איך ללמד חומר מורכב? פרק ג' – המטרה

המטרה

לפני מספר שנים זכיתי לבקר במפעל של רשת גלידריות מפורסמת שלקחה חסות על מספר פרקים של עושים היסטוריה. אני אוהב גלידה (…אוקי, מאוד אוהב גלידה) והייתי סקרן מאוד לגלות איך מכינים אותה – אבל למען האמת, לא היו לי ציפיות גדולות מהביקור הזה. מה כבר אראה שם? בטח כמה אנשים מכניסים חומרי גלם לתוך סיר גדול ומערבבים אותם…לא נשמע לי מושך במיוחד.

אבל כשהגענו למפעל פגשתי את השף הראשי, איתי, שהוא ללא ספק המומחה הגדול ביותר לגלידה שפגשתי בימי חיי. סליחה, אני מתקן את עצמי: איתי הוא אמן של גלידות. התשוקה שלו ליצור גלידות טעימות ומיוחדות היא משהו נדיר שאפשר למצוא רק אצל מישהו שמאוהב באמנות שלו בצורה טוטאלית. אני מדבר על אדם שנסע למזרח טורקיה, על הגבול עם סוריה ואיראן – בימי מלחמת האזרחים הסורית – כי רק שם גדלים הפיסטוקים עם הטעם המדויק שחיפש.
איתי לקח אותי לסיור מודרך במפעל. התחלנו במקררים שבהם נשמרים הפירות בתנאים סופר-מדוייקים, והמשכנו למחסנים האחוריים שם עמדו חומרי הגלם שהוא מייבא מעשרות מקומות נידחים ברחבי העולם. למדתי למה וניל אמיתי ממדגסקר עדיף פי אלף מונים מתמצית וניל מלאכותית, איך צריך לערבב את חומרי הגלם השונים כדי שהטעמים ישתלבו זה בזה באופן אידיאלי – ומהם ההבדלים האמיתיים שבין גלידה 'תעשייתית' וגלידה 'ארטיסינלית'. יותר מזה, יצאתי מהסיור עם הבנה חדשה לגמרי לגבי האמנות שביצירת גלידה טעימה: אפשר לומר שהבנתי את היופי שבגלידה. אמנם אני לא מתכוון לעזוב את הכתיבה והפודקאסטים לטובת קריירה חדשה בעולם הגלידות – אבל הביקור הזה הרחיב את אופקיי הקולינריים (…ואולי גם את היקף המותניים שלי) במידה ניכרת.

מה שתיארתי לפניכם כרגע הוא, ללא צל של ספק, חלומו הגדול של כל מורה. מי מאיתנו לא היה רוצה להטביע חותם כה עמוק על תלמידיו, קוראיו או מאזיניו?

השאלה המתבקשת היא – מה היה בו, בביקור שלי במפעל הגלידות, שהותיר בי רושם שכזה? למזלי, זכיתי במרוצת הקריירה שלי כפודקאסטר בעוד כמה וכמה 'הארות' שכאלה: למשל, כשיצרן יינות בוטיק מפורסם מבנימינה לקח אותי לסיור אישי ביקב, כשקיבלתי סיור מודרך במפעל לבדיקת שבבים במגדל העמק, או כשחוקרת מקסימה סיירה איתי באגף החרקים של מוזיאון הטבע בתל-אביב. בכל אחד מהמקרים האלה יצאתי מהביקור נפעם ומרותק. המכנה המשותף לכל ההצלחות האלה היה ברור: הפרטים הקטנים. בכל פעם שבו נחשפתי לפרטים הקטנים והלא מוכרים של תחום מדעי או פיתוח טכנולוגי כלשהי – תמיד יצאתי נפעם ונדהם מהמורכבות מהעושר, שלא העלתי על דעתי שהיו קיימים שם קודם לכן.

