים, ספציפית, האמינות היתה אפילו עוד יותר מפוקפקת.

מאייר סיפר על רקטות בקוטר של שמונים ס"מ, אבל הרקטות היחידות שהכירו המומחים הבריטים – רקטות שהונעו בדלק מוצק, כמובן – היו בקושי עשירית מהקוטר הזה: המחשבה על רקטה כל כך גדולה נראתה להם מגוחכת כמו שאני ואתם נשמע על מדינת אויב שפיתחה טנק באורך של תשעים מטרים: זה פשוט לא הגיוני…

המודיעין הבריטי בחר אם להתעלם מהדו"ח של ד"ר האנס מאייר. קשה לדעת איזו השפעה הייתה לדו"ח הזה לו היו הבריטים בוחרים להתייחס ברצינות למידע שהכיל: יש מי שטוענים שגם אם הבריטים היו מקבלים את תוכנו של הדו"ח כלשונו, לא היה בכך כדי להשפיע במידה משמעותית על מהלך המלחמה. כך או כך, המודיעין הבריטי נותר עיוור לחלוטין לגבי המתרחש בפינמונדה: כשלון שתושביה האומללים של לונדון היו עתידים לשלם עליו מחיר יקר וכואב.

היום שבו נולדה החללית

אב הטיפוס הבא שפיתח פון בראון כונה A-5, ובמהלך פיתוחו נפתרו בזו אחר זו כל הבעיות והתקלות שנתגלו ב- A-3 – ובמיוחד במערכת הניהוג שלו. מערכת הג'ירוסקופים שודרגה לדגם מתקדם יותר מתוצרתה של סימנס וכנפוני הניהוג של הטיל עוצבו מחדש ונבדקו במנהרת רוח מתקדמת יותר. בשלהי 1939 – ממש באותו הזמן שבו בחן המודיעין הבריטי את המידע שסיפק ד"ר האנס מאייר – ערכו הגרמנים כמה עשרות שיגורים מוצלחים של ה-A-5, שהוכיחו כי טכנולוגיות ההנעה והניהוג של הטיל אכן בשלות ליישומים מבצעיים. את הלקחים שהפיקו יישמו המהנדסים באב הטיפוס הבא שבנו, A-4, שמאפייניו כבר תאמו במלואן את הדרישות של הצבא הגרמני מכלי הנשק החדש: גובהו של הטיל היה ארבעה עשר מטרים, טווח הפעולה שלו היה קרוב לשלוש מאות קילומטרים, והוא יכל לשאת עליו כמעט טון של חומר נפץ. דורנברגר היה משוכנע שמאמצי הפיתוח עלו על המסלול הנכון.

"ידעתי כעת שנצליח לפתח נשק בעל טווח ארוך בהרבה מזל של כל פגז ארטילריה קיים. מה שעשינו בהצלחה רבה עם ה-A-5, יהיה ישים ביתר שאת ב-A-4"

וכך היה. בשלישי באוקטובר 1942 ניצב ה-A4 על כן השיגור: פון בראון, דורנברגר וצוותם צפו בהתרגשות בטיל שלהם ממריא ברעש אדיר: בתוך שלושים שניות שבר הטיל את מהירות הקול, טיפס לגובה של למעלה מתשעים קילומטרים – והתרסק לתוך הים הבלטי במרחק של כמעט מאה ותשעים קילומטרים משם, לא רחוק מנקודת הפגיעה המתוכננת.

ראשי הצבא הגרמני היו מרוצים מאוד מהניסוי המוצלח ומכלי הנשק רב העוצמה שהם עתידים לקבל לידיהם בעתיד הלא רחוק. גם ורנר פון בראון ו-וולטר דורנברגר היו מאושרים – אבל מסיבה אחרת לגמרי. כשה-A-4 התרומם מכן השיגור, פנה דורנברגר לפון בראון שעמד לידו ושאל אותו – 'אתה מבין מה הצלחנו לעשות פה היום?'. פון בראון הנהן והשיב, "היום נולדה החללית הראשונה." באותו הערב כינס דורנברגר את המהנדסים הבכירים של הפרויקט לארוחת ערב חגיגית. הוא הרים איתם כוסית, ואמר להם –

"בפעם הראשונה בהיסטוריה הגענו אל החלל עם הרקטה שלנו. השתמשנו בחלל כגשר בין שתי נקודות בכדור הארץ. הוכחנו שהנעה רקטית היא פתרון מעשי לטיסות חלל. היו הזה, השלישי באוקטובר 1942, ייזכר כתחילתו של עידן חדש: עידן הטיסה בחלל."

מיטלוורק

אולי תופתעו לשמוע, אבל לאורך רוב שנות פיתוחו של הטיל החדש, היטלר – שבדרך כלל היה נלהב מאוד לגבי כלי נשק מתקדמים – לא ממש התרשם מהפרויקט. הוא האמין שאת הקרב מכריעים כלי נשק הקונבנציונליים – הטנקים והרובים – והרעיון של טיל מהפכני לא ממש קסם לו. כשהגיע היטלר לביקור בפינמונדה בשלהי שנות השלושים, הוא כמעט ולא הוציא הגה במרוצת הסיור כולו, ולפרקים נראה משועמם ממש. הישגיה המזהירים של גרמניה בשנותיה הראשונות של המלחמה העניקו משנה תוקף לספקנות הזו שלו.

אבל בשלהי 1942, המצב היה שונה לחלוטין. הניצחונות המהירים התחלפו בתבוסות כואבות בחזית המזרחית, ארצות הברית הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית – ובתוך זמן קצר החלה גרמניה לנהל קרבות בלימה בכל החזיתות. בצר לו שינה היטלר את דעתו לגבי הטיל החדש: בדמיונו הוא ראה אלפי טילים ניחתים על בירות אירופה השונות ומאלצים את בעלות הברית להפסיק את המלחמה. גם יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, התלהב מהפוטנציאל של "נשק הפלא" החדש לחזק את המורל בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלאט לאט החלה להתפכח מהחזון של 'הרייך של אלף השנים'. השם שניתן לטיל החדש סימל היטב את כוונותיה של גרמניה הנאצית: V-2, קיצור של המילה "וֶרגל-טונגס-וואפה' – נשק הנקמה.

תוכנית פיתוח הטילים קיבלה, אם כן, עדיפות גבוהה. המטרה היתה ברורה: לייצר אלפי טילים בזמן הקצר ביותר האפשרי. אלברט שפיר, שר החימוש, הקים ועדה מיוחדת שניהלה את הקמתם של מפעלי ייצור ויצירתן של שרשראות אספקה מתאימות. בקיץ 1943 כבר פעלו מתקני הייצור בפינמונדה בקצב גבוה, ומאות טילי V-2 עזבו את פס הייצור מדי חודש.

בזמן הזה כבר החלו שירותי הביון של בעלות הברית להבין שהגרמנים מבשלים משהו יוצא דופן מתחת לפני השטח. קבוצה של פעילי מחתרת אוסטריים הצליחה להניח את ידה על תרשימים של הV-2 ולהעביר אותם למודיעין האמריקני: הישג שעליו שילמו כמעט כל חברי הקבוצה בחייהם. למרות שלבריטים עדיין לא היה מושג ברור לגבי יכולותיו של הטיל החדש, המידע הזה ופריטי מודיעין נוספים, לצד המידע שהעביר ד"ר האנס מאייר ארבע שנים קודם לכן – שכנעו את הפיקוד הבריטי שהגיע הזמן לשים סוף למחקריו של ורנר פון בראון.

בלילה של השבעה עשר באוגוסט, 1943, המריאו מאות מפציצים בריטים בשלושה גלים לעבר פינמונדה. מטרתם הייתה להרוג כמה שיותר מהמהנדסים והמדענים שעבדו על הפרויקט – ולשם כך כוונו מרבית הפצצות אל מתחמי המגורים של הבסיס הגרמני. הפצצות הבריטיות אכן הצליחו לחסל כמאה ושבעים גרמנים – ביניהם שני מהנדסים בכירים בצוות הפיתוח של פון בראון – אבל לרוע המזל פגעו גם במתקנים שבהם הוחזקו אסירים ועובדי כפייה, והרגו כחמש מאות מהם. הבריטים איבדו במבצע כארבעים מטוסים וכמאתיים וחמישה עשר אנשי צוות אוויר.

ישנן הערכות סותרות לגבי השפעותיה המעשיות של ההפצצה בפינמונדה על תוכנית ה- V-2: רוב המומחים מסכימים כי העיכוב בייצור הטילים הסתכם בארבעה עד שישה שבועות בלבד. מה שכן, ההפצצה שכנעה את הגרמנים שמתקני הייצור של ה- V-2 חשופים מדי, והפיקוד הגרמני החליט להעביר את מפעל הייצור כולו אל מתחת לאדמה. המקום שנבחר לשם כך היה גבעה רמה בשם קונשטיין, באזור מרכז גרמניה: הגרמנים הרחיבו רשת של מכרות ישנים והפכו אותם למפעל תת-קרקעי שקיבל את השם 'מיטלוורק' – מילולית, 'המפעל המרכזי'. במיטלוורק הוקם פס הייצור של טילי ה- V-2, ומי שבנו והרכיבו את הטילים בפועל היו עשרות אלפי אסירים ושבויי מלחמה שהובאו לשם כך ממחנות ריכוז כדוגמת בוכנוולד.

כשאני קורא על התנאים שבהם הועסקו עובדי הכפייה האלה במיטלוורק, התמונה שעולה במוחי היא זו של הגיהנום של דנטה, או אולי מפעל האורקים של סאורון בסדרת סרטי שר-הטבעות. העובדים – לוחמי מחתרת שנתפסו, שבויים סובייטים, פולנים, צרפתים, הולנדים ואפילו אסירים פוליטיים מגרמניה עצמה – חיו חודשים שלמים מתחת לאדמה בלי לראות אור יום, רעבים, צמאים ורועדים מקור תחת עיניהם הפקוחות של שומרי האס.אס. מכות, התעללויות והוצאות להורג היו עניין יום-יומי – ומי שלא קיבל כדור בראש או את חבל התליה, מת ממחלות, חנק או תאונות עבודה. ברשותכם, אני לא אכנס לפרטים הנוראים ולעדויות מסמרות השיער ממיטלוורק: אני בטוח שאתם לא צריכים אותי כדי לשכנע אתכם שהנאצים היו יותר ממסוגלים למעשי זוועה שכאלה במי שהם ראו כ'אונטר-מנץ", "תתי-אדם." די אם אספר שאחד מכל שלושה אסירים במיטלוורק – עשרים אלף איש – לא שרד את הזוועות.

הברוטליות הנאצית עשתה את העבודה. אם בפינמונדה נדרשו כעשרים אלף שעות עבודה כדי להרכיב טיל V-2 יחיד, במיטלוורק המספר הזה ירד לכשבעת אלפים וחמש מאות שעות בלבד.

לשחק באש

את ורנר פון בראון, הסבל הזה לא ממש עניין.

למען הסר ספק, פון בראון לא היה נאצי. אמנם הוא הצטרף למפלגה הנאצית כחבר מן המניין ב-1937 – אבל כל מי שהכירו אותו, ללא יוצא מן הכלל, העידו שפון בראון לא רק שלא היה פעיל אקטיבי במפלגה – הוא גם לא תמך באידיאולוגיה הנאצית, ואפילו סלד מהנאצים עצמם שאותם החשיב לפרחחים, בורים וגסי רוח. כפי שמלמדות אותנו התגובות שלו ושל וולטר דורנברגר לניסוי המוצלח של ה-A-4 ב-1942, מטרתו האמיתית של פון בראון הייתה לפתח משגרים שיוכלו לשאת חלליות אל מחוץ לאטמוספירה: הסיבה היחידה שבעטייה הסכים לעבוד על פרויקט ה- V-2, והסיבה היחידה שבגללה הצטרף למפלגה הנאצית, הייתה כדי שיוכל להגשים את החלום הזה.

"בשלב הזה כבר הייתי המנהל הטכני של מרכז הפיתוח בפינמונדה, והעבודה שעשינו שם משכה יותר ויותר תשומת לב בדרגים הגבוהים. לו הייתי מסרב להצטרף למפלגה, המשמעות הייתה שיהיה עלי לעזוב את פרויקט חיי."

אבל עד מהרה גילה פון בראון, שהמשחק שהוא משחק – הוא משחק הרבה יותר מסוכן מכפי שהעריך.

ב-1940 הגיע נציג של האס.אס – הארגון הצבאי של המפלגה הנאצית – למשרדו של פון בראון, ומסר לו הודעה: היינריך הימלר, ראש האס.אס., מפציר בפון בראון שיצטרף לאס.אס כחבר מן המניין. פון בראון סירב בנימוס: הוא עסוק מדי בעבודה, הוא הסביר, ואין לו זמן לפעילות פוליטית. השליח לא ויתר: ההצטרפות תהיה רשמית בלבד ולא תדרוש מפון בראון דבר. כאות להערכתו הרבה של הימלר את עבודתו החשובה, הוא יזכה מיד לדרגת סגן.

פון בראון פנה למפקדו ולחברו ולטר דורנברגר, סיפר לו על הפנייה ושאל לעצתו. דורנברגר, שהיה מעורה הרבה יותר בנעשה מאחורי הקלעים של פרויקט הפיתוח, הסביר לו שהפנייה של הימלר לא הגיעה משום מקום: היא הייתה חלק ממאבק שניהל האס.אס נגד הוורמאכט, הצבא הגרמני, בניסיון להשתלט על הפרויקט היוקרתי ועתיר התקציבים. דורנברגר עצמו היה, אמנם, איש וורמאכט – אבל הוא בכל זאת ייעץ לפון בראון לקבל את הצעתו של הימלר, כדי שלא לעורר עליו את זעמו של ראש האס.אס. פון בראון שעה לעצתו של דורנברגר והצטרף לאס.אס: שוב, הצטרפות שהייתה על הנייר בלבד. אף על פי כן, הימלר דאג לקדם את פון בראון בסולם הדרגות של האס.אס עד לדרגת מייג'ור – דרגה מקבילה לסגן-אלוף, פחות או יותר.

המאבק בין האס.אס והוורמאכט על השליטה בפרויקט הV-2 המשיך לכל אורך המלחמה, והגיעה לשיאו בעקבות ההפצצה הבריטית בפינמונדה והמעבר למיטלוורק. הימלר הצליח למנות את אחד מאנשיו, קצין קשוח ונטול עכבות בשם האנס קָמלֵר (Kammler), לפקד על הקמת המפעל התת-קרקעי. קמלר היה אדם עם קבלות: הוא זה שהקים את קומפלקס תאי הגזים באושוויץ – ובמיטלוורק, כפי שראינו, הוא בהחלט עשה עבודה טובה.

בפברואר 1944, מספר חודשים לאחר המעבר למיטלוורק, החליט הימלר לעלות מדרגה בניסיונות ההשתלטות שלו על פרויקט ה- V-2. הוא זימן אליו את פון בראון ודרש ממנו לשתף פעולה באופן הדוק יותר עם האס.אס. פון בראון השיב לו שהפרויקט מתקדם בקצב מצוין, ושאין צורך במעורבות כלשהי של האס.אס.

אבל מה שפון בראון לא ידע זה שהאס.אס הפעיל, מזה מספר חודשים, מרגלת בפינומנדה: סוכנת צעירה ונאה שהתחזתה לרופאת שיניים, התרועעה עם המהנדסים והמדענים של הפרויקט ודובבה אותם. באחד הדוחות ששלחה הסוכנת למפעיליה היא סיפרה שפון בראון אמר בשיחה פרטית לשניים מעמיתיו שהוא מאוכזב מכך שהם אינם יכולים להקדיש את מלוא מאמציהם וכישוריהם לבניית משגרים לחלליות – ושהוא מעריך שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. הדו"ח הזה סיפק להימלר את התירוץ שחיפש כדי להעניש את פון בראון על סירובו לשתף פעולה עם האס.אס. במרץ 1943 פרצו אנשי גסטפו לדירתו של פון בראון ועצרו אותו. הוא הושלך לכלא, שם הושם בבידוד מוחלט באשמה שהוא תומך בקומוניסטים ומנסה לחבל באופן אקטיבי בתוכנית הפיתוח של ה- V-2 – האשמה שגזר הדין עליה היה, כמובן, מוות.

המעצר נעשה בחשאיות מוחלטת וללא התראה, ולעמיתיו של פון בראון לא היה מושג להיכן נעלם ובאילו נסיבות. ולטר דורנברגר ניחש שהיעלמותו של פון בראון קשורה באופן כלשהו להתגוששות בין האס.אס לוורמאכט, ומיהר לפנות לקצינים בכירים בצבא כדי שיחלצו את המדען. הבקשה הגיעה עד מהרה לשולחנו של אלברט שפיר, שר החימוש, שפנה ישירות להיטלר ושכנע אותו שאין תחליף למומחיות ולניסיון של פון בראון, ושפגיעה בו פירושה פגיעה אנושה בפרויקט הV-2 כולו. היטלר השתכנע והורה על שחרורו המיידי של פון בראון.

העיר של המוות הפתאומי

בראשית ספטמבר, 1944, היה מערך טילי הV-2 מוכן לפעולה. השיגור המבצעי הראשון התבצע בשבעה בספטמבר על מטרה בפריז, שמספר ימים קודם לכן שוחררה על ידי בעלות הברית – אבל שני הטילים התפרקו באוויר. למחרת, בשמונה בספטבר, נורה הטיל הראשון לעבר בריטניה: המנוע הרקטי רב העוצמה האיץ את הטיל במשך שישים וחמש שניות, ומשם המשיך הטיל לטפס מכוח התנופה במסלול בליסטי עד שהגיע לגובה של כשמונים קילומטרים, ואז החל ליפול בחזרה לכדור הארץ.

הV-2 שפגע במחוז צ'יזוויק והביא, כפי שסיפרתי בפתיחה, לשלושה הרוגים ושבעה פצועים, היה נקודת הפתיחה לשבעה חודשים של אימה שבהם נורו על בריטניה – ובעיקר על לונדון – אלפי טילי V-2. קשה למצוא נתונים מדויקים לגבי מספר השיגורים והפגיעות: על פי הערכות שונות הגרמנים שיגרו בין שלושת אלפים לשבעת אלפים טילי V-2 לעבר לונדון, שכמחציתם התפרקו בדרך או החטיאו את מטרתם לחלוטין. אבל הטילים שכן פגעו יצרו נזק עצום: כאלפיים ושבע מאות איש נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, וכעשרים אלף בניינים נהרסו או נפגעו במידה משמעותית. כאמור, הממשלה הבריטית ניסתה בתחילה להסתיר מהציבור את העובדה שמדובר בטילים בליסטיים כדי שלא לחשוף בפני הגרמנים את מיקומי הנפילות – אבל בנובמבר 1944 כבר אי אפשר היה להמשיך בהצגה, וצ'רצ'יל נאלץ לחשוף בפני הציבור את דבר קיומו של הנשק הגרמני החדש.

למרות שרוב הנרטיבים ההיסטוריים נוטים להתמקד בלונדון כקורבן הראשי של מתקפת ה- V-2 הגרמנית – אולי בגלל התפקיד המשמעותי שמילאה בריטניה במאבק נגד הנאצים – לונדון לא הייתה העיר היחידה שסבלה מאיום הטילים: פריז, בריסל, מאסטריכט וערים נוספות רבות ספגו גם הן מתקפות V-2. מכולן, העיר שספגה הכי הרבה פגיעות – אפילו יותר מלונדון – הייתה אטוורפן שבבלגיה. אנטוורפן היא עיר נמל גדולה, ומהרגע ששוחררה על ידי בעלות הברית בשלהי 1944 הפכה להיות המטרה הראשונה במעלה של הנאצים, שכן דרך הנמל של אנטוורפן עברו בכל שבוע עשרות אלפי טונות של חימוש ואספקה עבור הכוחות שהתקדמו לעבר ברלין. אנטוורפן ספגה כאלף ושש מאות פגיעות של טילי V-2 – עד כשניים עשר נפילות בכל יום, בשיאה של המתקפה הגרמנית – שרובם כוונו לעבר הנמל. עובדי הנמל שהסכימו להמשיך לעבוד תחת האיום הזה, קיבלו תוספת שכר מיוחד על תעוזתם, תוספת שכונתה 'Bibbergeld' – ל"כסף של צמרמורות", בתרגום חופשי.

למעלה מאלף ושבע מאות איש נהרגו באנטוורפן כתוצאה מתקיפות ה- V-2. הפגיעה הקטלנית ביותר – למעשה, הפגיעה הקטלנית ביותר של טיל בודד במלחמה כולה – אירעה בשישה עשר בדצמבר, 1944. באותו היום הוקרן בבית הקולנוע 'רקס' מערבון בכיכובו של הכוכב ההוליוודי המפורסם גארי קופר, הקרנה שמשכה אליה לא פחות מאלף ומאה צופים, רובם חיילים בחופשה. בשעה שלוש ועשרים בצהריים פגע V-2 בגג בית הקולנוע והרג לא פחות מחמש מאות שישים ושבעה איש, בהם שבעה וארבעה ילדים. אירועים מעין אלה הביאו לכך שחיילי בעלות הברית כינו את אנטוורפן בינם לבין עצמם בשם 'העיר של המוות הפתאומי.'

והמוות שהביאו עימם טילי ה- V-2 היה באמת מוות פתאומי. הטילים הנופלים נעו במהירות של קילומטר וחצי בכל שניה, מהר יותר ממהירות הקול – ומכאן שהתרסקו על הקרקע בהפתעה מוחלטת. עד ראיה לפגיעה של אחד הטילים תיאר אותה כך –

"ראיתי את ההבזק באור יום – במקרה הסתכלתי לאותו הכיוון. זה לא היה שובל של מטוס, אלא יותר כמו שובל של כוכב נופל, והוא היה מהיר כמו כוכב נופל. הוא היה ארוך, צר ולבן, וזה היה שניה או שניים לפני הפגיעה."

לבעלות הברית לא הייתה אף טכנולוגיה שאיפשרה להן להעניק התראה לאזרחיהן בטרם הפגיעה – עובדה ששירתה היטב את מטרתו של אדולף היטלר: להטיל אימה ופחד על תושבי הערים הגדולות. לבריטים גם לא הייתה כל דרך ליירט את ה- V-2: הם אמנם הפציצו באינטנסיביות כל אתר שיגור פוטנציאלי – אבל רוב השיגורים נעשו ממשאיות, וצוותי השיגור הגרמניים היו מסוגלים להתפרס בשטח, לירות את הטיל ולברוח מהמקום לפני שמישהו הספיק להגיב.

בשבועות הראשונים למתקפה הבריטים ניסו להפעיל אמצעי שיבוש אלקטרוניים מתוך תקווה שאולי ה- V-2 מנוהג מרחוק באמצעות גלי רדיו, אבל עד מהרה נוכחו לדעת שהשיבוש הזה חסר תועלת שכן מערכת הניהוג של הטיל היתה, כפי שלמדנו קודם, פנימית ועצמאית לחלוטין. מפקד ההגנה האווירית הציע להציב סוללות של תותחי נ"מ מסביב ללונדון: אמנם הטיל נע מהר מכפי שניתן יהיה לכוון עליו, אבל הקצין חישב שאם התותחים יירו לאוויר 320 אלף פגזים בבת אחת, יש סיכוי סביר שאולי אחד מהם יצליח לפגוע בטיל במקרה. לרוע המזל, המשמעות של ירי של 320 אלף פגזים היא שלפחות כמה עשרות אלפים מהם לא יתפוצצו באוויר בגלל תקלות שונות, וייפלו בחזרה אל הקרקע: הנזק שיגרמו אותם עשרות אלפי פגזים יהיה גבוה בהרבה מכל נזק שיגרום ה- V-2 עצמו… התוכנית נדחתה על הסף.

מבצע "מהדק נייר"

האמריקאים והסובייטים, למרות שלא היו בעצמם מטרות למתקפות ה- V-2, עקבו אחריהן בעניין רב. מומחה צבאי כתב על ה- V-2 את הדברים הבאים, חודשים רבים עוד לפני תום המלחמה – ואפילו לפני הטלת הפצצה האטומית הראשונה על הירושימה.

"אין ספק שהרקטה הזו כאן כדי להישאר לזמן רב: אין שום דרך אחרת להשתחרר מהאטמוספירה של כדור הארץ. יהיו לכך יישומים צבאיים, ועלינו לפקוח עין על כל האפשרויות. עם רקטה ארוכת טווח שכזו ניתן יהיה להגדיל בקלות את רדיוס ההשמדה באמצעות שימוש בביקוע גרעיני. רקטה לא מאוישת תהיה מתאימה ביותר לסוג כזה של נשק, מכיוון שכמעט ולא ניתן להתגונן מפניה."

בשלב הזה כבר ברור למדי שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, ושתי המעצמות החלו רוקמות תוכניות כדי לנכס לעצמן את הידע והניסיון שצברו הגרמנים בפיתוח הטילים החדשניים. השאלה הייתה – אצל מי נמצאים כל הידע והניסיון האלה? למזלן של ארה"ב ובריה"מ, הגרמנים העניקו להם את התשובה לשאלה הזו על מגש של כסף.

בתחילת 1943, כשמצבה האסטרטגי של גרמניה כבר החל להיות בכי רע, החליטה הממשלה הנאצית לתעדף פרויקטי מחקר ופיתוח בתקווה להשיג יתרון טכנולוגי על אויבותיה. הממשלה הכינה רשימה של כמה אלפי מדענים ומהנדסים שהחזיקו בידע מקצועי חסר תחליף – ביניהם, אנשי פרויקט ה- V-2, כמובן – והשתמשה ברשימה הזו כדי לאתר את אותם חוקרים שנשלחו לחזית כחיילים פשוטים ולהחזיר אותם אל האוניברסיטאות ומכוני המחקר. רצה הגורל וטכנאי מעבדה פולני שעבד באוניברסיטת בון הגרמנית מצא עותק של הרשימה הזו זרוק בתא שירותים, העביר אותה בחשאי לידי המודיעין הבריטי – ששיתף אותה עם הביון האמריקני. רשימת השמות הזו היוותה את הבסיס למבצע שתכננו האמריקנים כדי לתפוס את אותם מדענים ומהנדסים גרמנים חשובים: מבצע 'מהדק נייר'. שלא במפתיע, השם הראשון ברשימה האמריקנית היה כמובן, ורנר פון בראון.

בתחילת 1945 הצבא הגרמני כבר היה במנוסה בכל החזיתות, וכאוס מוחלט שרר בדרגי הפיקוד השונים – כפי שסיפר פון בראון.

"היו לי, אם אני זוכר נכון, עשר פקודות שונות שהגיעו אלי מגורמי פיקוד שונים. בחצי מהן נכתב – 'עליך להישאר במקומך ולסייע לנו להגן על האזור.' בחצי השני היה כתוב – 'העבודה שלך חשובה מאוד לצבא ואנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן שתיפול לידי הצבא הרוסי. על כן אתה מתבקש להתפנות מיידית.'"

בחודש פברואר כבר יכלו פון בראון ועמיתיו לשמוע את הדי התותחים של הצבא האדום, שכוחותיו כבר היו במרחק של כמאה וחמישים קילומטרים מפינמונדה. לאיש מהם לא היה ספק שהם נמצאים על הכוונת של הסובייטים.

"כינסתי את עמיתי, וערכנו הצבעה בשאלה מה לעשות: האם לציית לפקודות האלה או לפקודות האלה? ההחלטה הייתה פה אחד – לעזוב ולנסות להיכנע לצבא האמריקני ולא לצבא הרוסי."

פון בראון טען, מאוחר יותר, שההחלטה להיכנע לאמריקנים ולא לרוסים הייתה כדי שהידע אודות הטילים הבליסטיים יעבור לרשותה של מדינה שוחרת שלום – אבל לא קשה לנחש שהסיבה האמיתית הייתה האכזריות הרבה שהפגינו הרוסים כלפי שבויי מלחמה גרמניים.

אנשי פינמונדה החלו, אם כן, להתארגן כדי להתפנות לכיוון מרכז גרמניה, הרחק מהצבא הרוסי המתקדם. הפינוי עצמו היה משימה לוגיסטית משמעותית: מדובר היה בלא פחות מאלף וחמש מאות אנשי צוות ועוד כמה אלפים מבני משפחותיהם, כולל ציוד המעבדה החיוני ומתקני הייצור של טילי ה- V-2, שפון בראון תכנן להסגיר לידי האמריקנים.

פון בראון ידע ששיירה כה גדולה של אנשים וציוד תמשוך תשומת לב מהרשויות המקומיות שאולי יבקשו לעצור אותה. אבל כאן שיחק לו המזל: מספר שבועות לפני הפינוי הוא קיבל משלוח של ציוד משרדי, שכלל מסמכים רשמיים שעליהם הודפס סמל האס.אס. אבל תקלה כלשהי גרמה לכך ששמה של יחידת האס.אס שהופיע בראש המסמכים הודפס באופן משובש: במקום BZBV, נכתב שם VABV. פון בראון החליט לנצל את הטעות הזו עד הסוף: הוא המציא יחידה סודית של האס.אס ש-VABV היו ראשי התיבות שלה – משהו בסגנון "הפרויקט לנושאים חשאיים" – והשתמש בסמכותו כקצין בכיר באס.אס כדי לשכנע את כל מי שניסה לעצור את שיירת הפינוי שהוא ועמיתיו ליחידה הסודית ממלאים פקודות חשובות מאין כמותן. התרמית עשתה את העבודה, והשיירה ירדה דרומה ללא הפרעה.

תוך כדי הפינוי, ורנר פון בראון היה מעורב בתאונת דרכים: הנהג שלו נרדם על ההגה והרכב בו נסעו התהפך לשוליים. פון בראון נפצע בזרועו השמאלית והרופאים רצו לאשפז אותו בבית חולים לכמה שבועות – אבל פון בראון, שלא היה מוכן לקחת את הסיכון שייפול לידי הרוסים, שכנע אותם לגבס את היד הפצועה ולשחרר אותו.

כשהגיעה שיירת המשאיות והרכבות מפינמונדה למרכז גרמניה, הורה להם האנס קמלר – קצין האס.אס שכזכור פיקד על מפעל הייצור במיטלוורק – להתרכז בכפר קטן שהיה מוקף בגדרות תיל ונתון תחת שמירה הדוקה של אנשי האס.אס. קמלר טען שהשמירה נועדה כדי להגן על המדענים – אבל פון בראון ניחש את את כוונתו האמיתית: לרכז את כל המדענים במקום אחד כדי שיוכל להוציא אותם להורג אם יופיעו כוחות אמריקנים או סובייטים. פון בראון, עם זאת, הצליח להערים עליו: הוא טען בפני קמלר שאם כל המדענים והמהנדסים יהיו מרוכזים במקום אחד, די בהפצצה אחת מוצלחת של בעלות הברית כדי לחסל את כולם ולהשמיד את תוכנית ה- V-2 כולה, ושכנע אותו לאפשר לאנשי הפרויקט לצאת מהכפר מדי פעם ואפילו ללבוש בגדים אזרחיים כדי להסתיר את זהותם. קמלר השתכנע.

בשני מאי, 1945, חמישה ימים לפני כניעתה הרשמית של גרמניה, נשלח מגנוס פון בראון – אחיו הצעיר של ורנר, שהיה אף הוא מהנדס בפינומונדה – לנסות ולאתר את הצבא האמריקני המתקדם. מגנוס רכב על אופניו, ולבסוף נתקל באקראי בפטרול אמריקני. הוא ירד מהאופניים, ניגש אל החיילים בידיים מורמות ואמר להם באנגלית קלוקלת – "שמי מגנוס פון בראון. אחי המציא את ה- V-2. אנחנו רוצים להיכנע."

נדרשו לאמריקנים כמה שעות טובות כדי להבין מי הוא ועל מה הוא מדבר – אבל ברגע שהבינו, העניינים נכנסו להילוך גבוה. כבר למחרת נפגשו קצינים אמריקנים עם ורנר פון בראון ו-ולטר דורנברגר כדי לארגן את הסגרת האנשים והעברת כל הציוד והמסמכים המסווגים, כולל ארבעה עשר טונות של מסמכים ותרשימים שפון בראון הטמין במכרה נטוש כדי למנוע מהנאצים להשמיד אותם. פון בראון ואנשיו עברו תחקיר מזורז, ובספטמבר 1945 הוטסו לארצות הברית יחד עם בני משפחותיהם: 1600 איש בסך הכל.

מבט לאחור

מה הייתה השפעתם האמיתית של טילי ה- V-2 על מאמצי המלחמה הגרמניים?

במבט לאחור, ניתן לומר שלמרות שטילי ה- V-2 אכן גרמו לנזק לא מבוטל לעריהן של בעלות הברית – אלפי הרוגים ואינספור מבנים הרוסים – בשורה התחתונה, הנזק הזה היה צנוע מאוד במונחים של מלחמת העולם השניה. כל טיל V-2 היה מצויד בראש קרב שהכיל כמעט טון של חומר נפץ, ולמרות שזה נשמע המון – מדובר באותה כמות חומר נפץ שהכילה פצצה אווירית מסדר גודל בינוני בלבד. סך כל חומר הנפץ ששיגרו הגרמנים על הערים השונות בכל מתקפות הV-2 גם יחד היה משהו כמו שלושת אלפים טונות של חומר נפץ: שווה ערך למשקל חומר הנפץ שהטילו מטוסי בעלות הברית על ערים גרמניות כדוגמת המבורג ודרזדן – בגיחת הפצצה אחת בלבד. ברור למדי, אם כן, שהשפעתם הצבאית של טילי ה- V-2 על מהלך המלחמה הייתה זניח למדי: אפילו לונדון עצמה ספגה יותר נזק מהפצצות חיל האוויר הגרמני בתקופת הבליץ של תחילת המלחמה, מאשר תחת טילי ה- V-2. למעשה, יותר בני אדם מתו במחילות של מיטלוורק על מזבח ייצור טילי ה- V-2 – מאשר מתו מהפגיעות של הפצצות האלה בפועל.

מאידך, תוכנית ה- V-2 הייתה משקולת כבדה מאוד על צווארה של מכונת המלחמה הגרמנית. הגרמנים השקיעו ב- V-2 בסביבות שלושים מיליארד דולר, במונחים של כסף מודרני: תקציב כמעט זהה לזה של פרויקט מנהטן האמריקאי לפיתוח פצצת האטום. אבל בעוד שלפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי הייתה השפעה אסטרטגית מהותית – הן אלה שאילצו את היפנים להיכנע, בסופו של דבר – לטילי ה- V-2 הייתה השפעה זניחה מאוד על שדה הקרב. רדיוס הפגיעה של טילי ה- V-2 היה כמה קילומטרים מסביב לנקודת המטרה המיועדת, ומכאן שהם לא היו מדוייקים מספיק כדי לפגוע במטרות ספציפיות: למשל, במרץ 1945 ירו הגרמנים לא פחות מאחד עשר טילי V-2 על גשר בשטח גרמניה שנפל לידי כוחות בעלות הברית, במטרה להשמיד אותו ולבלום את התקדמותם – אבל אף אחד מאותם אחד עשר טילים לא הצליח לפגוע בגשר. גם אלפי הטילים שנורו על אנטוורפן לא הצליחו להפסיק את פעולתו של הנמל החשוב הזה, ולכל היותר הצליחו להאט אותה במידה מסוימת.

היסטוריונים רבים ציינו שלו היתה גרמניה משקיעה את אותם המשאבים שהשקיעה בתוכנית ה- V-2 בייצור של פגזי ארטילריה רגילים או כלי נשק סטנדרטיים אחרים – סביר להניח שהיו מפיקים מהם תועלת גדולה במידה משמעותית. במילותיו של אחד אחד ההיסטוריונים:

"מרשימה ככל שהייתה הטכנולוגיה שמאחורי הטיל הזה, ברגע שהמנוע של ה- V-2 נכבה – הוא היה לא יותר מאשר פגז ארטילריה מאוד מאוד יקר – ומאוד לא מדויק."

את התועלת המעשית האמיתית מההשקעה הכבירה של הגרמנים בפרויקט ה- V-2 הפיקו, למרבה האירוניה, דווקא אויבותיה: ארה"ב וברית המועצות.

פון בראון ואנשיו התאזרחו בארצות הברית והשתלבו בתעשיית הנשק שלה. ולטר דורנברגר בילה שנתיים בכלא הבריטי בחשד לפשעי מלחמה, אבל לבסוף שוחרר והועבר גם הוא לידי האמריקנים: הוא הפך ליועץ של חיל האוויר והמשך כיהן כסגן-נשיא של חברת Bell Aerospace.

בין השנים 1946 ו-1952 שיגרו האמריקנים למעלה משישים טילי V-2 שנתפסו שלל במלחמה, בעזרתם צברו ניסיון רב בתפעול ושיגור טילים בליסטיים – כמו גם ידע רב על התנאים האטמוספריים בגובה רב. V-2 אמריקני אחראי, למשל, לתמונה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהחלל. המדענים הגרמנים סייעו לצבא האמריקני לפתח את הטילים הבליסטיים הראשונים שלו, טילי רדסטון, שגם נשאו לחלל את הלוויין האמריקני הראשון (אקספלורר 1) – ואת האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלן שפרד, ב-1961. על פי אחת ההערכות, הידע והניסיון שהביאו עימם המדענים הגרמנים לארצות הברית היה שווה ערך להשקעה של כעשרה מיליארד דולר במחקר ופיתוח.

הסובייטים, למרות שהצליחו להניח את ידיהם על מספר קטן בהרבה של מדענים גרמניים, נהנו גם הם מפירות המאמץ הגרמני. ב-1948 שיגרה ברית המועצות טיל בשם R1 שהיה העתק כמעט מושלם של ה- V-2, והבסיס לפיתוחו של ה-R7: הטיל הבליסטי הבין יבשתי הראשון בעולם, שגם שיגר לחלל את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון.

ד"ר חלל

בשנים הראשונות שלו בארצות הברית, פון בראון – כמו שאר עמיתיו – שמר על פרופיל נמוך ונמנע מלהופיע בתקשורת. גם הצבא האמריקני עצמו סייע למדענים הגרמנים לחמוק מביקורת ציבורית על המעורבות שלהם במלחמה: האמריקנים "העלימו" מקורות החיים של המדענים שורות "בעייתיות" כדוגמת השתייכותו של פון בראון למפלגה הנאצית ולאס.אס. פה ושם היו מדענים ואישי ציבור בולטים, כדוגמת אלברט איינשטיין למשל, שמתחו ביקורת נוקבת על החלטתה של ממשלת ארה"ב לאמץ לחיקה את המדענים הנאצים-לשעבר. הסטיריקן תום לרר (Lehrer) כתב שיר בשם 'ורנר פון בראון', שבו כתב בעוקצנות – "פעם שהטילים עולים למעלה, למי אכפת איפה הם פוגעים כשהם נופלים למטה? זו לא המחלקה שלי…" אבל ככלל, התקשורת האמריקנית הייתה פטריוטית מאוד ונטתה שלא להעמיק לחפור בעברם המפוקפק של המדענים האלה, במיוחד ככל שהמלחמה הקרה מול ברית המועצות הלכה והתעצמה, והידע של אותם מדענים הפך לחיוני ויותר ויותר. פון בראון עצמו טען בכל הזדמנות שמעולם לא התעניין בפוליטיקה ובמלחמה, ועשה את מה שעשה אך ורק כדי לאפשר לאנושות להגיע לחלל. הוא אמנם הודה שביקר במיטלוורק מספר פעמים בין השנים 1944 ו-1945, אבל טען שלא ראה במו עיניו את הזוועות שהתחוללו שם – וככל שהיה מודע לסבל האנושי, היה חסר כל יכולת להשפיע על הנעשה בפועל.

במרוצת שנות החמישים החל פון בראון להתראיין בתקשורת לגבי הפוטנציאל הטמון בחקר החלל. הוא פרסם מאמרים בנושא הזה בעיתונות, ואף כיכב בסדרה מצליחה של דיסני אודות מסעות לחלל. עם הזמן, הלכה והתקבעה התדמית הציבורית של פון בראון כ'ד"ר חלל': המדען הגאון והידידותי שיעזור לאמריקנים לנצח את הרוסים במירוץ החלל. ואכן, לפון בראון היה חלק חשוב בניצחון של האמריקנים במירוץ הזה: למשל, הוא זה שתכנן את סטורן חמש, המשגר האימתני שהביא את חלליות אפולו אל הירח בשלהי שנות השישים – וגם היום, למעלה משישים שנה לאחר מכן, עדיין מחזיק בשיא המשקל של מטען ששוגר למסלול סביב כדור הארץ בהנפה אחת: כמאה ארבעים ואחת טונות.

ורנר פון בראון הלך לעולמו ב-1977. רק בתחילת שנות השמונים החלה התקשורת האמריקנית לשאול את השאלות הנוקבות באמת לגבי עברם של האנשים שעזרו לארצות הברית לנצח במלחמה הקרה. כמו, למשל, ארתור רודולף – אחד המדענים שהגיעו לארצות הברית יחד עם פון בראון בתום המלחמה, הפך למנהל פרויקט בתוכנית פיתוח הטילים הבליסטים ואף סייע רבות לפיתוחו של הסטורן חמש. רודולף, התברר, היה אחראי על עבודות הכפייה במיטלוורק. הוא טען שהוא מעולם לא התעמר אישית באף אסיר – אבל אף אחד לא קנה את זה, וב-1983 נאלץ רודולף לוותר על אזרחותו האמריקאית כדי להימנע ממאסר. הוא עזב לגרמניה המערבית, שם הלך לעולמו בשנות התשעים.

אפילוג

איך צריכה ההיסטוריה לשפוט את ורנר פון בראון ועמיתיו? אין ספק פון בראון היה מהנדס גאון ובעל חזון, ואין עוררין על התרומה המשמעותית שלו בחקר החלל. מאידך, אין גם ספק שפון בראון היה מודע היטב למחיר היקר ששילמו עשרות אלפי עובדי הכפייה כדי להגשים את החלום הזה שלו – שלא לדבר על אלפי הקורבנות של טילי ה- V-2 בלונדון, אנטוורפן וערים נוספות.

באופן אישי, אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר כשאנחנו מנתחים בדיעבד את החלטותיהם של אנשים שחיו בתקופות קודמות. קל מאוד להעביר ביקורת כשאתה יושב בכורסא נוחה ומרוחק עשרות רבות של שנים מהתקופה שעליה אתה מדבר. הגורל הציב את פון בראון בפני דילמה אכזרית: לכישורים שניחן בהם היה את הפוטנציאל להיטיב עם האנושות כולה – אבל כדי להוציא אותם לפועל, היה עליו להסכים או לכל הפחות להעלים מבט מסבלם של אלפים מאותם אנשים שאיתם ביקש להיטיב. ופון בראון לא היחיד: הוא מצטרף לשורה ארוכה של מדענים ומהנדסים – כדוגמת פריץ האבר, שגם עליו עשיתי פרק בעושים היסטוריה – שהותירו אחריהם מורשת מדעית וטכנולוגית מפוארת, אבל מוכתמת בכתם מכוער מאוד שאין שום חומר ניקוי בעולם שיוכל להסיר אותו.