איך ללמד חומר מורכב? פרק ב': הקהל

פרק ב': הקהל

אני אוהב לחשוב על עצמי כעל אמן. נכון, אני לא יודע לצייר קו אחד ישר, יכולות המשחק שלי הן כנראה בינוניות במקרה הטוב ויש לי תחושה שכבר לא אטביע את חותמי על עולם המוזיקה – ובכל זאת, יש הרבה מן המשותף בין הוראה והאמנויות הקלאסיות. למשל, ציירים, שחקנים ומוזיקאים שואפים לרוב לעורר רגש כלשהו אצל הקהל שלהם – עצב, כעס, אושר וכדומה – ובאותו האופן, גם מורה טוב הוא לטעמי מורה ששואף ליותר מאשר העברת ידע גרידא. מורה טוב הוא מורה שגם כן מסוגל לעורר רגשות במוחותיהם של תלמידיו. אני נזכר, במקרה הזה, בספריו של ההיסטוריון יובל נח הררי: כמעט בכל פעם שהנחתי את אחד מספריו על השולחן, הרעיונות שהעלה בהם המשיכו להדהד במוחי במשך זמן רב לאחר הקריאה, ועוררו בי תחושות של פליאה ולעיתים התרגשות לקראת העתיד המרתק שנח הררי משרטט בהם.

אבל אם נשים בצד לרגע את עניין הרגש, אחד הגורמים המשותפים המהותיים ביותר להוראה ולאמנויות הקלאסיות הוא נוכחותו של הקהל. נכון, אפשר בהחלט לעשות אמנות גם ללא קהל – אבל נדיר למצוא מוסיקאי שיעדיף אולם ריק על פני אולם מלא, או צייר שיהיה מאושר מכך שהגלריה שלו ריקה ממבקרים. בהוראה, נוכחותו של הקהל היא אפילו קריטית עוד יותר. אני נזכר, בהקשר הזה, באחת האפיזודות ההזויות ביותר מימי לימודי בטכניון. ועד הסטודנטים הכריז על שביתה (שהסיבה לה פרחה מזכרוני, למרבה הצער) וקרא לסטודנטים שלא להגיע לשיעורים. אחד המרצים, שלא התרשם מהשביתה, החליט שהוא ממשיך ללמד ויהי מה – והעביר שיעור שלם, ארבעים וחמש דקות אקדמאיות – בפני כיתה ריקה. האפיזודה הזו הייתה כל כך משונה, עד שדיווחו עליה בעיתון למחרת…

אם כן, באמנות ובהוראה – הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההצגה. זאת ועוד, לזהותו ולרצונותיו של הקהל יש חלק גדול מאוד בסיכויי ההצלחה של מופע אמנותי: אם הקהל והאמן שעל הבמה לא נמצאים "על אותו הדף", סביר להניח שההופעה תהיה כישלון. כדוגמה, כשהייתי חייל לקחו את היחידה שלי לראות את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" במסגרת נוהל תרבות יום א'. אל תבקשו ממני לספר לכם את עלילת ההצגה: אני, וכמעט כל שאר חבריי, נרדמנו ברגע שהתיישבנו על הכסא. מדוע? אני יכול להבטיח לכם שזה לא בגלל שההצגה הייתה גרועה, שהרי נרדמנו עוד לפני שהמסך הספיק לעלות על הבמה. זאת ועוד, השחקן הראשי היה חיים טופול – מטובי השחקנים הישראליים אי פעם, ללא כל צל של ספק! הסיבה לכישלון היא לא משחק גרוע או בימוי לקוי – אלא חוסר התאמה בין האמן לקהלו. היינו חבורה של גברברים בני 19, שכל מה שעניין אותם היו מוזיקה ובנות (טוב, בנות ומוזיקה, תכל'ס). אם מישהו היה שואל אותנו, הצגה של חיים טופול הייתה הדבר האחרון שהיינו מבקשים לצפות בו. אם ברי סחרוף היה על הבמה, לעומת זאת, אני יכול להבטיח לכם שאף אחד לא היה עוצם עיניים.

אם כן, המסקנה המתבקשת מהדוגמה הנ"ל היא שתיאום הציפיות בין האמן והקהל שלו הוא אלמנט חיוני להצלחה – ואותו העיקרון בדיוק תקף גם כשמדובר בהוראה. אם ננסה להעביר חומר כלשהו בפני קהל שאינו קשוב לנו ולא מתעניין במה שיש לנו לומר – סביר להניח שניכשל, אפילו אם אנחנו המרצים, הסופרים או הפודקאסטרים הטובים ביותר בעולם. מכיוון שכך, אני מאמין שכל תהליך של בניית הרצאה, כתיבת ספר או יצירה של מערך שיעור צריכים להתחיל בראש ובראשונה בשאלה אחת חשובה: מי הקהל שיעמוד מולי, ומהן הציפיות שלו?

הנה דוגמה שתבהיר את כוונתי. כמהנדס אלקטרוניקה נכחתי בהמון כנסים מקצועיים שונים, וברבים מהם נתקלתי בהרצאות של גורמים מסחריים כאלה ואחרים: למשל, הצגה של מוצר חדש או טכנולוגיה חדשה של חברה שנתנה את החסות לכנס. ברוב המקרים, ההרצאות האלה היו שיעמומונים איומים – וכמעט תמיד העדפתי לנצל את הזמן כדי לשתות קפה ולאכול קוראסונים בחוץ, או לבדוק את המיילים בטלפון.
האם ההרצאות האלה היו משעממות בגלל העדר כישרון או ידע מצד המרצה? לפעמים…אבל ברוב המקרים, הסיבה האמיתית לכישלון הייתה פער הציפיות ביני ובין איש המכירות שעל הבמה. מטרתו של איש המכירות הייתה לעודד אותי לבחור במוצר שלו בקנייה הבאה שלי, ולשם כך הוא הציג בפני את המוצר המדובר ופירט את יתרונותיו על פני המוצרים המתחרים. זו כוונה לגיטימית בהחלט, כמובן – אבל אני הייתי שם כדי לזכות בידע מקצועי וללמוד משהו חדש, ולא כדי לקבל החלטת קנייה. ייתכן מאוד שאם כן הייתי נוכח בהרצאה כדי להחליט על הרכישה הבאה שלי, הרצאתו של איש המכירות הייתה מרתקת אותי – אבל מכיוון שזו לא הייתה כוונתי, לא ממש הייתי קשוב אליו. זו אותה טרגדיית 'מעגל הגיר הקווקזי', בשינוי אדרת… במילים אחרות, העדר תיאום הציפיות בין היוצר ובין הקהל שלו עשוי להכשיל אותנו ולמנוע מאיתנו להשיג את מטרותינו, אפילו אם אנחנו מסוגלים להעביר את החומר בצורה נהדרת.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שהיא אולי אחת החשובות ומהותיות בפרק כולו – ולמעשה, תחזור כחוט השני לאורך כל הספר הזה. העובדה שאנחנו חייבים להתחשב בציפיותיו של הקהל שמולנו – אין פרושה שעלינו לבחור את הנושא שאנחנו רוצים להעביר, אך ורק לפי מה שאנחנו חושבים שהקהל מעוניין בו! זו דרך מחשבה שגויה שעלולה להוביל אותנו לאותה מלכודת של הפחד מלשעמם את הקהל שתיארתי בפרק הקודם. אנחנו צריכים להיות אלה שמחליטים (במסגרת המגבלות שמוטלות עלינו, כמובן) איזה חומר נרצה להעביר – אבל האופן הספציפי שבו אנחנו מעבירים את החומר הזה, כדאי שיהיה מסונכרן עם ציפיותיו של הקהל.

בהמשך לדוגמא הקודמת, נניח שאותו איש מכירות היה בוחר להתעמק בהרצאתו בעקרונות הפעולה הטכניים של המוצר המדובר, במקום ביתרונותיו. למשל, איך הצליחו המפתחים להוזיל את הייצור שלו? מה עשו כדי להפוך אותו למהיר יותר או קטן יותר ממוצרים אחרים? במקרה כזה, סביר להניח שהייתי מאזין להרצאה בקשב רב, אפילו אם לא הייתה לי כוונת קנייה מיידית, מכיוון שכמהנדס – אני מעוניין מאוד לשמוע על פתרונות יצירתיים לבעיות שגם אני מתמודד מולן ביום יום. במקרה כזה, המסר השיווקי של איש המכירות היה עובר נהדר 'בין השורות', שהרי נקודת המוצא של הדיון היא שהמוצר המדובר זול, מהיר או קטן יותר ממתחריו… אגב, לא המצאתי את הגלגל פה, כמובן: הפרסומות הכי מוצלחות בטלוויזיה, למשל, הן פרסומות שמצליחות בראש ובראשונה להצחיק או לרגש אותנו – ורק אז, כשהן לוכדות את תשומת ליבנו המלאה, מופיע על המסך גם המסר הפרסומי עצמו.

בשורה התחתונה, אם כן, הצעד הראשון בתהליך בניית מערך השיעור (או ההרצאה, הספר, הפודקאסט וכו') – צריך להיות הגדרת קהל היעד, וציפיותיו. הבנת שני המאפיינים האלה תסייע לי להתאים אליו את אופן העברת התוכן, והזווית שאותה אבחר כדי להעביר אותו.

נתחיל בהגדרת קהל היעד.
מטרתנו כאן היא להבין טוב יותר את המאפיינים הכלליים של הקהל, כדי שנוכל להתאים אליו את אופן העברת החומר. למשל, אם ההרצאה שאני עומד להעביר היא בפני תלמידי בית ספר, ייתכן שאני צריך לשלב במצגת יותר תמונות מאשר מלל (בהמשך נדון בתפקידה של המצגת בהעברת התוכן) – ואם הקהל שלי הוא מהנדסים חובבי-ביצועים, כנראה שלגרפים יהיה מקום בולט יותר. אם אני פונה לקהל מאוד מבוגר, בעל אוריינות טכנולוגית נמוכה יחסית, אולי פודקאסט הוא לא המדיה הנכונה כדי להעביר את החומר שאני רוצה להעביר – ועדיף לי לכתוב ספר. במילים אחרות, הבנה טובה של מאפייני הקהל שלי תסייע לי לדבר אליו בשפה הנכונה.

אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להבין את מאפייני הקהל שלנו היא טכניקה שמגיעה מעולם השיווק, ומכונה 'יצירת פרסונה'. למדתי אותה מקובי גור, המנחה של 'עושים שיווק', שאיתו ביליתי שעות רבות באולפן… בשיטה הזו, אנחנו מנסים לצייר בדימיוננו אדם שהוא 'הקהל הטיפוסי' שלנו: דמות פיקטיבית, שהיא אוסף של תכונות שאנחנו מניחים שמייצגות את הקהל. למשל, אם אני פונה לקהל חובבי האופרה, הדמות הפיקטיבית שאצייר בדמיוני היא זו של אדם בשנות השישים לחייו, ככל הנראה משכיל, אולי עם שורשים אירופאים מובהקים. קהל כזה יעדיף, אולי, לצרוך כתבה במגזין – על פני סירטון יוטיוב משעשע. (אגב, ברור לי שאני מכליל כאן בצורה גסה מאוד, ושהתיאור הנ"ל הוא מאוד מאוד סטריאוטיפי! מטרתי כאן היא "לצבוע" את הקהל במברשת מאוד מאוד רחבה, וסביר מאוד להניח שהתיאור הזה מפספס המון חובבי-אופרה שלא תואמים לסטריאוטיפ הגס הזה. זהו רק תרגיל מחשבתי שימושי, ולא צריך לייחס לו משמעות מעבר לתועלת שהוא מביא לנו בהקשר הזה.) אם, לחילופין, אני פונה לקהל תלמידי התיכון, הפרסונה הפיקטיבית תהיה זו של בן-נוער סביב גילאי 16-17, שיש לו טלפון צמוד, והוא בקיא במימים האופנתיים ובסדרות העדכניות בנטפליקס. לקהל כזה, סרטון יוטיוב שמשלב מימים מצחיקים הוא כנראה מדיה מתאימה יותר לצריכת התוכן שלי.

וכעת, ננסה לפצח את ציפיותיו של הקהל שלנו.
השאלה שארצה לשאול כאן היא – 'מכל הפודקאסטים הזמינים לו, מדוע שהמאזין יבחר להקשיב דווקא לתוכנית שלי?', או לחילופין 'מדוע שיבחר הקורא לעלעל דווקא בספר שלי?', או 'מדוע שיבחר הצופה לצפות דווקא בהרצאה שלי?' דהיינו, אני מנסה לשים את עצמי בנעליו של אותו מאזין או קורא היפוטתי, ולזהות את המאפיינים בתוכן שלי שעשויים להוות עבורו מוקד משיכה.

הנה דוגמה מהעולם האמיתי. ב'עושים היסטוריה', אני עוסק מדי פעם בנושאי מדע מורכבים למדי – כדוגמת מכניקת הקוונטים, למשל. נאמר ואני רוצה ליצור פרק על מכניקת הקוונטים: מאיזו זווית 'אתקוף' את הנושא הזה? ישנו מגוון גדול של זוויות אפשריות. למשל, אני יכול לנסות ולהסביר את המשוואות המתמטיות של מכניקת הקוונטים. או שאני יכול להסביר אלו השלכות יש לתאוריה על תהליכים בעולם האמיתי, כמו בתוך שבבי סיליקון. או שאני יכול להתמקד בתעלומות הבלתי פתורות של התיאוריה, או שאני יכול לנסות ולבאר את הפרשנויות השונות שנתנו לה מדענים לאורך השנים. במילים אחרות – יש המון דרכים שונות לדבר על תורת הקוונטים, וכולן לגיטימיות ומעניינות בדרכן שלהן. לו הייתי כותב ספר או מפיק סדרת פרקים על תורת הקוונטים – כנראה שהייתי נוגע בכולן! אבל בפרק אחד – או הרצאה אחת – רוחב היריעה העומד לרשותי מוגבל, ולכן עליי לבחור. אם כן, באיזו מהזוויות האלה כדי לי לבחור?

למרבה המזל, אני מכיר את הקהל של 'עושים היסטוריה' לא רע. כשאני שואל את עצמי מהן הציפיות של הקהל שלי, אני יכול להניח במידה גבוהה של ודאות שהמאזינים לא מעוניינים להתעמק במשוואות המתמטיות של תורת הקוונטים: מי שמעוניין בתוכן כה מעמיק, סביר להניח שייחפש קורס אקדמי מתאים. השלכות התיאוריה על העולם האמיתי היא זווית שעשויה להתאים, אבל רובם המוחלט של המאזינים אינם מהנדסי אלקטרוניקה – ולכן סביר להניח שלהשלכות האלה תהיה נגיעה מינימלית על חייהם שלהם. התמקדות בתעלומות הבלתי פתורות היא גם כן זווית מעניינת – אבל כדי להבין את התעלומות האלה, נדרש ידע מקדים מסוים: צריך להבין את העקרונות הבסיסיים של תורת הקוונטים, כדי שאפשר יהיה בכלל לדבר על הדברים שהיא לא פותרת… גם כאן, מהכרותי עם הקהל אני מניח שלרוב המאזינים יש הבנה מעורפלת בלבד לגבי הרעיונות הבסיסיים של התיאוריה.

אז מה היא הזווית הנכונה? הקהל שלי, לתפיסתי, מצפה לקבל מהתוכנית שני דברים: ידע כללי, ובידור. כדי לעמוד בציפיות לגבי ידע כללי, כנראה שכדאי לי להתמקד ברעיונות החשובים והעקרוניים של תורת הקוונטים: לא לרדת לעומקן של המשוואות, אבל כן להסביר היטב ככל האפשר את הרעיונות המגולמים בתוכן כדי שהמאזין יסיים את הפרק בתחושה שהיא או הוא מבינים טוב יותר על מה כל המהומה. כדי לעמוד בציפיות לגבי בידור, אדאג לשלב את ההסבר שלי בתוך סיפור מרתק, סוחף ומותח – למשל, סיפורו האישי של אחד החוקרים החשובים, והקשיים שחווה בדרך להארה ולפריצת הדרך. אם אצליח לעמוד בשתי הציפיות האלה של הקהל – סביר להניח שהפרק יהיה מוצלח.

חשוב להדגיש שני דברים שעולים במסגרת הדוגמה הזו.
הראשון: בחרתי את הנושא לפרק – תורת הקוונטים – למרות שהתפיסה המקובלת היא שתורת הקוונטים זה מסובך מאוד ו\או משעמם מאוד. מדוע? כפי שציינתי בפרק הקודם, דווקא בחירה בנושא לא טריוויאלי היא הבחירה המעניינת והנכונה ביותר: מאזין שייצא מרותק ומרוגש מפרק על תורת הקוונטים, סביר להניח שירוץ לספר לחבריו על הפלא שחווה! 'אתם לא מאמינים: הקשבתי לפודקאסט על תורת הקוונטים – והיה מ ר ת ק!'. זאת בניגוד, למשל, לפרק על חורים שחורים, נושא שנטחן עד דק בכל כלי תקשורת אפשרי (אני מסתכל עליך, ערוץ ההיסטוריה.)

השני: לו הקהל שלי היה שונה – הזווית שבה הייתי בוחר לעסוק בחומר הייתה משתנה בהתאם. אם הייתי מעביר הרצאה בפני קהל של סטודנטים שלמדו את תורת הקוונטים באוניברסיטה, הייתי כנראה בוחר לדבר על תעלומות בלתי פתורות – שהרי הסטודנטים כבר מכירים את הרעיונות הבסיסיים של התאוריה ולתעלומות הבלתי פתורות יש פוטנציאל מעולה לגרות את סקרנותם. אם הייתי מדבר למהנדסי אלקטרוניקה – הייתי מספר להם על ההשלכות המעשיות של התיאוריה, שכן אלה נוגעות באופן ישיר בהחלטות שהם מקבלים ביום יום.

בשורה התחתונה, אם כן – לזהות הקהל ולציפיות המוקדמות שלו חייבת להיות השפעה מהותית וברורה על ההחלטות שאנחנו מקבלים לגבי התוכן שלנו: המדיה בה אנחנו בוחרים לפעול, והזווית בה אנחנו בוחרים ללמד את החומר.

סיכום ביניים

  • הוראה, כמו כל צורת אמנות, היא אינטראקציה בין היוצר והקהל שלו. להתעלם מצרכיו ורצונותיו של הקהל הוא מתכון כמעט בטוח לכישלון.
  • כל תהליך של בניית הרצאה, כתיבת ספר או יצירה של מערך שיעור צריכים להתחיל בראש ובראשונה בשאלה אחת חשובה: מי הקהל שיעמוד מולי, ומהן הציפיות שלו?
  • העובדה שאנחנו חייבים להתחשב בציפיותיו של הקהל שמולנו – אין פרושה שעלינו לבחור את הנושא שאנחנו רוצים להעביר, אך ורק לפי מה שאנחנו חושבים שהקהל מעוניין בו.
  • מטרתה של הגדרת קהל היעד היא להבין טוב יותר את המאפיינים הכלליים של הקהל, כדי שנוכל להתאים אליו את אופן העברת החומר. לשם כך, ניתן להעזר בטכניקת בניית ה'פרסונה' המקובלת גם בעולם השיווק.
  • כשאני מנסה לפצח את רצונותיו וציפיותיו של הקהל, אני מנסה לשים את עצמי בנעליו של אותו מאזין או קורא היפוטתי, ולזהות את המאפיינים בתוכן שלי שעשויים להוות עבורו מוקד משיכה.

הצטרפ\י לרשימת התפוצה בדואר האלקטרוני, וקבל\י עדכון בכל פעם שפרק חדש עולה לאתר!

3 Replies to “איך ללמד חומר מורכב? פרק ב': הקהל”

  1. ה"טייק אווי" הכי חשוב מבחינתי הוא לעשית רשימה של כיוונים לתקיפת הנושא ובחירה על פי מה שמתאים לקהל.
    הייתי מוסיף את זה לסיכום הביניים.

להגיב על יוני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *