איך ללמד חומר מורכב? פרק א': 'משעמם'

לפניכם ספר הדרכה קצר, שאותו אפרסם כאן באתר בהמשכים בשבועות הקרובים. מוזמנים להגיב, לשאול ולהציע הצעות בתגובות 🙂
רן


הקדמה

אני אוהב ללמד. עוד כשהייתי ילד, אני זוכר את עצמי מושיב מולי את אחותי הקטנה, ומסביר לה בהתלהבות את כל מה ש(חשבתי) שידעתי על החלל והכוכבים. בצבא התנדבתי להעביר הדרכות לפני חיילים. בתור סטודנט כתבתי מאמרים למגזין הטכניון. בכל מקום שרק יכולתי – לימדתי.

למה? אני מודה שאני לא ממש יודע. אני חושב שזה מכיוון שאני כל כך נהנה ללמוד בעצמי דברים חדשים, עד שאני חש דחף עז לחלוק את ההנאה הזו עם אנשים אחרים. ברבות השנים גיליתי שיש להנאה הזו 'תופעת לוואי' נפלאה: הסיפוק שחשתי כשהצלחתי להרחיב את אופקיהם של קוראי ומאזיני ולפתוח בפניהם עולמות חדשים של ידע מרתק, סיפוק שהפך עם הזמן לשליחות. 'לא ידעתי ש-X יכול להיות כל כך מעניין!' היא, לתחושתי, המחמאה הטובה ביותר שמורה יכול לקבל, במיוחד אם מדובר במאזין צעיר – ובמיוחד אם מדובר בתחום ידע מורכב ומסובך, שבדרך כלל היה חסום בפני מי שלא הכירו אותו קודם.

אם אתם קוראים את המילים האלה, סביר להניח שגם בכם מפעמת התשוקה הזו. לא משנה אם אתם יוטיוברים, פודקאסטרים, בלוגרים, כוכבי רשתות חברתיות או מעבירים הרצאות בעל פה – אתם רוצים ללמד, ויותר מזה, אתם רוצים לעשות את זה טוב – אחרת לא הייתם מתאמצים לקרוא את הספר הזה.

בשלושים השנים האחרונות הקדשתי חלק נכבד מחיי להסברת רעיונות מורכבים. כתבתי עשרות מאמרים וכתבות במגזינים שונים. פרסמתי שלושה ספרי עיון שכל אחד מהם עסק בתחום אחר מעולמות המדע והטכנולוגיה – וכתבתי והגשתי מאות פרקי פודקאסט על נושאים רבים ומגוונים, מרפואה וכלכלה ועד פיסיקה ואבטחת מידע. הפודקאסט שלי, 'עושים היסטוריה', הפך לאחת התוכניות המואזנות ביותר בישראל. במקביל, ערכתי מאות (ואולי אלפי) טקסטים שונים של כותבים ויוצרים -וכמובן שקראתי, שמעתי וצפיתי באינספור ספרים, פודקאסטים וסרטונים שעוסקים בנושאים מדעיים וטכנולוגיים. מהטובים שבהם – אייזיק אסימוב, קארל סאגאן, סיימון סינג' וריצ'ארד פיינמן למשל – למדתי המון, ומהגרועים (שבשמותיהם לא אנקוב, מטעמים מובנים) – למדתי אפילו יותר. אני חש שהניסיון העשיר הזה העניק כמה וכמה תובנות לגבי האופן שבו כדאי לגשת לאתגר של העברת רעיונות מורכבים לציבור הרחב. את התובנות האלה אחלוק עמכם בספר זה.

למי מיועד הספר הזה? ובכן, רובן המוחלט של העצות והטכניקות שאשתף איתכם הן אוניברסליות במהותן, ורלוונטיות לכמעט כל מדיה אפשרית: טקסט, אודיו, וידיאו או בעל פה. בין אם אתם סופרים שרוצים לכתוב ספר, מורים שעומדים מול או מהנדסים שצריכים להעביר הרצאה בכנס מקצועי – הספר הזה הוא בשבילכם. ברור לגמרי שלא כולם יוכלו ליישם את כל העצות האלה בעולמם שלהם: אין דין האילוצים העומדים בפני מורה בחטיבת ביניים, כדין הקשיים שעומדים בפני יוצר ביוטיוב – אבל אני סמוך ובטוח שתוכלו להפיק מהן תועלת רבה, בכל מצב.

ובסיכומו של דבר, אני מקווה שמי שיפיק את מירב התועלת מהספר הזה יהיו התלמידים שלכם, שהרי חינוך הוא שליחות – וכשאנחנו פותחים בפני תלמידנו עולמות ידע חדשים ומרתקים, אנחנו עושים להם – ולאנושות כולה – שירות נפלא.

קריאה מהנה,
רן


פרק א':"משעמם"

"משעמם." המילה שהיא שורש כל הצרות שאנחנו, אלה שמנסים ללמד חומרים מורכבים, נתקלים בהן. אחרי הכל, אם הנושא שאותו היינו מנסים להעביר היה מעניין – לא היה צורך בספר הזה, הלא כן? אם מושא הלימוד היה מרתק, מושך ומלהיב – קהל הצופים, הקוראים או המאזינים שלנו היה בולע את מילותינו בשקיקה ובעיניים בורקות. נכון?

לא נכון.

אחת ממטרותיו של ספר זה היא לנתץ את הדעות הקדומות שמפריעות לנו להעביר וללמד חומרים מורכבים ומאתגרים – והנה לכם הדעה הקדומה הראשונה שראויה, אולי יותר מכל אחת אחרת, להיות מושלכת לפח האשפה. מדוע? תכף תבינו.

בחרתי לפתוח עם ה'שעמום' כיוון שמניסיוני, המילה הזו היא המחסום הפסיכולוגי הראשוני והקשה ביותר: עבור התלמידים, אבל בראש ובראשונה עבור המורים. כן, זה נשמע משונה: אנחנו רגילים לראות ב'שעמום' בעייתם של התלמידים, שהרי המורה כמעט תמיד מתעניין בחומר הנלמד במידה כזו או אחרת. אבל השעמום, או ליתר דיוק – החשש שאנחנו עומדים לשעמם את הקהל שלנו – הוא בראש ובראשונה בעייתו של המלמד. אנחנו חוששים מהמבט הזגוגי בעיניים, מהניקורים על השולחן, מהעיניים שנודדות אל מסך הטלפון. אנחנו חוששים מהאצבע שתעביר ערוץ בשלט או תלחץ על כפתור ה-Stop, ומהיד שתסגור את הספר ותניח אותו בחזרה על המדף.

והפחד הזה מכתיב את פעולותינו ומעוות את החלטותינו. הרצון לא לשעמם הוא זה שדוחף אותנו להעדיף נושא לימוד "מעניין" על פני נושא לימוד "משעמם" – גם אם עמוק בפנים אנחנו מעדיפים ללמד דווקא את הנושא 'המשעמם'. הוא זה שגורם לנו לבזבז שעות רבות בבחירת פונטים מגניבים למצגת, במקום להשקיע אותן במחקר לקראת השיעור. לפעמים הוא גורם לנו שלא לעלות כלל על הבמה, ומותיר אותנו עם טעם חמוץ של החמצה ותסכול.
הניסיון האישי שלי לימד אותי שאם מצליחים להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה, הגמול לא מאחר לבוא: אנחנו נרגיש משוחררים יותר וחופשיים לעסוק בתחומי ידע שמעניינים אותנו באופן אישי, והסיפוק המקצועי והרגשי גבוה יותר.

אז בואו נתחיל מההתחלה. מה זה, בעצם, "חומר משעמם"?
אני מכיר אנשים שיכולים לדבר שעות על קרבות האליפות בליגת העל בכדורגל: לכתוב על זה פוסטים בפייסבוק, ולצייץ בהתלהבות על החילוף המסעיר שעשה ז'וזה מוריניו בדקה השמונים וחמש ברבע הגמר. אני מכיר אנשים שעבורם, כדורגל מעניין פחות או יותר כמו לצפות בצבע מתייבש על הקיר. יש אנשים שיכולים לחפור במשך שעות על הגותו של דקארט – ואנשים שעצם המחשבה על דקארט גורמת להם לרצות להיות לא קיימים. יש מי שצופים בהתלהבות ב"אח הגדול" ומתענגים על כל סכסוך ומזימה, ויש מי שלא יכולים אפילו לעבור ליד הטלוויזיה כשהתוכנית הזו משודרת.

אני יכול להביא אינספור דוגמאות נוספות, אבל אני חושב שהבנתם את השורה התחתונה: מה שמשעמם אותי – יעניין מאוד מישהו אחר, ומה שמרתק אותו ישעמם אותי עד מוות. "משעמם" היא תכונה סובייקטיבית לחלוטין: אין שום דבר שהוא משעמם באופן אבסולוטי, ואין אף חומר לימוד שהוא משעמם באופן אוניברסלי. כל נושא שלא נבחר – מתכונותיהם הכימיות של סלעי משקע ועד האבולוציה של מחושיהן של פרות משה רבנו – תמיד יהיה מישהו, אי שם בעולם, שהנושא הזה הוא כל עולמו. וזו אינה דוגמה היפותטית: ראיינתי אינספור חוקרים ומדענים שעוסקים בתחומי המחקר האיזוטריים ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם – וכמעט בכל המקרים אי אפשר היה לפספס את הברק שהיה להם בעיניים כשדיברו על הנושא שמרתק אותם כל כך.

ובכל זאת, יש נושאים שנתפסים בעיני הציבור הרחב כ"משעממים" מטבעם. עורך בערוץ טלוויזיה לא יחשוב פעמיים לפני שישבץ משחק כדורגל בפריים טיים של לוח השידורים, אבל יחשוב אלף פעם לפני שישדר תוכנית על גיאולוגיה. עורך של תוכנית רדיו יעלה לשידור בזרועות פתוחות מרואיין לשוחח על ההתפתחות האחרונה בבית האח הגדול, אבל פרופסורית לביולוגיה תוכל לספר על המחקר שלה רק אם היא מועמדת לפרס נובל, וגם זה באייטם האחרון של תוכנית סיכום היום באחד עשרה בלילה. מדוע, אם כן, ישנם נושאים שנתפסים כמשעממים מטבעם – ונושאים אחרים שלא?

סיבה ראשונה היא הדעות הקדומות שלנו, שהן תוצאה של מסרים שספגנו לאורך ילדותינו. רבים מאיתנו הורגלו לחשוב, עוד מילדות, שנושאים מסוימים הם משעממים. אם, לצורך הדוגמה, הגיבור בסרט פופולרי מתחמק משיעורי מתמטיקה כי "מתמטיקה זה משעמם" – המסר הזה יחדור ויחלחל אלינו, ולו באופן לא מודע.
לרוע המזל, מהרגע שנוצרה דעה קדומה שכזו, קשה מאוד להשתחרר ממנה: באופן טבעי, אם אנחנו מאמינים שמתמטיקה זה משעמם, אנחנו לא נצפה בתוכניות ולא נקרא ספרים על מתמטיקה – וכך נמנע מעצמנו הזדמנות להיחשף לצדדים המעניינים של התחום הזה. זו הסיבה שמורים טובים הם חיוניים כל כך בגילאי בית הספר: מורה מוכשר, כזה שיודע להסביר כמו שצריך, יכול למנוע מדעה קדומה שכזו להיווצר מלכתחילה. משחקת לטובתנו העובדה שנושאים מסויימים הם חובה – בין אם בבית הספר, ובין אם במסגרת מקצועית. הקהל *חייב* לשבת ולהאזין לנו – ואם נעשה עבודה טובה, ייתכן ונצליח לשנות את תמונת העולם שלו.

הסיבה השניה היא שבמקרים רבים, מדובר בנושאים מורכבים שאנחנו לא מבינים אותם. אם יכריחו אותי לשבת בשיעור שבו המורה מפטפט במשך שלושת רבעי השעה על אינטגרלים ודיפרנציאלים או על ריבוזומים ונוקליאוטידים, בעוד שלי אין מושג קלוש על מה הוא מדבר – אני אשתעמם למוות. זו גם הסיבה שתוכניות ספורט, בישול וריאליטי נתפסות כמעניינות יותר מטבען מתוכניות מדע, עיון והגות. כדורגל, למשל, הוא משחק פשוט וכל אחד יכול להבין את החוקים הבסיסיים שלו בתוך חמש דקות. זה לא אומר שכדורגל הוא משחק "פשטני" מטבעו: אפשר לכתוב ספרים שלמים על מערכים טקטיים ופילוסופיות אימון. זה רק אומר שחסם הכניסה כדי להבין מה קורה על המגרש הוא נמוך, ומכיוון שכך גם הצופה המקרי יכול להנות מהמשחק – בעוד שכדי להבין מה כתוב על הלוח בשיעור מתמטיקה, נדרשים רקע וידע מקדים לא מבוטלים.

בניגוד לדיעות הקדומות, עם אתגר חסם הכניסה אנחנו בהחלט יכולים להתמודד. אם נהיה מסוגלים להעביר נושאים מורכבים בצורה מושכת ומובנת, הקהל שלנו יבין את הרעיונות שמאחוריהם – ואז גם יהיה מסוגל להנות מהם.

למדתי את הלקח הזה על בשרי לפני שנים רבות. כשלמדתי מתמטיקה בתיכון, לא נהנתי מהשיעורים כלל: המורה שהייתה לי אז, העבירה את החומר בצורה יבשה כמו ביסקוויט מיובא ממדבר סהרה. היא לימדה אותנו לפתור תרגילים, אבל לא הסבירה לנו מדוע צריך לפתור אותם – או למה פותרים אותם בדרך אחת ולא בדרך אחרת. שנאתי את שיעורי המתמטיקה, והציונים שלי היו בינוניים ומטה.
אחרי הצבא, החלטתי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון – וכדי להתקבל לפקולטה, הייתי מוכרח לשפר את ציוני הבגרות של במתמטיקה באופן משמעותי. בלית ברירה ובחוסר רצון נרשמתי לקורס הכנה לבגרות באחד מהמכונים המוכרים, אצל מורה שנחשב לאחד ממורי המתמטיקה הטובים בצפון הארץ. מה אומר לכם: מימי לא דמיינתי לעצמי שמתמטיקה יכולה להיות כל כך מרתקת! החומר היה בדיוק אותו החומר שלמדתי בתיכון – אבל האופן שבו העביר אותו המורה החדש היה שונה בתכלית. העובדות דיברו בעד עצמן: נהנתי מכל רגע בשיעור, הוצאתי ציון נהדר בבגרות – והכי חשוב, יצאתי מהקורס עם דעה שונה לחלוטין לגבי המתמטיקה. מהרגע שנחשפתי למקצוע הזה בצורתו היפה והעמוקה, התאהבתי בו – אהבה שמלווה אותי עדיין, גם שלושים שנה מאוחר יותר.

צריך להודות: הגיל והבגרות הנפשית של התלמיד משחקים תפקיד חשוב בעניין הזה. אני מכיר המון מבוגרים שמתעניינים בהיסטוריה, אבל רק מעט מאוד ילדים שנמשכים לתחום הזה. אפשר לנחש מדוע: כדי להעריך את העבר, נדרשת מידה מסוימת של הכרות עם ההווה. למשל, מי שלא מכיר את המורכבות הדתית והפוליטית של ירושלים, לא יתרגש מביקור בכנסיית הקבר הקדוש. מי שלא שירת בצבא, אולי לא יתרגש מסיור בגבעת התחמושת ולא ידע להעריך את גבורתם של הלוחמים באותו קרב מפורסם. אבל אפילו בתנאים מאתגרים שכאלה, מורה טוב – או ספר טוב, או אפילו סרטון יו-טיוב מוצלח – יכול לעשות המון הבדל. בתור ילד, קראתי מאמרי מדע פופולרי שכתב אייזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני המפורסם: לא תמיד הבנתי כל משפט שנכתב בהם, אבל הבנתי מספיק כדי שהמאמרים האלה יצליחו לנטוע במוחי את האהבה והמשיכה למדע ולטכנולוגיה – שנשארו איתי למשך שארית חיי.

בשורה התחתונה, אם כן, יש לנו שליטה לא מבוטלת על מה שהקהל שלנו יתפוס כ'משעמם' ומה לא. תחת ההנחה הזו, שאין נושא שהוא משעמם ממש – אלא ישנן רק ציפיות מוקדמות שגויות והעברה לא נכונה של החומר – המסקנה המתבקשת היא שאסור לנו לתת לחשש מפני שעמום הקהל להכתיב לנו את הנושא שאותו נבחר להעביר.
זו נקודה חשובה, שכן הפחד מהשעמום הוא זה שמביא לכך שכמעט כל החומר המדעי, הטכנולוגי, ההיסטורי, הספרותי – בקיצור, כל מה שנהוג לכנות בשם 'סוגה עילית' – שמוגש בערוצי המדיה המיינסטרימית, הוא ברוב המקרים תוכן נחות: קלישאתי (שוב פעם חורים שחורים?…), חזרָתי (שוב פעם מלחמת העולם השנייה??) או סתם סנסציוני (החייזרים חטפו את היטלר???). העורכים והמנהלים שבוחרים עבורנו את התכנים האלה מפחדים שנשתעמם ונחליף ערוץ, והפחד הזה מעוות את בחירת הנושאים שלהם. אין פלא שכמעט כל תכני הסוגה העילית הטובים שאפשר למצוא היום מגיעים מעולמות התוכן העצמאי -יוצרי אינדי ביו-טיוב, פודקאסטים ובלוגרים- שאף אחד לא מכתיב להם את הנושאים שבהם הם עוסקים, ולכן הבחירות שלהם הן גם פחות קלישאתיות וחזרתיות.

אם נמשיך את קו המחשבה הזה, נגיע באופן טבעי למסקנה הלא-ברורה-מאליה, בלשון המעטה, שדווקא בחירת נושאים שנדמים ממבט ראשון כ'בעייתים' – משעממים ומורכבים – היא הצעד הראשון ליצירת תוכן שישאיר חותם אמיתי ומתמשך במוחם של צופינו וקוראינו. תכנים כאלה לא יהיו קלישאתיים, חזרתיים וסנסנציוניים סתם. ההפך הוא הנכון: אם הצלחנו לקחת נושא שהמאזין שלנו סלד ממנו מסיבה כלשהי – ולהפוך אותו למרתק ומעורר מחשבה, זו תהיה הצלחה אמיתית, כזו שתגרום לקהל להתאהב בחומר ובנו, באותו האופן שבו אותו מורה מוכשר הצליח לשנות את תפיסת עולמי לגבי מתמטיקה לפני עשרים שנה. זו תהיה גם פסגת הסיפוק המקצועי שלנו, כמי ששואפים להצית אש במוחם של תלמידינו.

ועוד הערה אחת חשובה. לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור את הנושא שעלינו להעביר: לעיתים ישנם אילוצים שכובלים את ידינו ומכריחים אותנו לעסוק בנושא כלשהו. זה לא בהכרח דבר רע. כלל ידוע בעולם האמנות הוא שדווקא הצבת מגבלות וגבולות היא זו שמדרבנת יצירתיות! הרבה יותר קל, למשל, לכתוב מאמר של עשרת אלפים מילים – ממאמר של אלף מילה: היכולת לצמצם מסר לנפח זעום מבלי לאבד מאיכותו, דורשת מיומנות ויצירתיות גבוהות יותר.
אבל אם בכל זאת נתונה בידינו האפשרות לבחור את הנושא שעלינו להעביר, כדאי לבחור בנושא שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו מעצמנו – כזה שהיינו שמחים לשקוע בתוכו ולשוחח עליו כל היום. הסיבה היא התלהבות. אי אפשר לזייף התלהבות, ואין תחליף לברק בעיניים אצל מישהו שמדבר על נושא הקרוב לליבו. הקהל ישמע את התשוקה בקולנו, יראה את ההתלהבות בשפת הגוף שלנו ויחוש בה מבין השורות על הדף – ואולי יידבק בה בעצמו.

סיכום ביניים

  • הפחד מהשעמום הוא האויב מספר אחד שלנו, המלמדים. הוא מעוות את הבחירות שלנו וגורם לנו לבזבז זמן יקר על דברים שלא מקדמים את מטרותינו.
  • אין נושא שהוא משעמם מעצם טבעו. יש רק דעות קדומות וחוסר הבנה, שיחדיו מונעים מאיתנו לראות את האספקטים המרתקים והמעניינים של הנושא.
  • באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא בחירה בנושאים מורכבים ומאתגרים היא זו שתאפשר לנו להותיר חותם מתמשך במוחותיהם של שומעינו – ותגביר את הסיפוק המקצועי שלנו.

הצטרפ\י לרשימת התפוצה בדואר האלקטרוני, וקבל\י עדכון בכל פעם שפרק חדש עולה לאתר!

9 Replies to “איך ללמד חומר מורכב? פרק א': 'משעמם'”

  1. רן, בחרת נושא חשוב ומשמעותי והותרת אותי סקרן להמשך. שלוש נקודות קטנות:
    1.יש שני ערוצים לשיעמום. המלמד והלומד. כל אחד הוא עולם ומלואו. הסיכום התייחס רק לצד המלמד בעוד הדוגמאות והאסוציאציות לאורך הפרק עסקו בשני הערוצים, השאלה אם באופן מכוון וההמשך עושה את ההפרדה או שכפי שכתבת בהתחלה, אתה מכוון רק לצד המלמד.
    2.ההערה האחרונה חשובה מכדי להישאר כהערה בסוף פרק -יצירתיות הנובעת מאילוץ אילוץ וגבולות וסוגיית ההתלהבות.
    3. מרגיש שצריך להכיר אותך בשביל לקרוא את הפרק. הייתי משתמש בהתחלה בדוגמא ממה שאתה כותב על עצמך שעשית (ומביא רק מספרים להמחשה)- סיפור מסגרת על נושא, אחד מיני רבים שהתמודדת איתם, והצגה שלו, בכמה משפטים "משעממים" ו"בדרך שלך".
    חג שמח!

  2. רן,
    נדמה לי שאתה נוגע כאן בגביע הקדוש של כל מי שעיסוקם/ן כרוך בהעברה והקניה של ערכים, תכנים, ומיומנויות.
    בשנים האחרונות הולכים ורבים פרסומי ה"מרשם להצלחה ב…". על הרבה מהם חתומים כאלה ש"מכירים את הדרך, למרות שלא הלכו בה בעצמם". המקרה שלך שונה. הלכת בדרך הזו, הצלחת לשעמם וגם לעניין (אותי, לפחות) – מה שנותן יתר תוקף לעצות שלך כאן.
    נהניתי מהפרק הראשון ואני סקרן וקצר רוח לקרוא את ההמשך.
    אולי אפילו מתישהו תעבד את כל זה לפודקאסט, שיוכל, בתורו, להניע נושא חדש שלם ברשת "עושים הסטוריה" (;

  3. רק התחלתי את ההקדמה, הגהה קטנה: חסרה מילה במשפט "בין אם אתם סופרים שרוצים לכתוב ספר, מורים שעומדים מול או מהנדסים שצריכים…" (כאמור – בהקדמה)

  4. אהבתי . וכאן שאלה . למה החלטת לפרסם כתוב ולא כפודקאסט . מי אמר שפרק חייב להיות ארוך .
    😉 תן לי את זה לאוזן , אני טיפוס איראלי ear earaly 😉

    1. תודה! 🙂 שאלה טובה…החומרים שאני כותב כאן הם לא בהכרח מתאימים לעושים היסטוריה, נראה לי. אבל די בטוח שאפרסם את זה גם בתור פודקאסט, בסופו של דבר 🙂

להגיב על כנרת זוהר-להב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *