"[רן] אז בוא נתחיל באמת מהתחלה שלך בזה. איך אתה נכנס בכלל לכל הסיפור, איך זה מתחיל?
[ירדן] אז ככה, אני כמו שאמרתי, אני בן יחיד. […] גדלתי בישוב במרכז הארץ ובתור ילד אבא שלי היה בן אדם… הוא סבל מבעיות רפואיות, הוא היה נכה. ואני זוכר שבתור ילד כל הזמן שאלתי את ההורים שלי למה אין עוד ילדים, אחים, ככל שהתבגרתי הבנתי כי זה שלאבא שלי, בגלל שאבא שלי כנראה היה נכה או דברים מהסוג הזה."
זה ירדן, שם בדוי: הוא כבן ארבעים, נשוי ואבא. כל השמות והפרטים המזהים שתשמעו בפרק הזה בדויים – אבל הסיפור עצמו נכון, עד לפרט האחרון.
"[ירדן] זהו, החיים עוברים ובגיל, בתחילת ה-20 אבא שלי נפטר מבעיות לב ואני ממשיך את החיים, צבא, לימודים, משפחה עבודה וב-2015 אני מחזיר את אמא שלי מליל הסדר, מחזיר אותה הביתה, עשיתי אצל המשפחה של אשתי ומדברים על אבא שלי. אתה יודע יש את השיחות האלה, זה חגים. תוך כדי נסיעה אמא שלי זורקת לי – אתה יודע, אתה לא הבן של אבא שלך. אני עושה לה – מה זאת אומרת? אז היא אומרת לי – אתה מתרומת זרע. עכשיו בן אדם נורמלי, נגיד אגיד לך כזה דבר אז זה הלם טוטאלי ואמא שלי אישה מאוד יקרה ואני מאוד אוהב אותה, אבל טאקט זה לא הצד החזק שלה, כי לא מספרים כזה דבר למישהו שנוהג במהירות 100 קמ״ש בכביש המהיר."
לגלות שאתה תוצר של תרומת זרע, ושמי שכל חייך חשבת שהוא אביך הוא למעשה אינו אביך הביולוגי…זו בשורה שקרוב לוודאי הייתה מפילה מהרגליים כל אחד מאיתנו. אבל…
"[ירדן] אני חייב להגיד שהייתי מופתע אבל לא מופתע. בוא נגיד לא הייתי מופתע כמו שאתה היית מופתע אם אמא שלך הייתה אומרת לך כזה דבר."
חשדות
הסיבה שירדן לא נפל מהרגליים בעקבות הגילוי הזה, היא מה שהוא מכנה בחצי-חיוך 'תסמונת האישה הנבגדת.'
"[ירדן] ז״א אישה שחושדת בבעלה אבל עד שלא יביאו לא את התמונה או את ההוכחה, היא מדחיקה את זה, היא רוצה לא להאמין. אני אסביר. לאורך החיים היו לי כל מיני דברים של, אני אקרא לזה כמו בסצנת הסיום…
[רן] שאתה מסתכל אחורה פתאום…
[ירדן] שאתה מסתכל אחורה, פתאום הכל ברור לך."
למשל, אביו של ירדן היה טיפוס גבוה למדי – ואילו ירדן נמוך קומה. לא *מאוד* נמוך – אבל מספיק נמוך כדי שהפרש הגבהים בינו לבין אביו יהיה בולט לעין. בתור ילד, כשתהה על פשר הבדלי הגבהים, סיפרו לו שיש לו בן-דוד רחוק שגר בחו"ל שגם הוא נמוך קומה, ולכן סביר להניח שהתכונה הזו עוברת במשפחה. ויש את צבע העיניים, שגם הוא שונה מזה של אביו…ועוד פיסות מידע קטנות כאלה, שכל אחת מהן בפני עצמה כמעט חסרת חשיבות – אבל יחד, יוצרות פאזל שקשה להתעלם ממנו.
"[רן] למה אמא שלך סיפרה לך, דרך אגב? היה איזה טריגר?
[ירדן] אני מניח שזה עול שהיא נשאה על עצמה לאורך השנים, כי זה משהו שהוא קשור אלי וקשור לאבא שלי והיא כאילו נמצאת שם בדרך, בין הפטיש לסדן. מצד אחד, כאילו אני חושבת שאולי צריך לדעת ומצד שני, זה איזשהו סוד של אבא שלי או משהו מהסוג הזה שהיא נמצאת באמצע, ואני חושב שדיברנו על זה והיא אמרה – אוקי, עברו 15 שנה, אפשר לספר.
[רן] אז אנחנו נמצאים באוטו והיא מספרת לך.
[ירדן] כן, ואני, הפה כמובן מתייבש, אני זוכר את עצמי מחזיק את ההגה ואיך אומרים, ווייט נאקלס… אבל אני עוד פעם מופתע ולא מופתע, והיא מתחילה לספר לי ובאיזשהו שלב אני אומר שאני לא רוצה לשמוע יותר מדי. לא להיכנס לזה יותר מדי […] ואני מוריד אותה הביתה ומספר לאשתי. אשתי כמובן בהלם, ובאיזשהו מקום היא קצת רוותה נחת כי אבא שלי, הוא נפטר מבעיות לב. היו לו בעיות לב, מחלות נוספות וזה סוג של הקלה. […] אשתי מתחילה לתחקר אותי: שאלת, מתי היא עשתה, למה עשו…ואני לא נכנסתי לזה. זה לא היה לי רצון לגרד את הפצע הזה וממשיך הלאה.
עובר קצת זמן. אתה יודע, זה נמצא בתוכך, בפנים – מצד אחד אתה רוצה לספר, מצד שני אתה לא רוצה יותר מדי לחשוף… ונפגשתי עם חבר מאוד קרוב שלי. ישבנו ודיברנו ובאותו רגע זה רק שני האנשים היחידים בעולם, חוץ מאמא שלי, שיודעים. וגם הוא אומר – תנסה לברר, תנסה לשאול, ואני אומר שאני לא כ״כ רוצה. לא כ״כ מעניין אותי להיכנס לזה. אני יודע את זה ואני משאיר את זה שם. אני זוכר שאשתי כל הזמן [אמרה לי] תשאל את אמא שלך, אצל מי היא עשתה, מתי…אשתי הייתה אפילו יותר בעניין הזה ממני, גם חבר שלי ואני אמרתי – אני לא, לא רוצה להיכנס יותר מדי."
ירדן החליט – ואני חושב שאפשר להבין אותו – שלא לחטט בפצע הישן ההוא, ולהשאיר את העבר מאחור. אבל לגורל, ליקום, או כל כוח עליון שתבחרו להאמין בו – היו תוכניות אחרות.
"[ירדן] ואז בדצמבר 16 פונה אלי מישהי מהפייסבוק. אני כמה שנים לפני כתבתי פוסט ביום השואה על סבא שלי, אבא של אמא שלי. הסתיימה המלחמה, הוציאו איזה ספר של העיירה, והוא כתב שם איזה משהו ואני הבאתי פסקה. […] אותה אישה פונה אלי, אומרת לי – אני עושה מחקר לאבא שלי, צריכה להיות סביב ה-40, אבא שלה באזור ה-70, וחיפשתי מידע. והיא בסופו של דבר נכנסה לפייסבוק, הקלידה את שם העיירה ושם המשפחה ובמקרה בפוסט שלי כתבתי את שני אלה – ומתחילים לדבר. מהון להון, ידא ידא, אמא שלי ואבא שלה בני דודים מדרגה שנייה. כאילו, שני הסבים שלנו בני דודים, מאוד מרגש. "
בדיקה גנטית
הגילוי המפתיע של הענף המשפחתי החדש ריגש את המשפחה כולה והביא את ירדן להתעניין בהיסטוריה המשפחתית שלו, ובשירותים שמציעות חברות העוסקות בתחום.
"[ירדן] ואני מתחיל לגגל קצת ואני קורא על כל מיני, איך זה עובד ואומר יאללה, על החיים ועל המוות…בואו נעשה. מזמין ערכה."
ההליך שירדן החליט לבצע הוא בדיקה גנטית. רובנו פגשנו או נפגוש את הבדיקות הגנטיות רק בהקשר הרפואי: למשל, בדיקות לגילוי מחלות תורשתיות לפני שנכנסים להריון, או בדיקות לגילוי גנים הקשורים בסוגי סרטן שונים. אלו בדיקות רפואיות שאינן זמינות לציבור הרחב באופן מסחרי – דהיינו, כדי לבצע אותן אני חייב הפנייה מרופא – והן קיימות בצורה זו או אחרת כבר למעלה מארבעים שנה.
הבדיקה שעשה ירדן, עם זאת, שונה בתכלית: זו בדיקה גנאולוגית – דהיינו, בדיקה שמטרתה העיקרית זיהוי קשרי משפחה בין אנשים שונים ובירור מוצאו האתני של הנבדק. המידע הסמי-רפואי היחיד שהן מספקות הוא אינדיקציה לגבי מספר תכונות גופניות שוליות למדי, כגון הסבירות שהגבות שלך מחוברות או גוון העור שלך – מידע שאין לו חשיבות מעשית, ובתכל'ס – כנראה שגם לא מחדש שום דבר לאף אחד. זו הסיבה שניתן לבצע את הבדיקות הגנאולוגיות האלה גם באופן פרטי, ללא הפנייה מרופא.
מבחינה מעשית, השירות שמציעות כמעט כל החברות בתחום דומה למדי. הלקוח מבצע הזמנה דרך אתר החברה, ומקבל לביתו ערכה קטנה ובה מבחנה זעירה שצריך למלא ברוק, או מטוש שיש לשפשף בחלק הפנימי של הלחי. בשני המקרים מדובר בפעולה פשוטה שלוקחת דקות ספורות, ולאחריה סוגרים את הערכה ושולחים אותה בחזרה אל החברה, לפענוח. התוצאות מופיעות באתר הבית של החברה שבועות מספר לאחר מכן.
אגב, אני עצמי עשיתי את הבדיקה הזו כבר ב-2014, וסיפרתי לכם על התוצאות – המפתיעות למדי, אני חייב להודות – בסדרה בת שני פרקים, 154 ו-155, שכותרתה – 'היום שבו גיליתי שאני בעצם בדואי.' בהחלט…תוצאות… מפתיעות – אבל התוצאה שקיבל ירדן הייתה הרבה הרבה יותר מפתיעה.
"[ירדן] עושה את הבדיקה וזה לוקח סדר גודל, עד ששולחים את זה, עד שמגיע, זה לוקח סדר גודל של חודש וחצי-חודשיים. אחרי חודשיים מתעורר בבוקר, כמו כל ישראלי נורמלי פותח דבר ראשון את הטלפון, מסתכל, יש לי – התוצאות שלך הגיעו. אמרתי לעצמי…אני זוכר שבאותו יום אמרתי לעצמי…הייתי צריך להגיע לעבודה, היה לי מלא דברים לסגור, אמרתי אם אני פותח את זה אני לא אגיע בזמן לעבודה, היום שלי ילך, אני לא פותח את זה.
[רן] דרך אגב, רק באיזה נקודה בזמן אנחנו נמצאים בבדיקה פחות או יותר?
[ירדן] 2017. אפריל 17'. מספר לאשתי שהגיעו תוצאות. ״נו נו תבדוק ותיכנס״. אמרתי לה – לא, אני ממהר לעבודה, אם אני נכנס לזה אין מצב שאני זה. בסדר. המוח רץ ב-9000 קמ״ש, אתה חושב, אתה מתרגש, הדופק עולה, מצחצח שיניים, מתגלח מתארגן, מכין לילדים את ארוחת הבוקר, האוכל לבי״ס, אשתי יוצאת ואני כזה מתלבש, מתארגן, אני כזה, כמו בסרטים מגיע לידית של הדלת – אולי אני אלך להסתכל, זה יקח רק רגע. כמו שאתה יושב בערב לפני הטלוויזיה – אני אקח רק כוס אחת של גלידה, זה על אותו משקל. ואני הולך למחשב, פותח את המייל, נכנס ואז אני רואה.
זה מתחיל בזה שמאיפה אתה בעולם: מאיפה אתה מגיע, כמה אחוז ניאנדרטלי אתה ופה ושם וזה. […] וממשיכים הלאה ואני נכנס ואז מגיע למקום של המדור האיתור קרובים כמו שזה נקרא, ולפני שאתה נכנס עולה אזהרה איזה שלוש פעמים – שים לב, יכול להיות שיש דברים שתגלה שאתה לא רוצה אולי לגלות או דברים, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, משהו בסגנון הזה."
"[רן] מה קיווית לגלות? או, מה חשבת שתגלה?
[ירדן] אמרתי, בוא נראה. א׳ בוא נראה מאיפה אני מגיע. איפה אני מגיע בעולם, מה ההיסטוריה ואולי נמצא קרובי משפחה. בנוסף יש גם את הצד של המשפחה של אמא שלי, של השואה וכל הדברים האלה והמשפחה של סבא שלי וסבתא שלי הם כולם כאילו כל הקרובים מדרגה ראשונה כולם מתו בשואה ורק בני דודים רחוקים כאלה. אמרתי בוא נראה."
ל-23AndMe, החברה שבמסגרתה ביצע ירדן את הבדיקה הגנטית, יש כמה מיליוני לקוחות מכל רחבי העולם. כשהנתונים הגנטיים מפוענחים, המערכת של החברה משווה את התוצאות לאלו של כל מיליוני הלקוחות האחרים – ומאתרת קטעי דנ"א זהים שמעידים על קרבה משפחתית.
"[ירדן] ואז נפתחת רשימה של איזה אלף מאתיים איש, ש-99.999 זה בני דודים מדרגה שלישית ומעלה, עוד איזה כמה בני דודים מדרגה שנייה."
אלף ומאתיים קרובי משפחה חדשים ולא מוכרים נשמע כמו מספר מרשים – אבל האמת היא שבכמעט כל המקרים מדובר על קרובי משפחה רחוקים מאוד מאוד: דודנים שהקשר המשפחתי עימם הוא ברמת סבא-רבה או סבא-רבה-רבה. זו "קרבה" משפחתית חסרת כל חשיבות מעשית: רק כדי לסבר את האוזן, לי עצמי יש למעלה מאלפיים וחמש מאות דודנים רחוקים שכאלה.
הגילוי
אבל אז…
"[ירדן] ואז, מלמעלה, אני רואה חצי-אח."
חצי-אח, או אח-למחצה: אדם שחולק איתך הורה אחד משותף.
"[ירדן] אני כזה משפשף את העיניים, מגרד בראש, אומר אוקיי.
[רן] אתה מסתכל על השם, אתה מזהה משהו?
[ירדן] אני זוכר אין שם.
[רן] אין שם בשלב הזה עדיין.
[ירדן] אני חושב שאין שם, או שאולי היה שם אבל רק שם פרטי. ויש צ׳אט באתר."
אתם מכירים את זה שבסרטים, יש את ה'מאורע המכונן': הדפיקה הגורלית על הדלת, הטלפון שמצלצל באישון לילה – האירוע שעומד לשנות את חייו של הגיבור מהקצה אל הקצה. עבור ירדן, הרגע שבו התיישב מול המחשב ונכנס לעמוד של קרובי המשפחה, היה בדיוק רגע כזה.
"[ירדן] שולח הודעה לאשתי – את לא תאמיני, מצאתי אח. אומרת לי – לא מאמינה…לא זה. ברור לך שאנחנו כבר אחרי שעה מהרגע שאמרתי את זה, זה רק חמש דקות. ואני נכנס ואז אני כותב צ׳אט. באתר יש אפשרות לצ׳אט לפנות לצד השני. כותב לו באנגלית כי אני לא יודע מאיפה הוא. כותב לו – היי, מסתבר שאנחנו אחים למחצה. חדש לי. אשמח אם נדבר. ושם את הטלפון שלי. שמתי גם 972+ כי לא ידעתי אם זה מישהו מהארץ או לא. והולך לעבודה. כבר בשבע ומשהו הייתי ליד הדלת, עכשיו אנחנו כבר באזור השעה תשע.
נוסע לעבודה ואתה טעון כרימון. אתה יודע זה באנרגיות ובאדרנלין וחייב זה ואני מגיע לעבודה, לוקח לי שבע פעמים לפתוח את… לשים את הסיסמא. אני זוכר שהמחשב שלי ננעל והייתי צריך שיפתחו לי התמיכה. אני פותח ואני כזה מנסה לעבור על מיילים ולקרוא ואני כאילו האותיות מתבלבלות לי. נכנסתי לבוס שלי שהוא גם חבר מאוד טוב ושפכתי. הייתי צריך להוציא והוא כאילו לא מאמין. מסיים איתו, כבר השעה בערך 11, כן זה היה יום שהייתי, באותו יום אולי עבדתי שעה וגם זה, זה אנדר סטייטמנט…
אני חוזר למחשב והבחור עונה לי. אהלן, ככה וככה, זה קוראים לי כך וכך, זה הטלפון שלי. ואני רואה שזה טלפון בישראל, זה אומר שהוא ישראלי. הוא גם ענה לי באנגלית.
[רן] בוא נמציא לו שם כרגע בדוי בשביל שתוכל להתייחס אליו, כי יהיה לנו בטח עוד כל מיני שמות. בוא ניתן לו איזה שם.
[ירדן] מוטי.
[ירדן] מוטי. מוטי זה הבן אדם הראשון שאתה מוצא.
[ירדן] נכון. ואני רואה שיש לו טלפון עם קידומת ישראלית, ז״א ישראלי, נותן לי את השם, ומה הדבר הבא שאתה עושה כשאתה רואה שם של מישהו שאתה לא מכיר? לאן אתה הולך?
[רן] פייסבוק.
[ירדן] יפה! פייסבוק. וד״א פה אני גיליתי את יכולות הריגול שלי ובנוסף גם כמה מידע יש עלינו בחוץ שאפשר לגלות אם רק יושבים מספיק זמן, אם יש מספיק רצון ויש מספיק זמן אפשר לגלות הכל… אחרי הדבר הזה אני העברתי הכל ל- Private אצלי.
נכנסים לפייסבוק. אשתי גם כן אני אומר לה, נכנסת גם כן לפייסבוק. והוא אומר לאשתו, גם כן היא נכנסת לפייסבוק. ארבעתנו היינו כל היום על הפייסבוק של אחד של השני. והוא כותב לי – בוא נדבר, ואני אומר – אני אשמח לדבר אבל אני לא יכול לדבר עכשיו אני בעבודה. בוא נדבר בערב. וכל אותו יום אנחנו בפייסבוק.
[ירדן] וככה עובר היום. 6-7 בערב. אשתי גם כן כמוני באטרף. הוא מתקשר. עכשיו איך אתה פותח שיחה כזאתי? אז כמובן שאומר לו – מה קורה, אחי? כאילו שזה המשפט הכי ישראלי שאפשר אבל אז אתה אומר – יש לזה משמעות, כן. […] אז אנחנו, אז מה קורה אחי?… ואז כאילו, כמו איזה סוג של בליינד דייט של שניים שלא מכירים ואז כאילו – מי מה מו ובאיזשהו שלב נראה לי שהוא לקח את הובלה ואומר לי – כן, אני יודע שמתרומת זרע, ואז זה כזה מוריד. קודם כל זו שאלה מאוד גדולה נענתה, האם הוא מתרומה, האם הוא יודע […] ומתחילים לדבר."
ירדן ומוטי קבעו להיפגש.
"[ירדן] ואז אתה בא ואתה שואל את עצמך – רגע, איזה סוג בן אדם הוא יהיה? כמה הוא יהיה דומה לי? הרי יש לי חברים, אנשים שאני מכיר שיש להם אחים, הם לא בקשר טוב אחד עם השני והם שונים לחלוטין. יכול להיות שאני אפגוש מישהו שהוא 180 מעלות ממני, יכול להיות שהוא בן אדם מעצבן, יכול להיות שהוא עכשיו פוליטית אחרת ממני, יש לו השקפת עולם אחרת. אמרתי אוקי נלך, נכיר, אם יהיה נחמד נהיה בקשר, אם לא שלום, ופעם בשנה שנה טובה חג שמח. […]
[רן] ספר על הפגישה הראשונה הזו. איפה החלטתם להיפגש?
[ירדן] נפגשנו בזה נקרא המסעדה של ארנולד בחוויה האולימפית שם בפארק בירקון. זה כזה חצי בר חצי מסעדה.
[רן] כאילו, אתה ישבת שם והוא הגיע, או איך זה היה?
[ירדן] ניפגשנו בחוץ. אתה יודע, אתה בא… אתה יודע בהתחלה ללחוץ את היד, זה אז ישר כזה לחיצה שהופכת ישר לחיבוק. כאילו, כאילו כמו ניקח פרפרזה לעולם הדייטים סוג של אהבה ממבט ראשון נקרא לזה.
[ירדן] והולכים, ואז אתה מגיע ואז אתם מתחילים לחפש דמיון. יש לנו אותה תסרוקת. יחסית דומים בגובה, צבע עיניים, מבנה גוף ואני זוכר שהסתכלתי לו על הידיים והידיים מאוד דומות. ז״א כאילו ידיים, זה דבר יחסית שונה מבן אדם לבן אדם, מבנה אורך צורה. […] ומתחילים לדבר ואז כאילו קודם כל אתה מגלה, יש כימיה. ישר יש כימיה מהר מאוד…[…] ומתחילים לדבר וסוג של זה כמו שני ח'ברה שלא ראו שלושים שנה ושהיו באותו צבא ופתאום משלימים פערים: איפה אתה גדלת ומה אתה עשית ולאן אתה הולך…"
כשירדן, שגדל כבן יחיד, מספר לי על המשפחה החדשה שמצא – העיניים שלו נוצצות…
"[ירדן] ואנחנו פותחים קבוצת וואטצפ ואנחנו נפגשים. בהתחלה אשתי ואני נוסעים אליהם ומאוד מתרגשים, הם פוגשים את האישה שלו ואת הילדים שלו ואח״כ הם באים לנו ומפגישים את הילדים. […] וזה מאוד מרגש, ופתאום אתה יודע להגיד יש לי אח."
…אבל אין לו שמץ של מושג שהתגלית המפתיעה הזו היא רק נקודת הפתיחה של הרפתקה הרבה יותר מטורפת.
"[ירדן] וככה עוברת לה חצי שנה ואז איזה בוקר אחד בדצמבר, קם בבוקר.
[רן] 2017 עדיין?
[ירדן] 2017. וכמו כל ישראלי מצוי דבר ראשון לוקח את הטלפון. יש לי הודעה במייל. יש לך קרוב משפחה חדש. […] ואז אני הולך למחשב, בוא נראה נו סתם. עוד אח למחצה. אני משפשף את העיניים כאילו, מה?…"
עוד אח למחצה! נקרא לו…שי.
"[ירדן] ואז אני נכנס לפייסבוק ויש איזה ארבעה כאלה. […] עובר אחד אחד. טוב, זה לא נראה לי, זה צעיר מדי, זה כהה מדי, זה ממש לא דומה… יש איזה אחד, בוא נראה אם זה הוא. כמובן שבמקביל אני שולח לו הודעה."
שי עונה, ומסתבר שכמו מוטי – גם הוא כבר היה מודע לזה שייתכן שאביו אינו אביו הביולוגי, אם כי מעולם לא שיער לעצמו שיש לו חצי-אח – ועל אחת כמה וכמה שניים… ירדן, מוטי ושי נפגשו, הכירו ואפילו פתחו קבוצת וואטסאפ משותפת. הם קוראים לקבוצה – 'חצאים'.
גילויו של שי הצית אצל ירדן מחשבה מטרידה. עברה פחות משנה מאז שערך את הבדיקה הגנטית, וכבר גילה לא אחד אלא שני אחים-למחצה (או 'אחאים', בעברית צחה). האם ייתכן שהסיפור לא מסתיים כאן? האם יכול להיות שיש להם עוד אחים ואחיות למחצה שמסתובבים בעולם?…
ירדן החליט לפשפש בעבר ולגלות את כל מה שהוא יכול לגלות אודות תרומות הזרע שהביאו אותו ואת שני האחאים שלו לעולם. כשדיבר על כך עם מוטי, הסתבר לו שאחיו כבר הקדים אותו והחל לחקור בעצמו את ההיסטוריה העלומה שלהם, עוד אפילו בטרם הכירו זה את זה.
"[ירדן] ומסתבר שאבא שלו גם כן נפטר כמה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר, והוא גילה דרך קרובת משפחה, כמה שנים אחרי. […] והוא בזמנו עשה סוג של עבודת מחקר. כל מה שאני ידעתי על התהליך זה הגיע בעצם ממנו. שאח״כ אימתתי את זה עם אמא שלי שהיא סיפרה לי את הכל אחד לאחד בלי שאמרתי לה, זה באמת סגר את המעגל. הוא גילה והוא ידע את השם של הרופא המטפל. קראו לו דר׳ ברננדו ישמחוביץ׳. הייתה לו קליניקה ברחוב מלכי ישראל בתל אביב והוא היה רופא נשים, רופא פוריות והוא למעשה עזר לזוגות שהיה להם קושי להיכנס להריון."
ד"ר ברננדו ישמחוביץ', הרופא שבזכותו באו ירדן ושני אחאיו לעולם, היה אחד המומחים הבכירים בתחום הזה בישראל, ועבד בבתי החולים בתל השומר, הדסה ירושלים ואיכילוב. כל שלושת האחאים – ירדן, מוטי ושי – הם בגילאי הארבעים שלהם, ולכן התקופה עליה אנחנו מדברים, התקופה בה עברו הוריהם את טיפולי הפוריות, היא שנות השבעים וראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. לנתון הספציפי הזה – שנות השבעים וראשית שנות השמונים – יש חשיבות רבה לסיפור שלנו, משתי סיבות: אחת רפואית, והשניה – רגולטורית.
הזרעה מלאכותית
בואו נתחיל בזווית הרפואית.
בעיות פוריות הן לא עניין חדש, כמובן: על פי ההערכות, כעשרה אחוזים מכלל הזוגות בימינו מתקשים להיכנס להריון ממגוון של סיבות בריאותיות – ואין סיבה להניח שהמצב היה שונה באופן מהותי בימי קדם. עם זאת, מרבית המדענים העדיפו שלא לעסוק בתחום הזה, מכיוון שהכנסיה הקתולית רבת ההשפעה התנגדה נחרצות לכל סוג של הפרייה מלאכותית, בעיקר מכיוון שזו כרוכה באופן בלתי נמנע באוננות – שהתנ"ך מטיל עליה איסור חמור, כמובן. על אחת כמה וכמה שהכנסייה התנגדה להפרייה מלאכותית מזרעו של תורם, שנחשבה ל'בגידה' – אפילו אם תרומת הזרע נעשתה בידיעתו ובהסכמתו של הבעל.
מכיוון שכך, אין הרבה מקרים מתועדים של טיפולי הפרייה מלאכותית לפני המאה העשרים – וגם המקרה המתועד הראשון הגיע אלינו בדרך עקיפה. היה זה ד"ר וויליאם פאנקוסט (Pancoast), שב-1884 קיבל למרפאתו שבפילדלפיה אישה בת שלושים ואחת שהתקשתה להיכנס להריון מבעלה בן ה-41. פאנקוסט בחן את המטופלת שלו באופן יסודי, ולאחר שלא מצא אצלה סימנים לבעיות רפואיות כלשהן – החליט לבדוק את בעלה. ואכן, עד מהרה גילה שהבעל עקר לחלוטין: מחלת מין שהבעל לקה בה בצעירותו גרמה לחסימה מוחלטת של צינוריות הזרע. באופן חריג, החליט ד"ר פאנקוסט שלא לספר לבני הזוג על ממצאיו – והזמין את האישה לעוד בדיקה "שגרתית" לכאורה. תשעה חודשים לאחר מכן ילדה האישה המאושרת תינוק בריא וחייכן.
רק עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, ב-1909, התפרסם באחד הירחונים הרפואיים מאמר שביאר את פשר אותו "נס" הרפואי. כותב המאמר היה רופא, שב-1884 היה סטודנט לרפואה אצל אותו ד"ר פאנקוסט. במאמרו חשף הרופא את שאירע באותו היום. פאנקוסט, מסתבר, הרדים את האישה באמצעות כלורופורם, ואז – לעיני שישה סטודנטים מתלמדים – ביצע בה את מה שמכונה "הזרעה מלאכותית": הוא מילא מזרק ארוך בזרע טרי, והזריק אותו לאזור צוואר הרחם של המטופלת. הזרע המדובר לא היה של הבעל, כמובן – אלא של אחד הסטודנטים, שכותב המאמר היה מוכן רק לחשוף אודותיו שהוא היה "הסטודנט הכי יפה תואר מבינינו."
רק לאחר הלידה חשף ד"ר פאנקוסט בפני הבעל את מה שעשה. אנחנו לא יודעים כיצד בדיוק הגיב הבעל למשמע הבשורה, אבל בשלב הזה העובדות כבר נקבעו בשטח, אפשר לומר… הבעל ופאנקוסט החליטו לשמור את דבר תרומת הזרע בסוד, ולא לספר לאישה. רק כעבור עשרים וחמש שנה, כאמור, יצר הסטודנט לשעבר, כותב המאמר, קשר עם בנם של הזוג – עתה איש עסקים מצליח שגר בניו-יורק – וקיבל את אישורו לפרסם את הסיפור בספרות הרפואית.
אין כמעט כל ספק שהמקרה הנ"ל לא היה המקרה הראשון או היחיד של הזרעה מלאכותית מזרע של תורם: בסופו של דבר, מדובר בהליך רפואי פשוט יחסית שכל אחד יכול לבצע בקלות, אפילו בבית – אבל הסיפור הזה מעיד על הרגישות והמורכבות המוסרית של מחקר בתחום ההפרייה המלאכותית אצל בני האדם. אצל בעלי חיים, עם זאת, העניינים היו הרבה פחות מורכבים מבחינה מוסרית ואתית – ובנוסף, לחקלאים גם הייתה מוטיבציה כלכלית ברורה להעזר בשיטות של הפריה מלאכותית כדי להשביח את הפרות, הסוסים, הכבשים וכל שאר בעלי החיים שגידלו. על כן, במחצית הראשונה של המאה העשרים רוב המחקר בתחום ההזרעה המלאכותית נעשה על בעלי חיים, וחלק גדול מהכלים והטכניקות המוכרים לנו היום פותחו במסגרת אותם מחקרי הרבעה. המחקר בתחום רפואת הפריון בבני אדם נכנס להילוך גבוה רק ממש לאחרונה, במונחים היסטוריים – בשנות הארבעים של המאה העשרים.
הקפאת זרע
אחד הקשיים המשמעותיים שניצבו בפני רופאים שביקשו להפרות את המטופלות שלהם בעזרת תרומת זרע היא העובדה שחלון הזמן האידיאלי לביצוע הפרייה מוצלחת הוא צר מאוד. בזמן הביוץ, הביצית עוזבת את השחלה ונודדת אל החצוצרה – שם יש לה שתיים עשרה עד עשרים וארבע שעות בלבד שבהן היא יכולה לפגוש את תאי הזרע ולעבור הפרייה. תאי זרע לא מסוגלים לשרוד הרבה זמן בטמפרטורת החדר, ועל כן על הרופא המטפל היה לסנכרן את זמינותו של תורם הזרע עם חלון ההזדמנויות הצר הזה. הפתרון המתבקש לבעיה הזו הוא להקפיא את הזרע כך שיישמר לתקופה ממושכת יותר, ואז להפשיר אותו בדיוק ברגע הרצוי – אבל אליה וקוץ בה: הניסיון המצטבר הראה שהקפאה כזו הורסת את תאי הזרע.
חוקר אנגלי בשם כריסטופר פולגֵה (Polge) בחן, בשלהי שנות הארבעים, את האפשרות להגן על תאי הזרע בזמן ההקפאה באמצעות השרייתם בפרוקטוז – סוכר פירות. פולגה הדגים שבעזרת פרוקטוז, תאי זרע מסוגלים לשרוד הקפאה אפילו בטמפרטורות של שבעים ותשע מעלות צלזיוס מתחת לאפס. אבל למרות שמבחינה ויזואלית, הזרעונים המופשרים נראו תקינים – בפועל, הם לא הצליחו להפרות את הביציות.
ב-1949 יצא פולגה לחופשה בת מספר חודשים, וכשחזר למעבדה שלו המשיך את הניסויים שהחל בהם קודם לכן. הפעם, למרבה ההפתעה, הניסוי הצליח! תאי הזרע המופשרים הצליחו להפרות את הביצית. פולגה המופתע בחן את התמיסה בה השתמש, וגילה לתדהמתו שבכלל לא מדובר בפרוקטוז. בזמן שהוא היה בחופשה, מישהו החליף בטעות את תמיסת הפרוקטוז שבבקבוק בתרכובת אחרת שהכילה גליצרול – או בשמו המוכר יותר, גליצרין. הגליצרין השמנוני, מסתבר, מגן על הזרע הקפוא טוב יותר מאשר הפרוקטוז – וכך נפתחה הדלת לסדרה של פיתוחים ושכלולים בידי חוקרים אחרים, שנסתיימה כעבור שש שנים בלידה ראשונה מוצלחת של תינוק אנושי מתרומת זרע שעבר הקפאה.
התגלית הזו חוללה מהפכה במחקר ובפרקטיקה של טיפולי הפוריות. היכולת להקפיא את זרעו של התורם הסירה מהמשוואה את האלמנט של 'לחץ הזמן', ונתנה בידי הרופאים את האפשרות לבחון את איכותו של הזרע הנתרם, לבצע פעולות ש'ישביחו' את הזרע כדי להעלות את הסיכוי להפרייה מוצלחת – ובסופו של דבר הובילה להקמתם של בנקי הזרע הראשונים בארצות הברית ובאנגליה בראשית שנות השבעים.
אבל כל זה היה בארצות הברית ובאנגליה. כאן, בישראל, המצב היה עדיין שונה לחלוטין: בנקי הזרע הראשונים הופיעו כאן רק בשנות השמונים, וטיפולי ההפרייה שביצעו ד"ר ישמחוביץ' ועמיתיו בשנות השבעים היו דומים מאוד למה שעשה ד"ר פאנקוסט באותה הפרייה פורצת דרך ב-1884 – דהיינו, הזרקה של זרע טרי, כזה שנתקבל מתורם ממש בסמוך לרגע ההפרייה, לצוואר הרחם של המטופלת.
"[ירדן] הפרוצדורה הייתה שהאישה הייתה מגיעה בתקופת המחזור, סליחה – בתקופת הביוץ – נכנסת לקליניקה. האחות לוקחת לה מדדים לראות שהכל בסדר: טמפ׳, לחץ דם, דופק… ורואים שהכל בסדר. מתקשרים לתורם. הוא מגיע, יש כניסה נוספת לקליניקה. נכנס, משאיר את הדגימה ויוצא. נכנס הרופא, לוקח מזרק…פשוט כזה, התהליך הושלם. אין פה משהו מיוחד. כשמהר מאוד כאילו אנחנו יודעים שלאישה אין בעיה, פעם פעמיים וזה נקלט. ממשיכים הלאה, אף אחד לא יודע, זה נעשה לגמרי במחשכים."
במאמר מוסגר, כדאי להדגיש שאנחנו מדברים כאן על "הזרעה מלאכותית" – ולא על 'הפרייה חוץ גופית' (IVF), שהוא תהליך שונה בתכלית ופותח רק בשלהי שנות השבעים. הפרייה חוץ גופית, כפי שמרמז השם, היא הליך שבו ההפרייה – החיבור בין הביצית והזרע – נעשית מחוץ לגוף, והביצית המופרית מוחזרת בחזרה לרחם להמשך ההריון. התינוק הראשון – למעשה, התינוקת הראשונה – שנולדה כתוצאה מהפרייה חוץ-גופית בישראל ב-1982, היא העיתונאית ומגישת הטלוויזיה רומי נוימרק. ההזרעה המלאכותית שהייתה נהוגה כאן בשנות השבעים היא, כפי שניתן להבין, הליך פשוט יותר – ולעיתים האישה הייתה אפילו מבצעת אותו באופן עצמאי בביתה.
הזרעה מלאכותית בישראל
הפשטות הזו מובילה אותנו למאפיין החשוב השני של טיפולי הפוריות בישראל של שנות השבעים, והוא הרגולציה הממשלתית – או ליתר דיוק, העדרה המוחלט של רגולציה כזו. בישראל לא היו כמעט בכלל חוקים או אפילו תקנות רשמיות שהסדירו את התחום הזה. במסגרת התחקיר לפרק הזה, שוחחתי עם אדם שהיה מקורב לתחום הפוריות באותם הימים, ולהערכתו פעלו בישראל בין עשרה לחמישה עשר רופאים שביצעו טיפולי הפרייה בקליניקות שלהם. מכיוון שלא היו אז תקנות וחוקים ברורים, כל אחד מאותם רופאים פעל פחות או יותר באופן עצמאי ולפי שיקול דעתו. העדר הפיקוח הממשלתי יצר… טוב, אין לי מילה אחרת לתאר את זה – ברדק, במיוחד בכל מה שקשור לרישום ותיעוד מסודר, והמצב המפתיע שבו מצאו את עצמם ירדן, מוטי ושי הוא תוצאה ישירה של הברדק הזה. שכשהלך ד"ר ברננדו ישמחוביץ' לעולמו בשנת 2002, הוא השאיר אחריו, ללא ספק, המון זוגות מאושרים שהגשימו בעזרתו את חלומם להביא ילד לעולם – אבל דבר אחד הוא לא השאיר, וזה תיעוד מסודר לגבי מי היו תורמי הזרע שלו, ואיזה זוג קיבל איזו תרומה.
על פי מחקריהם של ירדן ומוטי, זה מה שהיה קורה כשזוג עם בעיות פוריות התיישב לשיחה עם רופא כדוגמת ד"ר ישמחוביץ'.
"[ירדן] והוא אומר להם – תקשיבו, יש לכם ארבע אפשרויות. להמשיך בלי ילדים. להיפרד. לאמץ ילד שאתם לא יודעים מה אתם מקבלים – וכולם ידעו גם כן שאתם כנראה מאמצים אותו כי את לא תהיי בהיריון ולא יראו, זה לא הילד שלכם. או שאני יכול לעזור לכם.
עכשיו צריך להבין אנחנו מדברים על שנות ה-70. אין בנקי זרע בארץ. חוק בנק זרע עבר רק בשנת 79. אז אין אפשרות, איפה תשיג זרע…אלא אם כן, כמו שאברהם אבינו…שרה אמנו אמרה לו – לך לשפחה הגר ותביא משם. אין דרך אחרת להביא. אז למעשה הרופא אומר – תקשיבו, אני יכול להשיג לכם תורם זרע. זה יהיה מישהו שיהיה מאותו מוצא. אשתדל כמה שיותר שיהיה דומה מבחינת מראה חיצוני לאבא. הוא יהיה סטודנט לרפואה. […] וזה הפתרון. תבחרו מה אתם רוצים. עכשיו מה שיפה פה אף אחד לא ידע. ד״א שהולכים, הבנתי את זה רק שנולדו ילדים, שאתה הולך לבי״ח אף אחד לא בודק אם אתה אבא או לא. יודעים מי האמא. אני הלכתי לרישום במשרד הפנים שם בבי״ח אני האבא זהו. בזה זה נסגר. כאילו אף אחד לא בודק.
[רן] אין סיבה.
[ירדן] אם אתה תלך עם ידידה שלך לבי״ח שהיא צריכה ללכת, כי בעלה לא נמצא או כי בעלה בחו״ל או במילואים – אתה תגיד שאתה אבא, [אז] זהו, אתה אבא, מבחינת מדינת ישראל אתה אבא. אף אחד לא בודק. אז אף אחד לא יכול לדעת ורואים אישה בהיריון, ומתקדמת ואז כולם חושבים…הנה, הכל זה…ולמעשה זה סוג של הפתרון המושלם."
אם האזנתם לדבריו של ירדן בקשב רב – אולי שמתם לב לפיסת מידע קטנה וחשובה שהסתתרה בהם.
"[ירדן] עכשיו, אנחנו ידענו שזה סטודנט לרפואה, שזה סטודנטים לרפואה. וחשוב עוד פעם, זה שנות ה-70, אז לא הביאו מישהו מחיפה או מירושלים, זה מישהו מאזור גוש דן – כי צריך להרים לו טלפון, הוא צריך להגיע, זה משהו קרוב וכנראה שלא היו יותר מדי כאלה."
מסתבר שד"ר פאנקוסט, שביצע את אותה הזרעה מלאכותית ראשונה בסוף המאה התשע עשרה מתרומה של אחד הסטודנטים שלו, לא היה חריג כלל וכלל. סטודנטים לרפואה נחשבו מאז ומתמיד לתורמי הזרע האידיאליים: הם נתפסים – ובצדק – כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים, הם בדרך כלל תפרנים שישמחו לקבל כמה לירות תמורת עבודה לא ממש קשה – ומטבע הדברים, הם גם זמינים מאוד לרופאים שעובדים איתם ביום יום. אחת הדוגמאות המפורסמות בישראל היא זו של פרופ' איתן פרדימן, רופא בכיר שגם מופיע על מסכי הטלוויזיה שלנו לא פעם, שחשף באחת ההזדמנויות כי בשנות השבעים היה תורם זרע על בסיס שבועי כמעט. למעשה, סביר להניח שלד"ר ישמחוביץ' היו כמה וכמה תורמים כאלה: הן משיקולי זמינות, והן כדי לנסות ולהתאים את את התורם ככל שאפשר לבני הזוג – מבחינת מוצא, גובה, משקל ושיקולים חיצוניים דומים.
אם כן, כל מה שירדן ואחיו ידעו על אביהם הביולוגי, תורם הזרע, היא העובדה שהוא ככל הנראה היה סטודנט לרפואה, שהתגורר באותה התקופה באזור המרכז. זה הכל. בתור קצה חוט – זה לא הרבה.
אבל הדבר הזה עתיד להשתנות, באופן המפתיע ביותר.
תפנית מפתיעה
"[ירדן] עוברת לה ככה חצי שנה […] זה יום שישי. מתכוננים ליום הולדת של הילדים שלי. מתארגנים אנחנו איזה חצי שעה-שעה לפני, אתה מכיר את זה, האישה רצה בסידורים וזה ותעשה לי זה ואני כזה – כן כן שנייה… אני, היה לי איזה רגע פנוי אמרתי – טוב, אני אכנס למחשב[…] ואז היה לי הרגל פעם בחודש כזה אני נכנס ומסתכל. ואני נכנס לאחד אתרים, כזה סתם בנונשלנט, […] ואני מוצא חצי אח. […] ואני מסתכל על התמונה של הבחור […] והוא מוכר לי. אני לא יודע מאיפה הוא מוכר לי. ואני נכנס לפייסבוק.
[רן] בוא נמציא לו שם.
[ירדן] עידו.
[רן] עידו.
[ירדן] כן עידו. והוא מוכר לי. ואני לא יודע איפה. נכנס לפייסבוק ואמרתי – אוקי, הבנתי. […] מוצא את הבן-אדם, מסתכל על חברים משותפים, יש לנו חברים משותפים. יש לנו חבר משותף קרוב מאוד, שי."
שי, נזכיר, הוא האח-למחצה השני שגילה ירדן, רק לפני כמה חודשים ספורים. זה מוזר… מה הסיכוי ששי וחצי-האח החדש שצץ לירדן – מכירים זה את זה עוד מקודם? שי היה באותו הזמן בנסיעת עסקים בחו"ל, אבל ירדן החליט להרים אליו טלפון באותו הרגע.
"[ירדן] אני מתקשר אליו, הוא לא עונה. מתקשר. הוא עונה – 'מה קורה?' 'הכל טוב. תיכנס בבקשה למייל שלך.' עושה…'מה עכשיו?'. 'כנס בבקשה למייל שלך'. הוא אומר, 'מה עכשיו? עוד אח?', והוא אומר – 'אתה יודע שהשעה פה זה שש?' 'תיכנס! אל תתווכח, תיכנס!'. אומר – 'טוב, מקווה שזה שווה את זה, למה אני מת מעייפות…'
והוא נכנס והוא לוקח זה, ואני אומר לו – אבל תשב. אוקי. ואז הוא כזה נכנס ואז הוא מסתכל ואז הוא אומר – 'זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. ועכשיו אני מתאר את זה ונתקלתי בזה בסיטואציה הזאת במספר מקרים. זה שזה כמו תאונה. כאילו אתה חווה את התאונה, אתה לא מבין מה קרה ואתה עכשיו מתחיל להסביר לעצמך מה קרה… 'הוא לא עצר, אני עצרתי, זה נכנס…' וזה… אתה מתחיל להריץ את זה ולאט לאט ככל שעובר הזמן מתחיל להבין. והוא היה במצב של הכחשה מוחלטת. הוא לא מבין, זה לא יכול להיות.'"
שי בהלם. הוא מסתכל על עידו, חצי-האח החדש שהצטרף למשפחתם, ומסרב להאמין. ירדן חשב שהוא מבין מה קורה: הוא עצמו כבר גילה שני אחים-למחצה והפעם השלישית, מטבע הדברים, היא הרבה פחות מרגשת ומפתיעה – אבל עבור שי, זו הפעם השניה בלבד, והוא בטח מופתע והמום. אבל… שי לא סתם "מופתע": הוא כועס.
"[ירדן] והוא כועס, הוא כועס והוא בהלם […] מה אני מביא את זה. 'אתה מכיר את הסיפור שלי, ואתה עוד עושה לי קטע כזה??' הוא ממש, הוא כועס וזה והוא מסרב להקשיב להיגיון ואני כבר…אנחנו מדברים בטלפון וכבר מסיבה של הילדים שלי. יצאנו החוצה ואני בטלפון, ואשתי שואלת אותי מה זה, ואני מספר לה והיא גם כן, היא בהלם."
שי בטוח שירדן עובד עליו. מדוע? התשובה התבררה בתוך דקות. מסתבר ששי ועידו הם לא סתם חברים בפייסבוק: הם עובדים יחד באותו מקום עבודה, שולחן ליד שולחן, כבר עשרים שנה… למעשה, שי הוא זה שרכש עבור עידו את ערכת הבדיקה הגנטית שתוצאותיה הופיעו על המסך של ירדן!…
"[ירדן] ואותו עידו גם אצלו יש סיפור של שואה והוא נכנס לעניין הגנולוגיה, והוא שמע את הסיפור שלי ושל שי והוא אמר – 'בואנה, איזה מגניב!, תזמין לי ערכות כאלה […] מעניין אותי, כי אתה יודע, לראות מאיפה מגיע."
מבחינתו של שי, כל ההתרחשות הזו היא פשוט לא הגיונית. מה הסיכוי שחבר לעבודה, אדם שאתה שותה איתו את הקפה של הבוקר כל יום במשך עשרים שנה, הוא למעשה אחיך למחצה?!… ההסבר היחיד שעולה בראשו הוא שירדן ועידו עשו יד אחת נגדו, והם עובדים עליו בעיניים.
"[ירדן] 'תקשיב, הוא בטח עובד עלי. הוא לקח לי איזה רוק מהכוס יין, הוא לקח לי שערה וזה…' ואני מסביר לו.. הוא בהלם, אני אומר לו – 'תקשיב, זה לא יכול להיות, זה לא CSI Miami פה. הוא לא מוציא שערה. צריך לקחת כמות מכובדת של רוק ולהכניס. וגם אם נגיד הוא עשה את זה אז היית רואה מאה אחוז התאמה, היית רואה אח תאום. וזה לא. אבל הוא לא, הוא לא שם."
ירדן ניסה להסביר לעידו בהגיון שתוצאות הבדיקה לא משקרות. גם אם נניח שעידו או ירדן הצליחו, באופן כלשהו, להשיג כמות נכבדת מהרוק של שי כדי לזייף את הבדיקה – התוצאות היו צריכות להיות שונות לחלוטין: הן היו צריכות להראות ששי ועידו הם תאומים זהים, שהרי הרוק הנבדק היה שייך, כביכול, לשי. עצם העובדה שהתוצאה מראה בברור כי מדובר באח-למחצה שוללת את האפשרות של זיוף.
אבל שי סירב להאמין. הוא ניתק את השיחה עם ירדן והתקשר לעידו, חברו לעבודה.
"[ירדן] והוא מתקשר אליו. הוא אומר לו – תגיד אתה לא מתבייש? אתה עובד עלי? אתה עושה…אתה יודע…זה לא נושא ש… והוא בהלם. הוא לא מבין מה הוא רוצה ממנו. ולא מבין וזה, ואז הוא, ושי זורק לו- תגיד מה לקחת לי מהכוס של היין, מה לקחת שערה מהמסרק… מה פה מה שם. והוא כזה לא משתף פעולה ואומר – אני לא יכול לדבר. אני עסוק. ואח״כ הוא חוזר אליו – כן, לקחתי לך, עבדתי אלייך ופה ושם."
אני מרגיש שאני חייב לחזור על מה שסיפר ירדן ולהסביר אותו, כי מה שקרה כאן הוא משונה מאוד, בכל קנה מידה. שי התקשר לעידו, חצי האח החדש, ומתעמת איתו: הוא האשים אותו שזייף את תוצאות הבדיקה הגנטית. עידו, כצפוי, בהלם: הוא לא הבין מה שי רוצה ממנו. הוא ניתק את השיחה בתואנה כלשהי, ואז כעבור זמן מה חזר אליו – *ואישר* את האשמותיו של שי. כן, הוא אמר לו – עבדתי עליך. לקחתי ממך דגימת דנ"א וזייפתי את הבדיקה.
אבל אני, אתם וגם ירדן כבר מבינים שזה בלתי אפשרי: הבדיקה *לא מזויפת*. ואם הבדיקה לא מזויפת, מדוע שעידו יקח על עצמו את האשמה על משהו שלא עשה?…
ירדן הבין שמשהו פה מאוד מאוד משונה. הוא החליט לקחת את החקירה צעד אחד קדימה, ולנסות ולגלות פרטים נוספים על משפחתו של עידו: אביו, אמו ואחיו.
"[ירדן] ד״א, שאתה שם לב, אח״כ אתה רואה דפוסים. אז זה בד״כ אנשים שהם מתרומת זרע."
ירדן הוא כבר 'פז"מניק' בעולם של תרומות הזרע. הוא יודע שבמקרים רבים, משפחות שבהם הילדים הם תוצאה של תרומת זרע חולקות מאפיינים משותפים בדברים כמו מספר הילדים, גיל ההורים וכדומה.
"[ירדן] אז אתה שם לב שלרוב זה ילד אחד או שניים. בגיל יחסית מבוגר ההורים מביאים את זה. לא בהכרח – אבל כי שמעו יש בעיות, בגיל יחסית מבוגר, ולפעמים הפער בין האחים הוא לא תמיד שנתיים או משהו כזה. זה גם…אני יודע שבזמנו זה היה יחסית יקר. ז״א אחת האמהות אמרה – שזו כנראה זה הגזמה – אבל אמרה שזה עלה כמו בית או…זה היה משהו מאוד יקר."
במילים אחרות, במשפחות שבהן הילדים הם תוצאה של תרומת זרע – בדרך כלל נמצא מעט ילדים, כיוון שמדובר בטיפולים יקרים, וההורים גם יהיו מבוגרים יותר. אבל במשפחתו של עידו – המאפיינים האלה לא נמצאים שם.
"[ירדן] פה ככה פיתחתי את יכולות הריגול, נקרא לזה, כמו שהח'ברה שלי קוראים לזה. ואתה מסתכל על – אוקי, כמה אחים ואחיות יש. מה אבא עושה, האם אחים דומים או לא דומים. ויש מספר מעל הממוצע, שאתה אומר שאוקי… לא יודע אם מישהו שיש לו בעיות בפוריות ילך ויעשה מספר כזה של ילדים."
הבן של התורם
ואז, ההבנה נחתה על ירדן כמו פטיש של עשר קילו.
"[ירדן] אתה שואל את עצמך – רגע, האם הוא יודע… ואם הוא יודע… האם… הוא אולי הבן של התורם."
זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. מאפייני המשפחה של עידו, ועצם העובדה שהוא העמיד פנים שזייף את תוצאות הבדיקה – רמזו על כך שאביו של עידו הוא הוא למעשה תורם הזרע של ירדן, מוטי ושי. אבל ירדן לא היה בטוח במאה אחוז שהוא צודק. הוא חזר למחשב וחיפש את ההוכחה המכרעת.
"[ירדן] ואוקי, בוא נראה מה אבא עושה. גיגול מהיר, חיפוש לשם, הבן אדם רופא. רופא פעיל.
[רן] ואתם יודעים כבר ממוטי שהתורם זה סטודנט לרפואה לעבר.
[ירדן] נכון."
"[ירדן] ואוקי, בוא נראה מה אבא עושה. גיגול מהיר, חיפוש לשם, הבן אדם רופא. רופא פעיל.
[רן] ואתם יודעים כבר ממוטי שהתורם זה סטודנט לרפואה לעבר.
[ירדן] נכון. ואז מסתכלים – […] יש גם עוד מספר פרטים שלא נשתף כרגע, שאנחנו מבינים שבינינו […] אמרנו שהוא סטודנט ונכנסתי לפנקס הרופאים ואותו אחד הוא סיים רפואה ב-73. […] אני נולדתי הרבה שנים אחרי."
"[ירדן] ובהמשך התהליך קיבלנו איזשהו מידע שסגר את זה לחלוטין שהוא הבן של התורם."
בתגובה, עידו ניתק איתם קשר: עד היום, הוא לא מדבר עם שאר חצאי-האחים ולא רוצה שום קשר איתם.
"[רן] ועידו בשלב הזה מדבר איתך, או לא מדבר איתך?
[ירדן] לא לא, לא מדבר.
[רן] לא מדבר איתך.
[ירדן] לא מדבר איתי בכלל, הוא ביקש לא להיות בקשר. הוא לא רצה את הקשר הזה, לא רצה את החשיפה."
מה פשר ההתנהגות הזו של עידו? מה הסיבה להתכחשות המוחלטת, לניתוק ההחלטי כל כך ממשהו שהוא בבירור מציאות חיה ונושמת?…
מכיוון שעידו לא מוכן לספר לנו, אנחנו יכולים רק לנחש – ואני יכול להציע שתי סיבות אפשרויות להתכחשות הגורפת הזו: אחת גלויה לעין, ואחת הרבה יותר סמויה – ואפלה.
גילויים טרגיים
הסיבה הראשונה היא שלמרות שחברות מסחריות שמציעות בדיקות גנטיות לגילוי קרובי משפחה צצו רק ממש לאחרונה – עשר עד חמש עשרה שנה – כבר הצטברו אינספור סיפורים דרמטיים – ולעיתים טרגיים ממש – על ההשלכות של גילויים מפתיעים שכאלה על המשפחות של מי שעשו את הבדיקות.
הנה דוגמה. במרץ, 2019, כתב משתמש רדיט (Reddit) אנונימי פוסט בקבוצת דיון המוקדשת לפענוח של תוצאות הבדיקות הגנטיות של חברת 23andMe.
"אבא שלי ואני קיבלנו את התוצאות שלנו, ואנחנו חולקים רק 29.2% מהדנ"א שלנו. זה לא אמור להיות 50%? […] בת דודה שלי גם כן עשתה את הבדיקה, ואנחנו חולקים 24.6% מהדנ"א שלנו. אני חושב שזה גבוה, בהינתן שאנחנו בני דודים. 23AndMe חוזה שאנחנו חצאי-אחים. […] אני מאוד מבולבל כרגע. האם ייתכן שהתוצאות שגויות? אנא, עזרו לי."
המשתמש האנונימי צודק: ארחיב על זה בפירוט בהמשך, אבל הורים וילדים אכן חולקים בדיוק חמישים אחוזים מהדנ"א שלהם – ולכן תוצאה של 29 אחוז היא משונה ומאוד יוצאת דופן. אז מה בדיוק קורה כאן?… חברי הפורום הוותיקים הבינו מיד את פשרן האמיתי של תוצאות הבדיקה, אבל העדיפו לרמוז לכותב בעדינות. "האם לאבא שלך יש אח? והאם האח הזה הוא אביה של בת הדודה שלך?" כתב לו אחד. "אולי תקנה לדוד שלך בדיקה גנטית ותחכה לתוצאות," רשם לו אחר. לבסוף, אחד החברים האחרים לא התאפק. "דוד שלך הוא האבא הביולוגי שלך, זה מה שכולם מנסים לומר לך."
למחרת פרסם אותו משתמש פוסט המשך, שכותרתו הייתה – 'הרסתי את המשפחה שלי תמורת תשעים ותשעה דולרים בלבד.'
"…[הבנתי] שההסבר ההגיוני היחידי למה שאני רואה הוא שדוד שלי, אחיו של אבי, הוא אבי הביולוגי. המציאות היכתה בפרצופי כמו שק מעופף של לבנים. כל הנקודות התחברו […] ישבתי בחדרי במשך שעה שלמה, בהלם מוחלט, ואז הרגשתי את הכעס מבעבע ומשתלט עלי. הייתי מוכרח לקבל כמה תשובות מזויינות.
ללא מחשבה רצתי החוצה מהחדר והתעמתתי עם אימי. […] שאלתי אותה אם היא בגדה באבי עם דוד דויד. אף פעם לא ראיתי את הצבע אוזל מפניו של מישהו כל כך מהר. היא נראתה המומה, וגמגמה – 'איזו מין שאלה זו? ברור שלא.' סיפרתי לה הכל – על הבדיקה, האחוזים, ההתאמה הגנטית, הכל! אימי השתטחה על הרצפה בבכי, והתחננה שלא אספר לאבי.
השארתי אותה שם וחזרתי לחדרי. התקשרי לבת הדודה שלי – עכשיו אחותי למחצה – וסיפרתי לה הכל. היא סיימה את השיחה בצרחות. אבא שלי – עכשיו, הדוד שלי – הגיע הביתה, ונכנס לחדר שלי לשאול מה לא בסדר עם אמא. סיפרתי גם לו הכל. הוא לא אמר כלום. הוא יצא מהחדר ונעל את הדלת [מבחוץ].
במרוצת השעות הבאות שמעתי את כל המשפחה שלי מתפרקת מהצד השני של הדלת. ההורים שלי נכנסו לויכוח סוער, וסבא וסבתא שלי הגיעו כדי לראות מה קורה. גיסתי ודויד [האבא הביולוגי – ר.ל.] הגיעו גם כן זמן קצר לאחר מכן, ואני די בטוח ששמעתי את אבא שלי ודויד הולכים מכות. כאוס מוחלט.
אני מרגיש כמו חתיכת חרא. אני יודע שזו לא אשמתי, אבל אני לא יכול שלא לחוש שכל זה בגללי. אם הייתי מבזבז את דמי היום הולדת המזדיינים שלי על משהו אחר, שום דבר מזה לא היה קורה. אני מפחד לצאת החוצה מהחדר. הרעש היחיד שאני שומע בבית כרגע זה את ההתייפחויות של אימי, ואני די בטוח שאבא שלי יצא מהבית."
עשרה ימים חלפו, וחברי הקהילה ברדיט כססו ציפורניים במתח. לבסוף הגיע הפוסט השלישי שתיאר את המשך השתלשלות העניינים.
"התקשרתי לאבא שלי, והסתבר שהוא בבית החולים עם סבתא שלי. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב, וקיבלה התקף לב. […] נסעתי לבית החולים, והתיישבתי לשיחה עם אבא שלי. אמרנו אחד לשני שהמצב הזה לא משנה במאום את היחסים בינינו. הוא עדיין אבי, ואני עדיין הבן שלו.
אבא ודויד באמת רבו: אבא אמר לי שהוא פירק אותו במכות. [הוא אמר לי] שאמא סיפרה לו שדויד אנס אותה כשהייתה שיכורה. הוא הציע לה לפנות למשטרה, אבל היא סירבה והחלה לשנות את הסיפור שלה במעט – מה שגרם לאבי להתחיל לפקפק בתירוץ הזה. בדיוק אז הגיעו דויד וכולם, ודויד טען שאמא שלי משקרת כדי להציל את התחת שלה, ושהסקס ביניהם היה בהסכמה. אנחנו לא יודעים למי להאמין. אשתו של דויד מתגרשת ממנו. אני ואבא שלי ישנים כבר שבוע אצל הסבא והסבתא, עד שנבין מה לעשות."
כבר היום, ישנם עוד המון סיפורים כמו זה של הרדיטור האנונימי. רובם לא מסתיימים באופן כה דרמטי, אבל לכל בדיקה כזו יש פוטנציאל לשנות את חייו של מישהו – או אפילו את חייה של משפחה שלמה – מן היסוד. למשל, משתמשת טיקטוק בשם מתילדה סיפרה, בסרטון שהפך לויראלי, שעשתה בדיקה גנטית יחד עם החבר שלה. כשקיבלה את התוצאות, גילתה שיש לה בן דוד שלא הכירה…כן, ניחשתם נכון: החבר הוא הבן דוד. משתמשת רדיט אחרת סיפרה שהבדיקה הגנטית שלה העלתה שהיא אינה קרובת משפחתה של…אימה. זאת אומרת – אמא שלה, היא לא אמא שלה. איך זה יכול להיות, אתם שואלים? מסתבר שהאם עברה הפרייה חוץ גופית במרפאה כלשהי בברזיל, ואותו רופא שביצע את ההליך נשלח, מאוחר יותר, לכלא, מכיוון שמסיבה כלשהי נהג להחליף ביציות מופרות בין המטופלות שלו. אני יכול להביא לכם עוד מאות, אם לא, אלפי סיפורים כאלה – אבל אני חושב שאתם מבינים את הרעיון.
המורכבות של פענוח הבדיקות
הפוטנציאל של בדיקות גנטיות לגילוי קרובי משפחה לערער באופן כל כך עמוק את חייהם של הנבדקים ובני משפחותיהם, מחייב אותנו לנקוט בזהירות מיוחדת בבואנו לפענח את תוצאות הבדיקות האלה.
"[ז'אנה] אז לי קוראים ז'אנה הלשטיין, וקשה לי לקרוא לזה עסק אבל מה שאני עושה נקרא "די.אן.איי בגובה העיניים"."
ז'אנה עוסקת במקצוע שהוא דוגמה נהדרת לאופן שבו ההתקדמות הפנומנלית במדע הגנטיקה בעשרים השנים האחרונות משנה את עולמנו. השירות שהיא מספקת לא היה קיים – לא יכול היה להיות קיים! – עד לפני עשרים שנה.
"[ז'אנה] הרעיון הוא גם לעזור לאנשים, למצוא את מה שהם מחפשים בנושא אנשים ילדים מבנק הזרע שמחפשים אחאים, או יש כאלה שמחפשים את ספק הזרע, ניצולי שואה שמחפשים בני משפחה, אנשים שאומצו שמחפשים משפחה ביולוגית, או כאלה שפשוט מסקרן אותם לדעת ממה המוצא שלהם בנוי, ממה הדי.אן.איי שלהם בנוי מבחינת מוצא, כי זה אחד הדברים שאתה מקבל."
ביקשתי מז'אנה, שמתמחה בפענוח של בדיקות גנטיות גניאולוגיות, להציג בפנינו את המורכבויות הפחות מוכרות של הבדיקה הזו.
"[ז'אנה] קנה המידה של דנ"א נקרא סנטימורגן, וזה בעצם המספרים שכשאתה עושה את בדיקת הדי אן איי אלה המספרים שאתה מקבל."
מי שעשה בדיקה גניאולוגית בשירות כמו MyHeritage או 23AndMe, רגיל לקבל תוצאה בסגנון – 'אדם כך וכך הוא בסבירות גבוהה קרוב משפחה שלך מדרגה X'. אבל בפועל, התוצאה המילולית הזו היא למעשה רק פרשנות של התוצאה האמיתית של הבדיקה, שהיא – כראוי לתחום מדעי לעילא ולעילא – מספר שהיחידות שלו הן סנטימורגן. למשל, אם אני ואבי נעשה את הבדיקה, אני אקבל תוצאה בסגנון – "יצחק לוי הוא בסבירות גבוהה מאוד אבא שלך" – אבל אם אחפור קצת יותר לעומק, אמצא גם את המשפט: "אתה ויצחק לוי חולקים ביניכם 3400 סנטימורגן." החברות המסחריות מעדיפות לתת לנו את הפרשנות ולא את המספר – אבל זה לא מתוך נכלוליות אפלה כלשהי, אלא מהסיבה שעבור רובנו, הלא-גנטיקאים, המספר הזה פשוט לא אומר כלום. זה כמו שהמוסכניק שלך יגיד לך שיש לך תת-חיכוך במנגנון ספיגת האנרגיה הקינטית של הרכב: יותר נוח לומר שהלכו הברקסים.
אז בואו נעזוב לרגע את הפרשנות המילולית של תוצאות הבדיקה הגנטית, ונתרכז במספר. ככל שלי ולאדם אחר יש סנטימורגן נמוך יותר – כך הקשר המשפחתי שלנו רחוק יותר. כאמור, הורה וילד חולקים בערך 3400 סנטימורגן, שזה פחות או יותר הערך המקסימלי האפשרי – מין הסתם כיוון שהורה וילד היא הקרבה המשפחתית הגדולה ביותר. אני וסבא שלי נקבל בין 1150 סנטימורגן ל-2310 סנטימורגן. אני וסבא-רבא שלי נקבל אפילו פחות סנטימורגנים – בין 460 ל-1480 – ואם התוצאה היא מתחת לשניים עשר סנטימורגן, זה אומר שהקשר המשפחתי בינינו הוא כל כך רחוק עד שהוא כמעט ולא קיים מבחינה מעשית: משהו כמו בן-דוד מדרגה חמישית או שישית.
אולי שמתם לב לפרט מעניין בהסבר שנתתי הרגע, והוא שקשר משפחתי – במונחים של סנטימורגן – הוא לא מספר מוחלט, אלא טווח: דהיינו, אני יכול לחלוק עם סבא אחד שלי 1200 סנטימורגן, אבל עם הסבא השני שלי 2000 סנטימורגן- למרות ששניהם סבים שלי בדיוק באותה המידה! עם סבתא-רבא אחת אני יכול לחלוק 460 סנטימורגן, ועם סבתא-רבא אחרת 1000 סנטימורגן. שוב, אותו קשר משפחתי – אבל מספר שונה לחלוטין.
ועוד פרט מעניין: יש חפיפה בין הטווחים האפשריים של קשרי משפחה שונים. לדוגמה, נניח שבתוצאת הבדיקה קיבלתי שהקשר ביני ובין אדם X הוא 1300 סנטימורגן. לפי מה שסיפרתי לכם קודם, יכול להיות שאדם X הוא סבא שלי – אבל באותה המידה יכול להיות שהוא בכלל הסבא-רבא שלי. מדוע? מכיוון שהטווח האפשרי לקשר בין סבא ונכד – 1150 עד 2310 סנטימורגן – חופף לטווח האפשרי לקשר בין סבא-רבא ונין: 460 עד 1480. האזור שבין 1150 סנטימורגן – המינימום לקשר עם סבא – לבין 1480 סנטימורגן, שהוא המקסימום לקשר עם סבא-רבא, הוא מעין "אזור של אי-ודאות": אם קיבלתי תוצאה שנופלת בתוך האזור האפור הזה, אני לא יכול לדעת – מתוך תוצאות הבדיקה בלבד – מה הקשר המשפחתי האמיתי שלי עם אותו אדם X.
"[ז'אנה] אנחנו תמיד צריכים לזכור שאנחנו מדברים על טווחים. […] זה בדיוק מה שקורה מהרגע שאנחנו זזים מקרבה של הורה ילד, זה בדיוק מה שקורה. יש חפיפה בין כמה די אן איי משותף יש בין אחים וחצי אחים. יש חפיפה בין בן דוד ראשון, בן דוד שני. בן דוד ראשון בהפרש של שלושה דורות, יש לו פחות או יותר די אן איי כמו בן דוד שני בהפרש של דור. "
מה פשר הטווח הרחב הזה של תוצאות הבדיקה? איך יכול להיות שאני וסבא שלי נחלוק, נאמר, 2000 סנטימורגן – אבל אני וסבתא שלי, לעומת זאת, נחלוק "רק" 1500 סנטימורגן?
"[ז'אנה]: אז מכיוון שאנחנו יודעים את אופן התורשה של הדי.אן.אי. אם כל אחד מאתנו הוא המאה אחוז של עצמו. המאה אחוז הזה הגיע 50% מאמא, 50% מאבא. כל אחד מההורים שלנו קיבל 50% מההורים שלו. ז"א שאלינו עבר רק בממוצע 25%. הממוצע הזה הוא חשוב כי השכפולים וההתפלגות של הדי.אן.אי היא מאוד רנדומלית, אז אנחנו לא מקבלים בדיוק 25% מכל סבא וסבתא, או אם ניקח דור אחד אחורה, אנחנו לא מקבלים בדיוק 12.5% מכל סבתא רבא או סבא רבא שלנו, ובעצם כמות מסוימת של די.אן.אי יש לה טווח אפשרויות. ז"א יש כמות שהיא הסתברותית, מתאימה ליחסי הורה-ילד, שזה בעצם הכמות היחידה שהיא חד משמעית."
במילים אחרות, מה שז'אנה אומרת לנו הוא שכל ילד מקבל בדיוק חמישים אחוזים מהדנ"א שלו מכל אחד מההורים – אבל זה המקרה היחיד שבו אנחנו יכולים לחזות בוודאות כמה מהדנ"א של אדם כלשהו יהיה משותף עם קרוב משפחה אחר. אני מודה שגם אני הופתעתי מאוד לגלות, שלמרות שבממוצע כל אחד מאיתנו מקבל עשרים וחמישה אחוזים מהדנ"א של כל סבא וסבתא – במציאות, אני עשוי לקבל, למשל, עשרים אחוזים מסבא אחד ושלושים אחוזים מהסבא השני. על פניו, זה נשמע משונה ולא הגיוני: אם כל הורה מעניק לצאצא שלו בדיוק חמישים אחוזים מהדנ"א – למה שלא נקבל בדיוק עשרים וחמישה אחוזים מהדנ"א של הסבים והסבתות שלנו?…
אקראיות ושחלוף
התשובה לשאלה זו מורכבת משני חלקים.
החלק הראשון קשור לאופן שבו הדנ"א עובר מדור לדור. הדנ"א הוא סליל לולייני ארוך מאוד, וכדי 'לדחוס' אותו לתוך גרעין התא הוא ארוז בתוך מבנים המכונים כרומוזומים. לכל אחד מאיתנו יש ארבעים ושישה כרומוזומים, שקיבלנו מהורינו: עשרים ושלושה מאבא, ועשרים ושלושה מאמא.
בוא נתמקד לרגע בגנום של אבא. גם לאבא ישנם ארבעים ושישה כרומוזומים שהוא קיבל מהוריו: עשרים ושלושה מסבא שלנו ועשרים ושלושה מסבתא. הוא צריך להעביר אלינו עשרים ושלושה מתוכם – אבל הכרומוזומים האלה נבחרים באקראי, ולכן יכול להיות שבמקרה לגמרי אנחנו נקבל קצת יותר כרומוזומים שהגיעו במקור מסבא, וקצת פחות כרומוזומים שהגיעו במקור מסבתא.
תחשבו על זה ככה: נניח שאתם מכינים חביתה משני ביצים: ביצה א' שהגיעה מתרנגולת א', וביצה ב' שהגיעה מתרנגולת ב'. אתם שוברים את הביצים, מערבבים אותן, שופכים למחבת ומכינים חביתה. הביצים, באנלוגיה שלנו, הם הדנ"א של סבא וסבתא, והחביתה – זה הדנ"א של אבא. עכשיו אנחנו חותכים את החביתה באמצע, ולוקחים חצי ממנה אלינו לצלחת. בחתיכה שיש אצלנו בצלחת – כמה מהחביתה הגיעה מביצה א', וכמה מביצה ב'? ההגיון אומר שזה בערך חצי חצי, אבל מכיוון שהערבוב היה אקראי לחלוטין, ייתכן מאוד שבחתיכה שקיבלנו יש קצת יותר ביצה א' וקצת פחות ביצה ב', או להפך. בהמשך לאנלוגיה שלנו, יכול להיות שבדנ"א שקיבלנו מאבא, יש קצת יותר כרומוזומים מסבא וקצת פחות מסבתא, או להפך. למעשה, יש אפשרות תיאורטית שכל עשרים ושלושה הכרומוזומים שנקבל מאבא יהיו כאלה שהגיעו במקור מסבא, או רק מסבתא. זה מאוד מאוד לא סביר – ממש כמו שלא סביר שאם נכין חביתה משני ביצים ונחתוך אותה לחצי, נקבל חתיכה שמורכבת רק מביצה א'. הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי – אבל הוא קיים.
אז זו הסיבה הראשונה לכך שאין לנו בדיוק עשרים וחמישה אחוזים מהדנ"א מכל סב וסבתא: הכרומוזומים שאנחנו מקבלים דרך ההורים מגיעים בצורה אקראית.
הסיבה השניה היא מנגנון גנטי מרתק בשם 'שחלוף', והוא קשור לקצב שבו מתרחשת אבולוציה בבעלי חיים.
כפי שאתם אולי זוכרים משיעורי הביולוגיה בתיכון, אבולוציה היא התהליך שבו בעלי חיים משתנים לאורך הדורות כדי להתאים את עצמם טוב יותר לסביבה שלהם. לצורך הדוגמה, נניח שיש לנו מין של שפנים קטנים בעלי פרווה דקה. אם האקלים נעשה קריר יותר, רצוי מאוד שלשפנים שלנו תהיה פרווה עבה – אחרת הם עלולים להצטנן, לקבל נזלת, לה לה לה אפצ'י – ולמות. לא נעים.
אבל איך בדיוק תופיע אותה תכונה של פרווה עבה? זה לא שהשפן הקטן חושב, חושב ו…פוף! הפרווה שלו נעשית עבה, נכון? לא. התשובה היא – מוטציות. בדנ"א של השפנים מופיעים מדי פעם שינויים אקראיים. אם אחת מאותן מוטציות אקראיות גורמת לפרווה להיות עבה יותר – זה מצוין: השפנים בעלי הפרוות העבות ישגשגו ויתרבו. ויכולה להיות אולי גם מוטציה אחרת שתעזור לשפנים: למשל, מוטציה שגורמת לשפן לא לקבל נזלת. שפנים עם מוטציית אנטי-נזלת גם כן ישגשגו ויתרבו.
אידיאלית, המצב הטוב ביותר מבחינתם של השפנים הקטנים הוא שהמוטציות של הפרווה העבה והאנטי-נזלת יופיעו ביחד, כי שפן שיש לו פרווה עבה וגם אין לו נזלת, הוא שפן שמסתדר ממש טוב במזג אוויר קריר.
אבל כאן ישנה בעיה. מה יקרה עם הדנ"א של השפן הקטן הוא כזה, שהגן שאחראי לפרווה העבה – תמיד מגיע יחד עם הגן שגורם לנזלת? זאת אומרת, משהו בדנ"א של השפנים גורם לכך שמשום מה, שפן שיש לו את שתי המוטציות האלה – גם פרווה עבה וגם גן אנטי-נזלת – פשוט לא יכול להתקיים.
זו בעיה רצינית: במקום לקבל שפן אידיאלי – כזה שיש לו גם פרווה עבה וגם אנטי-נזלת – קיבלנו שפן קצת פחות מוצלח, שפן שאמנם יש לו פרווה עבה – אבל הוא בכל זאת עלול לקבל נזלת, לה לה לה אפצ'י – ולמות.
מסתבר שהתופעה הזו, של תלות בין שני גנים שונים – נפוצה מאוד בטבע, ופי שראינו היא מאטה את קצב האבולוציה של בעלי החיים. השפנים הקטנים רוצים להשתנות כמה שיותר מהר כדי להתאים את עצמם למזג האוויר החדש, אבל הם לא מסוגלים לעשות את זה בגלל כל מיני תלויות בין גנים לא קשורים שמפריעות להם. אז מה עושים?
התשובה היא מנגנון גנטי מרתק בשם 'שחלוף' – או 'רקומבינציה', בלעז. השחלוף הוא תהליך שמתרחש בזמן היווצרות תאי הזרע והביצית, ותפקידו 'לערבב' את הדנ"א של בעל החיים כדי לשבור את התלות הבעייתית הזו בין הגנים השונים.
איך זה קורה? בזמן תהליך ייצור תאי הזרע והביציות, כל שני כרומוזומים בתא – אותם מבנים צפופים שמחזיקים את הדנ"א בתוך הגרעין – נצמדים זה לזה, ומחליפים ביניהם פיסות של דנ"א: אתה תיתן לי חתיכה מהדנ"א שלך, ואני אתן לך חתיכה מהדנ"א שלי. הדגש כאן הוא על האקראיות של השחלוף: לפעמים הכרומוזומים יחליפו ביניהם קטע כזה של דנ"א, ולפעמים קטע אחר. לפעמים קטע ארוך – ולפעמים קטע קצר. הערבוב האקראי הזה גורם לכך שמדי פעם ייווצרו שפנים קטנים שיש להם גם מוטציה לפרווה עבה – וגם מוטציית אנטי-נזלת. במילים אחרות, הוא מבטל את התלות בין שני הגנים האלה, ומביא לך שבתור זמן קצר יחסית יופיעו באוכלוסייה שפנים שיש להם את שתי המוטציות הטובות האלה – דהיינו, הוא מאיץ את קצב האבולוציה של בעל החיים. למעשה, ה'טריק' הזה של רקומבינציה הוא כל כך מוצלח ותורם ליכולת ההישרדות, עד שאפשר למצוא את הרקומבינציה בכמעט כל היצורים החיים – וגם אצל בני האדם, כמובן.
והרקומבנציה, יחד עם ההורשת האקראית של כרומוזומים מסבא לנכד – הם הסיבה לטווחים הרחבים של תוצאות הבדיקה הגנטית. אמנם ההורים שלכם קיבלו בדיוק את אותה כמות של דנ"א מההורים שלכם – חמישים אחוזים מסבא וחמישים אחוזים מסבתא – אבל הדנ"א שהם מעבירים לכם עבר את אותו "ערבוב" רנדומלי, כך שיכול להיות שאחרי הערבוב – הדנ"א שלכם יכיל קצת יותר דנ"א של סבתא וקצת פחות מהדנ"א של סבא, או להפך.
השורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא שבמקרים מסוימים, תוצאת הבדיקה הגנטית שנקבל לא תהיה חד-משמעית. היא לא תוכל לומר לנו, בוודאות גמורה, מהו הקשר המשפחתי המדויק שלנו אל אדם כלשהו. כדי לדעת היכן בדיוק למקם את אותו אדם בעץ המשפחתי שלנו, נצטרך להיעזר בפיסות מידע משלימות – למשל, כפי שציינה ז'אנה, הגילאים של שני הנבדקים: אם אני בן 30 ואדם X הוא בן 70 – יש סיכוי לא רע שהוא סבא שלי. אם הוא בן 100 – כנראה שהוא סבא-רבא שלי. אפשרות נוספת היא לבצע בדיקות גנטיות לאנשים אחרים במשפחה, ולהיעזר בתוצאות הקרבה שלהם לאדם X כדי לפענח את תוצאת הבדיקה שלי – כמו מעין משחק סודוקו בין-דורי.
"[ז'אנה] ז"א שאני תמיד יכולה להיעזר באנשים שמסביב כדי להתביית אותה מטרה שאני מחפשת. וככל שיש לי יותר מידע של המשפחה מסביב יש לי אפשרות להחליט ולבדוק עם כמות הדי אן אי המשותפת איפה הבן אדם שאני מחפשת עבורו יכול להתאים בתוך העץ."
נטע ברזילאי
בחזרה לירדן ולאחאיו.
במאי 2018 הם היו ארבעה – ירדן, מוטי, שי ועידו – אבל בסוף אותה השנה ציפתה להם הפתעה מרעישה. למוטי יש אח בשם יניב. הם גדלו יחד כמו שני אחים רגילים, אבל מכיוון שמוטי בא לעולם מתרומת זרע כולם הניחו שהוא ויניב חולקים רק אם משותפת ולכל אחד מהם אב אחר. אבל בדיקה גנטית שעשה יניב גילתה שהוא ומוטי הם, למרבה ההפתעה, אחים מלאים! זאת אומרת, אביהם הביולוגי של ירדן, מוטי, שי ועידו – הוא גם אביו הביולוגי של יניב.
"[ירדן] וגם אותו צירפנו לקבוצת וואטצפ ועכשיו אנחנו ארבעה."
ואז, במאי 2019,המתקיים בארץ אירוע בינלאומי חשוב ויוקרתי – שהייתה לו השפעה מפתיעה גם על הסיפור שלנו.
"[ירדן] ופה נכנסת לתמונה נטע ברזילאי. עכשיו תשאל איך נטע ברזילאי נכנסת פה?…היא לא אחות שלי, היא לא קשורה אלי, אבל בזכות אחת נטע ברזילאי שהביאה את האירוויזיון לישראל, יש חברה אחת, קוראים אותה MyHeritage. היא הייתה ספונסרית של האירוע הזה."
מייהריטג' הישראלית היא אחת מחברות הגניאולוגיה המובילות בעולם, וכמו 23AndMe, גם היא משווקת בדיקות גנטיות לאיתור קרובי משפחה.
"[ירדן] ובמסגרת האירוע הזה הם מכרו ערכות לתיירים שהגיעו. היית צריך להציג דרכון זר וקנית ערכה. עכשיו זה המקום להגיד: MyHeritage היא חברה ישראלית והיא כפופה לחוק הישראלי, ולפי החוק הישראלי בדיקות גנטיות לאיתור קרובי משפחה הם רק באישור בית משפט מחשש לממזרות. אז מיי הריטג׳ לא מוכרת לאנשים ישראליים. אבל ערכות כאלה מוצאות את דרכן…אנשים עם דרכונים זרים שקונים, או אתה יכול לקנות בחו״ל ומישהו שולח לך. ויש, הסיפור פה מתפתח משמעותית בעקבות נטע ברזילאי שהיא זכתה כי אירוויזיון הגיע לארץ ומוכרים ערכות."
הרבה אנשים, בישראל ומחוצה לה, החליטו – בעקבות הפרסום באירוויזיון – לבצע את הבדיקה הגנטית החדשנית, והתוצאה הייתה מבול של חצאי-אחים חדשים שנתווספו למשפחה החדשה של ירדן!…עוד אחות-למחצה, אלה –
"[ירדן] ואז אני אומר לה – תקשיבי, זה משהו מאוד משמעותי מה שאני אגיד לך. את רוצה כמו שמורידים פלסטר, לעשות את זה לאט או מהר. אומרת תפיל הכל עלי. ואני אומר לה – את מתרומת זרע. […] אני זוכר שאמרתי לה את זה, היו איזה כמה שניות של שקט ואתה, אני בדמיון שלי שומע כאילו כמו פסל שנשבר לחתיכות, כמו…
[רן] אתה מוריד עליה פטיש בקטע הזה עכשיו.
[ירדן] פטיש, כן."
וחודש לאחר מכן, עוד אח-למחצה…
"[ירדן] מוצאים מישהו בשם גיא. הראשון שהוא קטן ממני. אני סוף סוף לא הכי קטן. אני לא זה שצריך לשאול את הקושיות בפסח."
ואז עוד שתי אחיות-למחצה…
"[ירדן] נכנס, עוד אחות. אני אומר לאשתי זה כבר לא יכול להיות, זה משהו זה כבר יותר הזוי מהזוי כאילו כמה, גם הקצב, וגם עוד פעם… וריגול קצר בפייסבוק אינסטגרם, מגלה שהיא חלק מזוג תאומות."
ולבסוף, בראשית 2021 – עוד אחות למחצה. אחרונה. לבינתיים.
"[ירדן] ואני מראה לה גם מי זה התורם ואז היא לוקחת את התמונה שלו מהפייסבוק ושמה את זה מול אחד מול השני ובהלם. כמעט הטלפון נפל לי. היא יותר דומה לו מאשר הילדים שלו. שזה משהו יוצא דופן ואז גם היא מתחילה להבין. וואלה, זה לא איזה מישהו שעובד עליי, כאילו אנחנו מדברים הרבה ומתכתבים הרבה ו, אני אראה לך, רק שתראה.
[רן] פאק. פאק. זה כאילו הוא באישה. זה אותו חיוך, זה אותם שיניים.
[ירדן] זה אותו הכל. ותסתכל.
[רן] מדהים.
[ירדן] וזאת בת אחת שלו.
[…] [רן] מדהים."
במילים אחרות, שמונה אחאים שגילה ירדן – בתוך פחות מארבע שנים!…
שלוש מאות אלף ישראלים
אחרי מבול כזה של אחאים שנפל עליו באמצע החיים, ירדן התחיל לקחת את כל הסיפור הזה של משפחה – קצת יותר ברצינות…
[ירדן] כן. גם הכי מצחיק זה יש לי חברים בעבודה או מהצבא ואתה יודע אנחנו נפגשים אנחנו אומרים אחד לשני – my brother from another mother. מאז הפסקתי להגיד את זה.
[רן] זה כבר לא נשמע אותו ביטוי סתמי.
[ירדן] כן לך תדע, יכול להיות שזה אתה יודע, שזה נכון, אז אתה כמו שאמרתי לך תוכיח שאין לך אחות, כל מיני דברים כאלה. אני יותר לא אומר – מה אתה חושב שעשו אותי באצבע."
צחוק בצד – שורת התגליות המפתיעות האלה גרמו לירדן להתחיל לחשוב…
"[ירדן] ואז אתה מתחיל, יש פה קצב מטורף זה כאילו, אז אתה מתחיל לחשוב – רגע, כמה כמוני יש בחוץ? […] ואז אתה אומר – תשמע, אנחנו כבר שמונה.
"[רן] אז אתה אומר לעצמך אם בשבע השנים האלה מצאתי רק כבר, אנחנו שמונה,
ירדן] ושרק שמונה שעשו את הבדיקה…
[רן] שעשו את הבדיקה, בדיוק.
[ירדן] מה עם אלה שלא עשו את הבדיקה?…"
זאת אומרת, כל אותם שמונה אחאים שגילה ירדן הם אנשים שבמקרה עשו בדיקה גנטית – ואנחנו יודעים שבישראל, רק מעט מאוד אנשים, יחסית, עשו בדיקה כזו: ז'אנה הלשטיין, המומחית לגניאולוגיה, מעריכה כי מדובר בשלוש מאות אלף ישראלים בלבד. ואם מתוך אותם שלוש מאות אלף בלבד כבר נתגלו שמונה אחאים… כמה אחאים של ירדן מסתובבים להם שם בחוץ?….
"[ירדן] וזה מעניין, אנחנו כולנו אתה יודע סוג של שותפים למסע ואנחנו סוג של נכנסו לחדר חשוך ואנו לאט לאט מאירים אותו אבל החדר אנחנו כל פעם מגלים שזה, חושבים שזה בגודל מסוים אבל הוא כל הזמן גדל וגדל. ואתה יודע יש עוד הרבה אנשים בחוץ שמסתובבים והם לא יודעים והם לא מכירים. אז אנחנו אומרים, אנחנו מניחים שבהערכה השמרנית ביותר – סדר גודל של חמישים. אני חושב שיותר סביר זה מאה אם לא יותר."
תחשבו על זה: אם אתם הייתם יודעים שבסבירות גבוהה יש לכם עשרות רבות של אחים ואחיות למחצה שמסתובבים בעולם – איך זה היה משפיע עליכם? לפתע פתאום, כל אדם שאתם פוגשים או רואים ברחוב והוא קצת דומה לכם – הופך להיות קרוב משפחה פוטנציאלי.
ועוד משהו: ירדן לא לבד. ממש ממש לא.
"[ירדן] עכשיו, הבדיקות האלה הם מאוד פופולאריות. צוברות תאוצה. הן נהיות יותר ויותר זולות. ואנשים לאט לאט מגלים, גם מי שנולד בשנות ה-70, תחילת ה-80, ההורים, רוב ההורים בני סדר גודל של 70, 70-80. יש הורים שהביאו בגיל מאוד מבוגר ולאט לאט מה שקורה הם, האבות מתים ואז האמהות מספרות, או במקרה שעושים בדיקה כמו שאפשר. […] אני הגעתי לזה שיש 30 רופאים שטיפלו. שאני יודע בוודאות שטיפלו. שעשו את זה. […] וכל אחד כזה לא יודע, בוא נעשה מכפלות.
[רן] מאות. אלפים.
[ירדן] טיפל ב…לא יודע, בארבע-חמש נשים בחודש, זה שישים לאורך עשר שנים. אני מניח שיש כמה אלפים טובים של… ד״א זה היה בשנות ה-60 וזה המשיך גם קצת לתוך שנות ה-80, אבל השיא היה בשנות ה-70. אז יש הרבה אנשים בני 40-50 בארץ ובחו״ל שהם כאלה והם לא יודעים."
אני יכול לדמיין אותם: מאות ואולי אלפי ישראלים שמסתובבים בינינו, ואין להם מושג שהגבר שיושב ברכב לידם ברמזור, או האישה שיושבת בקיוביק לידם, או המלצר שמגיש להם את האוכל במסעדה – הם, למעשה, אחיהם-למחצה…
ואם אכן יש אלפי ישראלים שחולקים קשרי-משפחה הדוקים שכאלה ללא ידיעתם, יכולות להיות לכך השלכות מעשיות לא נעימות בכלל: למשל, מקרה היפותטי שבו זוג נפגש, מתאהב ואולי אפילו מביא ילדים לעולם – מבלי לדעת שלמעשה, הם אחים-למחצה. מעבר להשלכות החברתיות הלא-נעימות של מקרה כזה, צריך לזכור שצאצא שהוא תוצר של גילוי-עריות מקרי שכזה נמצא בסיכון גבוה לסבול ממחלות גנטיות איומות.
מבט אל העתיד
בדיקות גנטיות לגילוי קרובי משפחה, כאמור, הן עניין חדש יחסית – ובשנים האחרונות הן הולכות וצוברות תאוצה באופן דרמטי. ב-2017 נעשו, בכל העולם, כחמישה מיליון בדיקות גנטיות גניאולוגיות. ב-2019 המספר הזה זינק לכעשרים וחמישה מיליון בדיקות – פי חמישה. אם הקצב הזה יימשך, אנחנו מדברים על למעלה ממאה מיליון בדיקות ב-2021, ומאות מיליוני או אפילו מיליארדי אנשים שעשויים ללמוד דברים חדשים ומפתיעים לגבי העבר המשפחתי שלהם בעשור הקרוב. ז'אנה הלשטיין סבורה שהמגמה הברורה הזו עתידה להשפיע על החברה שלנו באופן עמוק ביותר.
"[ז'אנה] אנונימיות היא לא רלוונטית. המקום הזה של אותם גברים שביקרו בבנק הזרע והשאירו את הכוסית על המדף והבטיחו להם אנונימיות, פסה. היא לא רלוונטית היום האנונימיות. וכל אותם אנשים שחשבו שהם לקחו את הסוד שלהם לקבר, גם זה כבר לא רלוונטי עם הדי אן אי."
"[ירדן] ויש פה תופעה מאוד רחבה. זה לא ייחודי לישראל. קיים בכל העולם. ייחודי לישראל שאנחנו מדינה קטנה. ושבישראל רק בשלב מאוחר יחסית התחילו בנקי הזרע. ואנשים הולכים לגלות. לאט לאט וזה משהו ש…זה לא משהו שאתה יכול לשלוט בו כי אם אתה נגיד תרמת זרע או אתה זה, אתה יכול להגיד לילדים שלך אל תבדקו וזה אבל אתה לא יכול לשלוט באחרים, באח שלך, בבן דוד שלך.
[רן] בסוף זה יוצא לאור.
[ירדן] בסוף זה יוצא לאור."
כיצד תשפענה הבדיקות הגנטיות על החברה שלנו, במישור הרחב יותר? קשה לדעת. מצד אחד, השנים הבאות עתידות להמטיר עלינו גשם של תגליות מפתיעות שעשויות לערער את יציבותן של המון משפחות, כשסודות אפלים מהעבר יצופו לפתע אל פני השטח. ז'אנה ממליצה למי ששומר סוד אפל כזה, לשקול ברצינות לחשוף אותו מיוזמתו – מכיוון שבכל שנה שעוברת, הולך וגובר הסיכוי שבדיקה גנטית אקראית תחשוף אותו בכל מקרה.
"[ז'אנה] תראה, כל הנושא של שליטה הוא מאוד אשלייתי. בסופו של דבר אין לנו שליטה על כלום. יחד עם זה, כשאתה פותח את הסוד במקום שאתה בוחר לפתוח את הסוד, ואז אתה יכול לעבור עם זה תהליך, וזה יוצא ממך החוצה ולא בא מבחוץ ואז אתה צריך להתמודד עם ריקושטים. […] ואנשים יופתעו מכמה הצד השני יקבל את זה אחרת ממה שהם חושבים. כי אנחנו תמיד הולכים למקרה הרע ביותר, אנחנו תמיד הולכים לקטסטרופה, לדרמה…ויכול להיות שיהיו אתגרים, וזה לא יהיה פשוט. אני לא אומרת שכל אחד הוא – הא איזה מגניב, איזה יופי, אתה הבן שאף פעם לא ידעתי עליו. או מישהי שמגלה שלבעלה היה סטוץ איפשהו ועכשיו יש בת שצריך להתמודד אתה. יחד עם זה, יש משהו בניקיון הזה של דברים על השולחן."
אם כן, האם אנחנו צועדים לקראת תקופה של המוני משברים משפחתיים קשים וריבוי דרמטי במספר המשפחות ההרוסות ומקרי גירושים כואבים? אולי. אבל מצד שני, ז'אנה הלשטיין, שפגשה אינספור משפחות שגילו את עצמן מחדש בעקבות הבדיקות הגנטיות, חושבת שהטכנולוגיה פורצת הדרך הזו תביא, אולי, ברכה גדולה לאנושות כולה.
"[ז'אנה] אני חושבת שמבחינה חברתית או מחשבתית או תודעתית, בדיקות הדי אן אי קצת מקדימות את הלך הרוח או את המחשבה של החברה. אני חושבת שהחברה שלנו עוד קצת בקוורדס במקום הזה. קצת בחשיבה שהיא קצת יותר עדיין מקובעת של מה נכון ומה לא נכון, אני חושבת שהיא הרבה יותר שיפוטית ממה שהייתי רוצה לראות, ואני חושבת שבדיקות הדי אן איי, זה ישמע נורא גדול – אבל באיזשהו אופן יהפכו אותנו לחברה טובה יותר. […] אז אולי ההסתכלות הזאת ואופן, וכשזה יחלחל מספיק בתודעה, זה יהפוך אותנו לחברה טובה יותר ופתוחה יותר, כי אי אפשר יותר יהיה לשמור סוד, וסודות הם רעל."
מערב פרוע
כעת, הבה נחזור לשאלה שעימה פתחתי את הפרק. כזכור, עידו – חברו לעבודה של שי ומי שאביו הוא בסבירות גבוהה תורם הזרע של ירדן וכל חצאי-האחים שלו – ניתק עימם קשר. הצעתי לכם סיבה אפשרית אחת, והיא החשש שעצם הגילוי אודות כל המוני חצאי-האחים החדשים יערער את היחסים בתוך משפחתו של עידו ויגרום לכעסים ומתחים שאולי יפרקו אותה.
זהו חשש לגיטימי ומובן, כמובן – אבל מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, יש משהו לא הגיוני בחשש הזה. הרי בסופו של דבר, מדובר בתרומת זרע שנעשתה לפני למעלה מארבעים שנה – ולא באיזו מערכת יחסים מחוץ לנישואים. בגידה בבת הזוג שלך נחשבת, בדרך כלל, כלא-לגיטימית – אבל תרומת זרע היא פעולה לגיטימית לחלוטין מבחינה חברתית. אני מכיר אישית לפחות שני אנשים שתרמו זרע כשהיו סטודנטים רווקים והם נשואים באושר עד היום – ובפרק הקודם סיפרתי לכם על פרופ' איתן פרידמן, שאינו מסתיר את העובדה שתרם זרע כשהיה סטודנט צעיר לרפואה – והוא עדיין נחשב לאיש מקצוע מוערך ומוביל בתחומו.
במילים אחרות, אין שום דבר שלילי בתרומת זרע – ועל אחת כמה וכמה אם תרמת זרע הרבה לפני שהכרת את אשתך לעתיד. מכל זווית שלא מסתכלים על זה, קשה להאמין שהגילוי הזה יזעזע את משפחתו של עידו בצורה משמעותית. אבל אם כך הדבר, מדוע בכל זאת מתעקש עידו להתכחש לאחיו החדשים?
ובכן, ישנה סיבה אפשרית נוספת, קצת פחות נעימה.
"[ירדן] אני זוכר גם לפני כעשר שנים, נמצאתי מתאים לתרומת מח עצם, ולפני שאתה עושה את התרומה הולכים לראות שאתה בריא, שאתה יכול לתרום, שאין לך בעיות. הלכתי לבי״ח ויש את האחות שמקבלת אותך לקחת בדיקות דם, ואני מתיישב מולה והיא אומרת לי – 'וואי אתה דומה ל…' אומרת לי איזה שם של פרופסור, איזה דר׳, 'אתה ממש דומה לו!' אני אומר לה – 'כן, כל החיים שלי אומרים לי שאני דומה לאנשים.' ושמתי לב…אני מסתכל עליה, פתאום משהו השתנה לה בעיניים. והיא אמרה…היא פשוט חתכה את השיחה ואמרה – טוב בוא ניקח לך דם."
מדוע החליטה האחות להפסיק את השיחה עם ירדן? לעולם לא נדע בוודאות, כמובן, אבל יש לי ניחוש – ניחוש שמתקשר למשהו שאמר ירדן.
"[ירדן] ..ואותו אחד סיים ללמוד ב-1973. אני נולדתי הרבה שנים אחרי."
יש לנו בסיפור שני רופאים שונים, אז בואו נעשה סדר בדברים: ד"ר ברננדו ישמחוביץ' היה הרופא המטפל, המומחה שביצע את הליך ההזרעה המלאכותית. הוא הלך לעולמו בשנת 2002, והוא *אינו* תורם הזרע – דהיינו, הוא לא אביהם הביולוגי של ירדן ואחיו. מי שאכן תרם את הזרע שבו השתמש ד"ר ישמחוביץ' היה אז, בשנות השבעים, רק סטודנט צעיר לרפואה – או ליתר, זה מה שסיפר ד"ר ישמחוביץ להוריו של ירדן. בפועל, כפי שגילה ירדן במחקריו, אותו תורם כבר לא היה סטודנט – אלא רופא מוסמך.
נזכור ששנות השבעים של המאה העשרים היו ימי 'המערב הפרוע' של תחום רפואת הפריון בישראל: לא היו בנקי זרע, לא הייתה רגולציה ממשלתית- וכמעט אף אחד מהרופאים שעסקו בהזרעה מלאכותית לא הקפיד על תיעוד מסודר של מי תרם למי וכמה פעמים. הזרעה מלאכותית הייתה, כמובן, חוקית לחלוטין והכל נעשה באופן כשר לגמרי! אבל… רופא? אנחנו יכולים לקבל את זה שסטודנט עני יתרום זרע כדי לכלכל את עצמו – אבל כשמדובר ברופא מן המניין, אדם שכבר סיים את חוק לימודיו וקרוב לוודאי שהוא כבר אינו זקוק לכסף – יש בזה משהו שגורם לאי נוחות. אם הוא לא עשה את זה בשביל הכסף, אז למה הוא המשיך לתרום זרע?…
"[ירדן] עכשיו מתחיל לשאול שאלות […] אתה שואל למה הוא עשה את זה? כאילו זה לא שהוא היה סטודנט לרפואה והוא עושה את זה. לאשתי יש דוד שהיה סטודנט לרפואה, הלך תרם פעם אחת ובזה נגמר הסיפור. הבן אדם עשה את זה הרבה מאוד שנים."
שוב, זה היה חוקי, ומותר, ועל הנייר – הכל בסדר! אבל… יש בזה משהו קצת… חריג, לא? האם מדובר, אולי, בסוג של מגלומניה? ברצון לא-ממש-בריא להפיץ את הזרע ה"משובח" שלך ברחבי העולם?… סביר להניח ד"ר ישמחוביץ' בחר לספר להורים שהתורם הוא סטודנט, למרות שכנראה ידע שמדובר למעשה ברופא מוסמך, מכיוון שניחש שהעובדה הזו תעורר חשד אצל ההורים לגבי מניעיו האמיתיים של התורם.
אין ספק שמבחינה אתית ומוסרית, יש כאן חציה של קו אפור כלשהו – וחשיפה של הסיפור הזה עשויה, אולי, לפגוע במוניטין המקצועי של התורם, שהוא – נכון לזמן כתיבת שורות אלה – עדיין רופא פעיל ומוערך. אולי זו הסיבה האמיתית שעידו, בנו של התורם, החליט לנתק מגע מירדן ואחאיו. אולי זו גם הסיבה לתגובתו של תורם הזרע כשירדן ואחת מאחיותיו ניסו ליצור עימו קשר דרך הוואטאפ.
"[ירדן] …ואז אני אומר לה אולי נלך אליו למרפאה, אבל חשבנו שזה יותר מדי זה. בסופו של דבר בן אדם עשה משהו טוב, ואנחנו כאילו נופלים עליו. לא רצה שיצרו איתו קשר, אז אמרנו… השגנו את הטלפון שלו ואלה שלחה לו הודעה והוא ענה לה שהוא לא רוצה קשר ובזה זה הסתיים. ולפני קצת יותר מחצי שנה אני גם שלחתי הודעה משתי סיבות. אחד, תדע אני פה. […] אז אני רוצה לדעת כמה פעמים עשית את זה. שאני אדע, כמה יש כאלה בחוץ, למה עשית את זה, לדעת על קצת על רקע משפחתי והאם יש איזשהם בעיות רפואיות שצריכים לדעת עליהם כן או לא. לא חשבתי שהוא יענה לי. אבל אתה יודע מה – לפחות בוא ננסה. הוא…ראיתי שני וויים כחולים. הוא קרא את זה. ואחרי עשר דקות הוא חסם, אבל אני יודע שהמסר עבר. עכשיו אין לי שום דבר נגדו. זה לא משהו, הוא לא… שהוא בא ותרם ועשה את זה, הוא לא חשב שיצרו אתו קשר אחרי 40-50 שנה. אז הכל בסדר אבל כן הוא יודע ומודע."
מבחינתו של ירדן, העובדה שאביו הביולוגי לא רוצה להיות בקשר איתו ועם אחאיו, היא לא טרגדיה. מבחינתו, כבר יש לו אבא. אבא אמיתי.
"[ירדן] רובנו אנחנו עסוקים יום יום בעבודה, במשפחה, בילדים, מקסימום שאנחנו הוגים זה אולי קצת פוליטיקה וצבא אבל אנחנו לא נכנסים לחשוב על משמעות החיים ופתאום החיים אומרים לך – חבוב, עצור, יש פה משהו. ואתה מתחיל לחשוב ואז בהתחלה אתה שואל את עצמך – אז, כמו מי אני מה אני, כמו, מתחיל לשאול את עצמך את השאלות האלה ומהר מאוד הגעתי למסקנה שיש את אבא הביולוגי התורם, ויש את מי שגידל אותי. מבחינתי אבא שלי זה מי שחינך אותי, מי שלימד אותי לרכב על אופניים, מי שכעס עלי, מי ששיחק איתי, מי שהוביל אותי בחיים. אני חושב שזה אבא שלי. ז״א מבחינתי הגעתי מהר מאוד לתשובה הזאת."
לרוע המזל, אביו של ירדן הלך לעולמו לפני שנחשף דבר תרומת הזרע.
"[ירדן] בדיעבד, אתה יודע, שני דברים שאמרתי שכאילו פספסתי פה, שזה שהייתי א׳ לבוא להגיד לאבא שלי – אתה אבא שלי, לא משנה מה, ואני אוהב אותך וכאילו אני לא יודע…אולי היה לו חשש קל שבקלים, גם אם זה חצי אחוז שאיך זה להוריד לו את החשש ולהוריד את הסוד הזה. ודבר שני לשבת ולשאול אותו איך אתה הרגשת, מה אתה עשית, איך זה היה לך. דיברתי על זה קצת עם אמא שלי שהיא אמרה שלאבא שלי זה היה קצת קשה בהתחלה במהלך ההיריון. זה מטריד, זה לא פשוט. אני גם חשבתי לעצמי איך אני הייתי מתמודד עם זה. אני חייב להגיד שאני, אנחנו דורות אחרים, שנות ה-70 ושנות ה-2000 זה תקופות אחרות. יש יותר פתיחות, יש יותר הבנה אבל זה עדיין לא פשוט. והיא אמרה לי שבזמן שהיא הייתה בהיריון לא היה לו קל עם זה, והוא שאל, ושאחרי שנולדתי הוא פשוט שכח מהכל. ז״א יש לו ילד וזה מה שחשוב."
למהפכת הבדיקות הגנטיות תהיינה, כמעט ללא צל של ספק, השלכות משמעותיות על החברה בישראל – ועל החברה האנושית בכלל. האם אלה תהיינה השלכות חיוביות, או שליליות? כמו כמעט בכל מקרה שבו טכנולוגיה חדשה מזעזעת את עולמנו, קשה מאוד לנחש את התוצאה הסופית – וסביר להניח שהיא תהיה שילוב כזה או אחר של השלכות חיוביות ושליליות. אבל לפחות במקרה של ירדן, שגדל כבן יחיד, התגלית המפתיעה שלו הביאה לו הרבה טוב לחיים: לפתע פתאום הוא מוקף במשפחה גדולה, וברובה שמחה ומאושרת. כשהוא חושב על ההרפתקה המטורפת שהתגלגל אליה, ירדן מוצא בה בעיקר הומור.
"[ירדן] אני תמיד צוחק, הבוס שלי והחבר שלי בעבודה הוא בא ממשפחה, הוא מרקע מזרחי, תמיד צוחקים על אשכנזים שחתונה זה בערך 200 איש. זה מה שהיה אצלי […] אז אני אמרתי תראה איזה מזל. א׳ יש לי יותר אחים ממך, ב׳ תראה איזה מזל אני פגשתי את כולם אחרי שהם התחתנו כבר.
[רן] יותר זול.
[ירדן] יותר זול. לגמרי.
תוספת
31.8.21: עוד מספר תיקונים והארות, באדיבותו של עו"ד בנימין שור –
"ראשית, אין שחר לטענה של "ירדן," כביכול כל גבר יירשם בבית-החולים כאביו של ילוד (אם רק יבקש יפה). סעיף 22 לחוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה-1965 קובע "לא יירשם אדם כאביו של ילד שנולד לאשה שהיתה נשואה לאדם זולתו בתוך 300 יום שלפני יום הלידה, אלא על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך." בתי החולים מקוונים למנהל האוכלוסין, והמחשב פשוט לא יאפשר רישום בניגוד לחוק. […] לא קיים בית-דין מוסמך לפי סעיף 22 מפני שאין כיום בית דין מוסמך לענייני אבהות.
שנית, "אחאים" זה לא אחים למחצה […] בשפה העברית אין דבר כזה "אחים למחצה." יש "אחים" (בין מאב, בין מאם, בין משניהם) ויש "אחים חורגים" (שאין ביניהם קרבת דם אבל הוריהם נשואים זה לזו). […]
שלישית, ייתכן שיש הסבר פשוט נוסף לחששו של הרופא-התורם.
למרבה ההפתעה, אין בישראל שום חוק ששולל חובות הוריות מתורם זרע. בכלל, החובות ההוריות בישראל אינן מוסדרות בחוק של הכנסת, אלא בדין הדתי (ולא הרי דינו של יהודי כהרי דינו של מוסלמי, להבדיל). מבחינת הדין היהודי (שהוא כנראה הרלבנטי) אין שום הבדל בין החובות ההוריות של אב מיחסי מין לחובות ההוריות של אב מתרומת זרע. אותו דבר. וכאמור, לגבי יהודים הדין היהודי הוא הוא דין המדינה. נמצא: כאשר מבטיחים לתורם זרע "אין לך מה לדאוג, אתה לא צפוי לשום חבות, שגר ושכח וקח את הכסף וברח" – עובדים עליו בעיניים.
מה שבאמת מגן על תורם הזרע אינו החוק – אין חוק כזה – אלא האנונימיות שלו. אין את מי לתבוע, ולא יודעים את מי לתבוע. ומשהוסרה קליפת האנונימיות, מצבו המשפטי של התורם בדיוק כמצבו של מי שגילה שיש לו ילד מסטוץ ישן. […] אם הרופא מודע לזה (וסביר שכן) – לא פלא שנודדת שנתו. ואם יש לו יותר שכל מלתיש – עליו לרוץ לכתוב צוואה, כדי שלא יגלה יורשים מפתיעים. אני מנחש שעדו כבר הסביר לו את זה…"
תודה, בנימין! 🙂
רן
כתיבת תגובה