יש פתגם מוכר: 'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.' אבל מה יש בהם, בפרטים הקטנים, שמאפשר את ההצלחה הזו? אני מודה שקשה לי לתת לכם תשובה מוחלטת. אני חושב שהצלילה לפרטים הקטנים חושפת סוג של אסתטיקה שהולך לאיבוד כשלומדים נושא מסוים באופן שטחי בלבד, כמו למשל סימטריות וקשרים חבויים בין רעיונות ועקרונות שעד אותו הרגע נדמו כשונים ונפרדים זה מזה. אפשר אולי להשוות את האימפקט של צלילה לתוך הפרטים הקטנים, להבדל שבין קריאת תקציר של ספר על הכריכה האחורית להנאה שבקריאת הספר עצמו. התקצירים נותנים לנו מושג כללי סביר על תוכן הספר – אבל אף פעם לא קראתי תקציר שטילטל את תפיסת עולמי: היופי האמיתי של ספר טוב נחשף רק כשקוראים את כולו, מהדף הראשון ועד הדף האחרון. דהיינו, כשצוללים לפרטים הקטנים.

המסקנה היא, אם כן, שכדי להטביע חותם עמוק במוחותיהם של תלמידינו, עלינו לשאוף לגרום להם לצלול יחד איתנו אל הפרטים הקטנים של התחום שאותו אנחנו מנסים להעביר. אבל כאן יש בעיה: רוחב היריעה שלנו מוגבל. בין אם מדובר בשיעור בבית ספר, הרצאה בכנס מקצועי או פרק של פודקאסט – אנחנו תמיד מוגבלים בזמן או במרחב שעומד לרשותנו, וזה אומר שכדי להצליח 'לחפור' לעומק הרצוי של הנושא שבו אנחנו עוסקים, אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד מפוקסים וממוקדים במטרת השיעור שלנו.

לשם הדוגמה, נניח שבמסגרת הסיור במפעל הגלידות היינו מבלים חלק ניכר מהזמן בדיבורים על הצדדים העסקיים של ניהול רשת גלידריות. נושא ראוי, ללא ספק – יש המון מה לדבר על עסקי הגלידות – אבל איתי אדם עסוק, ואם היינו מקדישים יותר מדי זמן לעניינים העסקיים, לאיתי לא היה מספיק זמן כדי לספר לי על חומרי הגלם, איך הוא בוחר אותם ואיך הופכים אותם לגלידה טעימה – ואני לא הייתי מרוויח את התובנות המרתקות שהרווחתי. אותו העיקרון תקף לכל נושא שתבחרו: אם מרצה 'מבזבז' רבע שעה על הקדמות מיותרות, זו רבע שעה שהוא לא יוכל לנצל כדי להעביר את החומר. אם במאי סרטים מקדישים יותר מדי זמן לאקפוזיציה, לא נשאר זמן לעלילה. מילת המפתח כאן היא פוקוס. אפשר לחפור בור לעומק או לרוחב, אבל אי אפשר לחפור גם לעומק וגם לרוחב.

וכאן אנחנו מתחברים לנושא הפרק הזה, ה'מטרה'. כדי להצליח להעמיק בחומר ולהספיק להגיע אל אותם פרטים קטנים ומרתקים, עלינו להיות ממוקדים במטרה שלשמה נתכנסנו – ולבחון בשבע עיניים כל פרט שנבחר להכניס לשיעור שלנו דרך המשקפיים של המטרה הזו. אם עובדה, אנקדוטה או רעיון כלשהו מוליכים אותנו אל המטרה שלנו – הם יכולים להכנס לשיעור. אם הם אינם תורמים לה – הם נשארים בחוץ.

הנה נדגים את הרעיון הזה במציאות. כשתכננתי את הביקור במפעל הגלידות, שאלתי את עצמי מהי מטרת הביקור הזה. מכיוון שמדובר היה בפרסומת לרשת הגלידריות, הכוונה הייתה לשכנע את המאזין שמדובר בגלידות איכותיות במיוחד – כאלה שלא מוצאים בכל מקרר גלידות בפיצוציה, ולכן ניסחתי לעצמי את המטרה במשפט אחד מתומצת: "אני רוצה להסביר לקהל מהי גלידה איכותית." מכאן ואילך, כל שאלה ששאלתי וכל פרט שחקרתי נמדדו באמצעות הסרגל הזה של 'מה הופך גלידה לאיכותית.' האם איכותם של חומרי הגלם רלוונטית לשאלה הזו? כן, ודאי. ומה לגבי עלויות היבוא של חומרי הגלם? בהחלט לא. ומה בדבר אופן הפעולה של המכונות שמערבבות את חומרי הגלם?… הממממ. זו כבר שאלה קשה. אני אוהב מאוד לגלות איך עובדות מכונות תעשייתיות – אבל אחרי ששקלתי את העניין, החלטתי שלמרות שאולי יש לעניין הזה רלוונטיות מסויימת, היא לא מספיק קריטית כדי להקדיש לה מהזמן המועט שעמד לרשותי.

הנקודה האחרונה בפסקה הקודמת חשובה במיוחד. מכיוון שאני נמשך, באופן אישי, למכונות ולאיך הן פועלות – יש סכנה לא מבוטלת שלא אעמוד בפיתוי וארצה לדבר עליהן. במבט מפוכח, ברור שזו תהיה התבזרות שלא תתרום כמעט דבר למטרה שאליה שאפתי. התבזרות היא בעיה מוכרת וכאובה של מורים רבים – ודווקא אצל אלה שאוהבים את החומר שהם מעבירים: אלה שכל כך נהנים לדבר על הנושא שהם מלמדים, עד שהם נסחפים להתעסקות בנושאים ודוגמאות מרתקות – אבל לא ממש רלוונטיות לתוכן הנלמד. אפשר בהחלט להבין את ההיסחפות הזו – מי מאיתנו לא נהנה לדבר על הנושא האהוב עליו ביותר – אבל כשמדובר בחומר מורכב (ואפילו במקרים של חומר לא ממש מורכב), התבזרות היא חיסרון. זכרו: אנחנו עומדים להעביר למאזינינו חומר מורכב וקשה להבנה. במונחים של אתלטיקה, אנחנו מבקשים מהם לצאת איתנו לריצת מכשולים מאתגרת. כל פיסת ידע מיותרת שנכניס לשיעור, היא כמו עוד מכשול נוסף ומיותר שהקהל שלנו צריך להתמודד מולו, מכשול שגוזל מהאנרגיה המנטלית יקרת הערך שהם צריכים להשקיע במסע הזה.

בשורה התחתונה, אם כן, עלינו להקפיד ולהגדיר לעצמנו את מטרת השיעור שאנחנו רוצים להעביר, ועל ההגדרה הזו להיות ברורה וחדה כתער. התער הזה הוא הכלי שמאפשר לנו לבחון כל פיסת ידע שמסתובבת אצלנו בראש, ולשאול – 'האם פיסת הידע הזו תורמת למטרה שלשמה נתכנסנו?' האם היא עוזרת להסביר רעיון חשוב? האם היא מהווה דוגמה לעיקרון מהותי? האם היא מעוררת סקרנות ומשכנעת את הקהל להמשיך ולהאזין לנו? אם התשובה היא 'לא', לפיסת הידע הזו אין מקום בהסבר שלנו, גם אם אנחנו מאוד אוהבים אותה.

טיפ נוסף: הקפידו על הגדרת מטרה צרה ככל שאפשר. בחירת מטרה מצומצמת – כזו שמתאימה למסגרת הזמן ורוחב היריעה שעומדים לרשותי – הם קריטיים להצלחת הלימוד. אם בחרתי מטרה רחבה מדי, כמעט בטוח שהחומר שאָלמד יהיה שטחי ולא מעמיק, ולכן גם משעמם. אישית, אני נוטה תמיד לטעות לכיוון המחמיר: עדיף להגדיר מטרה צרה מדי, ולהעמיק בחומר אפילו מעבר למה שנדרש – מאשר להגדיר מטרה רחבה מדי ולהתדרדר לקלישאות משעממות ומוכרות. בהמשך לדוגמת הגלידה, לו בחרתי מטרה בנוסח 'איך מקימים רשת גלידריות מצליחה?' – זו כנראה הייתה מטרה רחבה מדי, מכיוון שתחת המטריה של 'רשת גלידריות מצליחה' נכנסים המון נושאים פוטנציאליים: חלקם, כמו איכותה של הגלידה, רלוונטיים להצלחה של הפרסומת שרציתי לעשות – אבל אחרים, כמו השיקולים העסקיים השונים שבניהול הרשת, לא ממש רלוונטיים.

אגב, לא תמיד המטרה שאליה נרצה לכוון תהיה ברורה לנו מיד מהרגע הראשון. לפעמים, אנחנו מתחילים מנקודת מוצא כללית ומעורפלת ("איך מכינים גלידה?") – ורק אחרי שנערוך תחקיר מקיף יותר של הנושא, נוכל לסדר את מחשבותינו, להבין מהי מסגרת הזמן או מספר המילים העומדים לרשותנו, ואז לבחור מטרה מוגדרת וברורה יותר ("איך מכינים גלידה איכותית"). זה בסדר גמור: מה שחשוב הוא שלפני שאנחנו מתחילים לכתוב את המילה הראשונה של הספר, או את השקף הראשון במצגת – המטרה הזו תהיה ברורה ומוגדרת היטב.

סיכום ביניים

  • במקרים רבים, היופי והעוצמה האמיתית של רעיונות מורכבים טמון בפרטים הקטנים שלהם: באנקדוטות, בדוגמאות ובקשרים מפתיעים בין רעיונות שנראים, במבט שטחי, שונים מאוד זה מזה.
  • כדי להעביר את היופי הזה, אנחנו נדרשים להעמיק בחומר: לצלול אל עומקם של הנושאים, ולהעביר את הפרטים הקטנים.
  • הגדרת מטרת הלימוד חיונית כדי לוודא שהיקף הרעיונות שאנחנו רוצים להעביר אכן מתאים למסגרת הזמן (או מספר העמודים) שעומדים לרשותנו. אם לא נגדיר מטרה כזו, או אם נבחר מטרה רחבה מדי – נאלץ "לדלג" על הפרטים הקטנים ולהסתפק בקלישאות חלולות ורעיונות טחונים עד לעייפה.
  • בנוסף, הגדרת מטרה היא כלי שיכול לסייע לנו לברור את הטפל מהעיקר, ולהמנע מהתבזרות לנושאים ורעיונות לא רלוונטיים – התבזרות שתעייף ותבלבל את הקהל שלנו.
  • רצוי שהמטרה שנבחר תהיה מצומצמת וצרה ככל הניתן: עדיף לטעות לחומרה מאשר לקולה.
  • לא תמיד המטרה שאליה נרצה לשאוף תהיה ברורה לנו מהרגע הראשון. זה בסדר גמור להתחיל את התחקיר מנקודת מוצא כללית ורחבה, ולמצוא את נקודת המוקד שלנו בהמשך הדרך. מה שחשוב הוא שכשאנחנו לוקחים את הקהל שלנו למסע, המטרה כבר תהיה ברורה לנו.

4 Replies to “איך ללמד חומר מורכב? פרק ג' – המטרה”

  1. רן, אני מאוד נהנה מהספר החדש וכמובן מכל התוכן המדהים שאתה יוצר (מבחינתי התוכן שלך ושל תאגיד השידור באותה ליגה).

    קודם כל אציין שיש טעות הקלדה בפסקה שאחרי הפסקה עם המילה המודגשת "פוקוס", כתוב "למה" ונדמה לי שצריך להיות כתוב "לה".

    הפוסט הזה שינה לגמרי את מה שחשבתי כשאני כותב עבודה או מסביר למישהו משהו, מבחינתי תמיד המטרה הייתה להעתיק את כל מה שבראש שלי על נושא מסוים אל תוך הראש של אדם אחר, כמובן הייתי עושה את זה בצורה מאוד מתודיסטית וברורה, אבל אני מכיר את המבטים של האנשים כשהם מרגישים שפשוט שפכתי עליהם קדירה במקום לחלק לקערות. עכשיו פתאום הבנתי למה ההתמקדות כל כך חשובה.

    דבר נוסף ששמתי לב שמופיע הרבה בעושים היסטוריה הוא שטף הנרטיב, שנובע מהטיפ שכתבת פה בפוסט שצריך להיפטר מאנקדוטות או עובדות שאינן רלוונטיות למטרה.
    לי באופן אישי קשה מאוד לזרוק דברים, קל וחומר למחוק שורות שכתבתי או להתעלם מדברים שקראתי גם אני יודע שזה הדבר הנכון מבחינת הטקסט. אני לא אגיד שלא ידעתי את זה כבר, אבל עתה ששמעתי את זה מפי רן לוי הדגול, אני מבטיח שאאזור יותר אומץ למחוק בפעמים הבאות.

    שמתי לב שהתייחסת פה הרבה לפרסומות שעשית בעושים היסטוריה, רציתי להעיר כי הפרסומות של EPOCH בעושים היסטוריה היא ממש לא "עושים היסטוריה במגזין" כפי שפורסם. קראתי את המגזין והוא מלא בקונספירציות, שנאה עמוקה לסין, וביבוטראמפיזם מהול בפילוסופיה אורתודוקסית. רק לדוגמה, בתפריט האתר שלהם יש מדור שנקרא 'וירוס המק״ס (קורונה)'. לא מצאתי שם תוכן מגוון כמו שמצטייר מהמוטו מרחיב דעת. אין לי בעייה אם זה שאתם מפרסמים אותם ואם הפרסום הזה טוב לרשת עושים היסטוריה כמובן שזה טוב לנו, אבל לא אהבתי את המשפט שזה כמו עושים היסטוריה במגזין כי אני לא חושב שאתה מתכוון לזה ואני אוהב את הפרסומות שלך דווקא בגלל שאני מרגיש שלא מכניסים לך מילים לפה.

    נושא נוסף שרציתי לדבר עליו קשור לפרסומות. הרבה פעמים אני דווקא מאוד מתעניין בפרסומות אבל לפודקאסטים אני מאזין בדרכים לרוב ולכן עד שאני מגיע למקום שבו אני יכול לחפש משהו אני כבר שוכח ממנו.
    כמו כן, הלוואי שהייתה דרך ברורה יותר למדוד את ההצלחה של הפרסומות בפודקאסט, כי אני מרגיש שפרסומות בפודקאסט הן אנדר–רייטד אבל אני מבטיח לך שזה עובד, גם אם לא תמיד בדרך שמצפים. לדוגמה, דווקא כשהאזנתי לפרסומת של סוהם גמלה בליבי ההחלטה לקנות פנדה (ואז נזכרתי שאני תלמיד תיכון ואני לא גר בבית משלי)

    שוב תודה רבה ותמשיך לעשות עבודת קודש! תומכים בך!

    1. תודה על התגובה הנהדרת, אליאב! קודם כל, תיקנתי את הטעות – רוב תודות. שמח לשמוע שהדברים עזרו לך לשפר את הכתיבה שלך – זו בדיוק המטרה שלי! 🙂
      לגבי פרסומות: ברשותך, לא אוכל להגיב על הדברים לגבי החסות של אפוק טיימס – אני בניגוד עניינים ברור בנושא הזה. רק אציין במלוא הכנות, שלפחות מהכרותי האישית עם
      הצוות של אפוק ישראל (השתתפתי כמרצה בשניים מהאירועים שלהם) – מדובר באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, נעימים, ומלאי תשוקה לתחום בו הם עוסקים 🙂
      רן

  2. רן, בעוד זה לא מחסיר הנקודה של הפרק הזה, שים לב שלכל הדוגמות שבחרת לתת היה גורם משותף נוסף: כולן היו חוויות של ביקור במקום כלשהו. לא ציינת הרצאות, תוכניות טלויזיה או ספרים ולדעתי זה לא במקרה – חוויית הנוכחות, הקט הרב-חושי וההזדמנויות הנקרות לאירועים מעניינים כולם הופכים ביקור למעניין יותר. עם זאת, זו לא כל כך מסקנה שאפשר לקחת כשכותבים מערך שיעור 🙂

    1. אהלן, ג'ינגי' 🙂
      אני לא מסכים. אמנם בחרתי בדוגמה של ביקור במפעל – אבל היו גם ספרים, הרצאות ותוכניות טלוויזיה שהשפיעו עלי באותו האופן – ואפילו הרבה יותר
      מאשר אותו ביקור מדובר. אני לא רואה יתרון כלשהו לנוכחות פיזית.
      רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *