איך ללמד חומר מורכב? פרק ד' – המבנה

המבנה

עד כה הרביתי להשתמש בביטוי 'רעיון מורכב'. אבל מהו, בעצם, רעיון מורכב? מה הופך מושג, חומר לימוד או רעיון כלשהו למורכב ומסובך יותר או פחות מרעיון אחר?

אני מניח שאפשר למצוא לשאלה זו כמה וכמה תשובות שונות, אבל תרשו לי להציע תשובה משלי: רעיון מורכב הוא רעיון שכדי להסביר אותו, צריך קודם כל להסביר רעיון או או מספר רעיונות אחרים. במילים אחרות, רעיון מורכב הוא רעיון שדורש מהלומד ידע או הבנה קודמים, שבלעדיהם הרעיון החדש נראה סתום ולא מובן.

כדוגמה, 'ביקוש והיצע' הוא רעיון פשוט יחסית, שאפילו ילד בגיל הגן יכול להבין אותו בקלות: אם יש רק מעט סוכריות והרבה ילדים שרוצים לזלול אותם, מחיר הסוכריות יעלה.
'אינפלציה', לעומת זאת, היא רעיון מורכב יותר. כדי להבין מהי אינפלציה, יש ראשית להבין כיצד נוצר כסף חדש ומהן ההשפעות של כמות הכסף שמסתובב בשוק – כמו, למשל, השפעתה על הפסיכולוגיה האנושית, והאופן שבו אנחנו מעניקים ערך לעצם דומם שהוא, בתכל'ס, סתם חתיכת נייר עם מספר שמודפס עליה. כל אחד מהרעיונות האלה דורש בעצמו הסבר – ולעיתים, מסתתרים גם מאחורי תת-רעיון שכזה עוד תתי רעיונות, וכן הלאה. ואם רעיון מורכב הוא רעיון שכדי להסביר אותו יש ראשית להסביר תתי-רעיונות מקדימים, משתמע מכך שלסדר לימוד הרעיונות יש חשיבות.

אחת הטעויות הנפוצות של מי שמנסים ללמד חומרים מורכבים היא 'פספוס' של אותם רעיונות מקדימים חיוניים. למשל, אם אנסה להסביר מהי אינפלציה לפני שאסביר כיצד נוצר כסף חדש – סביר להניח שהקהל שלי ייצא מבולבל. מניסיוני, הפספוס הזה נגרם לרוב מכיוון שהמלמד לא נמצא 'על אותו הדף' כמו הקהל שלו: רעיונות, מושגים ונתונים שהמלמד לוקח כמובנים מאליהם, ממש אינם מובנים מאליהם עבור הקהל שלו.

כדי להמנע מטעויות כאלה, בא לעזרתנו ה'מבנה': השלד עקרוני של השיעור, ההרצאה או המאמר שאנחנו מתכננים להעביר.
במישור העקרוני, 'המבנה' הוא מפת דרכים רעיונית שמזכירה את הוראות הניווט של waze, כשאת "בעוד מאה מטרים פנה ימינה, ורק אז פנה שמאלה', מחליף "הסבר את רעיון א', ורק אז את רעיון ב'". במישור המעשי, המבנה הוא רשימה קצרה של נקודות (שנקראת לעיתים גם 'אאוטליין') שנשרבט על דף לפני שנתחיל לכתוב את המאמר או לעצב את המצגת.

הנה, לדוגמה, מבנה היפותטי לשיעור על הנושא: 'מהי אינפלציה.' אקדים ואומר שזהו רק מבנה אחד מתוך רבים אפשריים, כמובן.

– הקדמה: מדוע כדאי להכיר את המושג 'אינפלציה'? מכיוון שיש לאינפלציה השפעה אדירה על כלכלתן של מדינות. 
– מהו 'כסף'? תחליף נוח לסחר-חליפין: יותר קל להעביר שטרות, במקום להחליף כבשים ושקי אורז.
– השפעתה של הפסיכולוגיה האנושית על תפיסת ערכו של מטבע: ככל שיש יותר שטרות ('כסף שגדל על העצים'), כל שטר נתפס כשווה פחות.
כיצד נוצר כסף חדש בשוק? החלטת ממשלה, שמורה לבנק המרכזי להדפיס שטרות חדשים (פיזית, או וירטואלית).
– "אינפלציה": מה קורה כשיש יותר מדי כסף במשק? מחירי סחורות ומוצרים עולים בצורה מהירה ודרמטית.
– דוגמה להשפעתה השלילית של אינפלציה: גרמניה בין מלחמות העולם. 
– סיכום וחזרה על הרעיונות המרכזיים.
– תובנה: האינפלציה היא דוגמה לכך שאי אפשר ללמוד כלכלה במנותק מהבנת הפסיכולוגיה האנושית.

מיד אצלול לעומק העניין ואסביר כיצד יוצרים מבנה נכון, אבל קודם לכן- יתכן ואתם שואלים את עצמכם אם מפת הדרכים הזו היא תמיד הכרחית ומצדיקה את ההשקעה בה. ובכן, ברור שאפשר ליצור את השיעור גם ללא מפת הדרכים הזו – ובמקרים פשוטים וטריוויאליים, היא באמת לא הכרחית. אבל במציאות, אם מצאתם את עצמכם מתכוננים להרצאה, כותבים ספר או יוצרים מערך שיעור – סביר מאוד להניח שלא מדובר במקרה פשוט וטריוויאלי, שהרי אז לא היה כל צורך בהרצאה, הספר או השיעור שלכם. מניסיוני, כמעט תמיד רצוי ומומלץ להשקיע את הזמן בתכנון מסודר של המבנה. מדוע? מכיוון שזו הנקודה היחידה בתהליך היצירה שבה אנחנו מתנתקים לרגע מהפרטים הקטנים, מהנוסחאות, הדוגמאות, הגרפיקות והפונטים – וסוקרים את החומר שאותו אנחנו רוצים להעביר "ממבט הציפור". זה השלב שבו ניתן להתרכז ביער במקום בעצים, ולזהות כשלים בסיסיים בתוכנית הפעולה שלנו – כגון שלבים חיוניים בהסבר שאולי פיספסנו או שלא נמצאים במקומם הנכון, או רעיונות מיותרים שאין סיבה שיהיו בשיעור.

בשורה התחתונה: אל תדלגו על שלב התכנון הזה. הוא משתלם מאוד.

כיצד, אם כן, יוצרים מבנה מתאים עבור התוכן שלנו?
על פניו, זו עשויה להישמע כמו שאלה קלה: הרי בסיכומו של דבר, מדובר ברשימה קצרה של מספר נקודות עקרוניות. בפועל, גיליתי שמרבית האנשים מתקשים בכך, במיוחד כשמדובר בטיפוסים שסדר וארגון אינם הצד החזק שלו. במקרים רבים אנחנו ניצבים מול 'הר' גדול של רעיונות, נתונים ודוגמאות – ומרגישים מוצפים ומבולבלים. איפה קצה החוט בספגטי הענק הזה? מאיפה להתחיל?

אני נתקל בבעיה הזו באופן שגרתי כשאני כותב פרקים של 'עושים היסטוריה', והפתרון שמצאתי לעצמי הוא כזה.
אני מתחיל מרשימה אקראית וחסרת-סדר של הרעיונות, תתי-הרעיונות, המושגים והדוגמאות שאני חושב שאצטרך לספר עליהם בפרק. הדגש כאן הוא על חוסר הסדר: אני לא מתעכב על הסדר הנכון של הרעיונות הנ"ל, אלא משתדל לתמצת כל רעיון למשפט אחד קצר, כמו בדוגמה לעיל לגבי האינפלציה. מטרתי, בשלב הזה, היא רק לזהות כמה שיותר מהרעיונות שאצטרך לשלב בטקסט בהמשך.
לאחר שיש לי רשימה אקראית שכזו, אני מתחיל לסדר אותה – ממש כמו פאזל, שבו החלקים השונים מתחברים זה לזה בסדר הנכון. אידיאלית, המקום הטוב ביותר להתחיל איתנו את הרכבת הפאזל הזה הוא דווקא הסוף: הנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע בהסבר שלנו. נכון, זה אולי נשמע מעט משונה: האם לא הגיוני יותר להתחיל דווקא מההתחלה?…אבל הניסיון לימד אותי שאם מתחילים ליצור את המבנה מנקודת ההתחלה – לעיתים קשה לנו לראות בעיני רוחנו את סוף המסלול. מטבע הדברים, כשאנחנו עומדים בנקודת ההתחלה של מסע כביר כלשהו, האופק פרוש לפנינו במלוא תפארתו ויש לנו אינספור מסלולים שאפשר ללכת בהם. השפע הזה הוא בדיוק מקור כל הצרות! להיכן כדאי לצעוד? מאיפה להתחיל? להבדיל, אם נתחיל דווקא מהסוף, מהנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע – מגוון האפשרויות שעומד לרשותו מצטמצם באופן דרמטי. נתחיל מנקודת הסיום ונלך אחורנית, צעד אחר צעד – רעיון אחר רעיון – עד לנקודה שאנחנו מרגישים שהיא נקודת פתיחה טובה.

המפתח להרכבה נכונה של הפאזל הוא לשאול, עבור כל שלב בסולם המבנה שלנו – מדוע הוא שם? האם פיסת המידע שאני רוצה להוסיף למבנה הזה חיונית, ויותר מזה – האם היא חיונית במקום בו היא נמצאת? האם היא מקדמת אותנו, באופן כלשהו, אל המטרה שבחרנו לעצמנו?כל עוד נקפיד לוודא שכל שלב בסולם הוא חיוני ומקדם אותנו אל מטרתנו בפני עצמו – המבנה כולו יהיה יציב.

ניקח, בהמשך לדוגמה של מבנה השיעור על האינפלציה, את הסעיף 'כיצד נוצר כסף חדש בשוק'.
האם זהו מידע חיוני כדי להבין את המושג 'אינפלציה'? אני מעריך שכן. יהיה קשה להבין כיצד משפיעות החלטות ממשלה על האינפלציה בשוק, אם לא נבין שכסף חדש לא נופל מהשמיים: הממשלה היא זו שמנחה את הבנק המרכזי להדפיס כסף חדש. מהו המקום המתאים ביותר לסעיף הזה במבנה השיעור? ובכן, אין הרבה הגיון בלהסביר כיצד נוצר כסף חדש, אם הקהל לא מבין מדוע בכלל השאלה הזו חשובה, באופן עקרוני. על כן, אשאף להכניס את הסעיף הזה רק אחרי שהסברתי איזו השפעה יש לכמות הכסף שמסתובב בשוק על הפסיכולוגיה האנושית והאופן שבו אנחנו מעניקים 'ערך' לפיסת הנייר שאנחנו מכנים 'שטר'.

ומה לגבי, למשל, רעיון כמו 'כיצד מדפיסים כסף חדש'? האם כדאי לי להתייחס לשאלה הזו במסגרת ההרצאה שלי? ובכן, אשאל את עצמי כך: אם המאזין בקהל לא יודע כיצד בדיוק נוצר אותו כסף חדש – האם מדובר בהדפסה במכונת דפוס, או ביצירת שורה וירטואלית בתוך מסד נתונים ממוחשב? – האם תהיה לכך השפעה על יכולתו להבין מהי אינפלציה? אני מעריך שלא. הרי זה לא ממש משנה איך יוצרים את הכסף בפועל: תופעת האינפלציה הייתה קיימת לפני המצאת המחשב, ותהיה קיימת גם כששטרות נייר יפסיקו להתקיים. מכיוון שכך, ברור לי שלשאלה הזו אין מקום כלל בהסבר שלי. היא לא חיונית, ולכן – היא לא צריכה להיות חלק מהשיעור.

אגב, בדוגמה שנתתי בחרתי להכניס את השאלה 'כיצד נוצר כסף חדש' לפני הסעיף 'מה קורה כשיש יותר מדי כסף בשוק' – אבל זו לאו דווקא החלטה שחקוקה בסלע. אני חושב שכנראה הייתי יכול להחליף את סדר שני הסעיפים האלה, וזה עדיין היה מבנה סביר. זו דוגמה לכך שאין מבנה 'נכון' אחד ויחיד.

כעת, אני רוצה להפנות את הזרקור שלנו לכמה אלמנטים מסויימים שכמעט תמיד יופיעו או שצריכים להופיע במבנה טוב ומוצק.

הפתיחה

לפתיחה שני תפקידים מרכזיים – או לחילופין, שתי שאלות עקרוניות שהיא צריכה לענות עליהן.
הראשונה: מדוע כדאי לכם, הקהל, להאזין למה שיש לי לומר?
השניה: מדוע כדאי לכם להאזין דווקא לי.

נתחיל מהשאלה השניה. לפעמים, אם הקהל כבר מכיר ומעריך אותנו – אין צורך להציג את עצמנו. אבל במקרים שבהם הוא אינו מכיר אותנו או הרקע ממנו אנחנו באים – רצוי לציין במפורש את אותן שורות בקורות החיים שלנו שהופכות אותנו לברי-סמכא בתחום שעליו אנחנו עומדים לדבר: מישהו שכדאי להקשיב לו. למשל, אם אני עומדת להסביר משהו בקשר לניתוחי לב, ואני כירורגית בעלת עשרים שנות ניסיון – רצוי לציין זאת במפורש.

כדאי להדגיש: רק את אותן השורות בקורות החיים שהופכות אותנו לברי סמכא – ולא יותר. האזנתי ליותר מדי פודקאסטים שבהם המראיין והמרואיין מתחילים את השיחה עם תיאור מפורט של מצבו המשפחתי של המרואיין, כמה ילדים יש לו והמסלול המקצועי המפורט שעבר עד שהגיע לתפקידו הנוכחי. ברוב המקרים זה לא מעניין, זה לא רלוונטי – וזה גוזל מאיתנו זמן יקר שאפשר להקדיש אותו לדברים טובים יותר.

וכעת נחזור אל השאלה הראשונה שעליה צריך לענות הפתיח: מדוע כדאי לקהל להאזין להרצאה (או לקרוא את הספר) על הנושא שאני עומד לדבר עליו? אחרי הכל, זה שאני רוצה לדבר על אינפלציה – לא אומר שקהל שלי בהכרח מתעניין בנושא הזה. נכון, לעיתים אפשר להניח מראש שהקהל מתעניין: למשל, אם מדובר בהרצאה שהקהל רכש כרטיסים כדי להאזין לה, מן הסתם הנושא שבחרתי להרצאה מגרה את סקרנותם. אבל ברוב המקרים, אין זה המצב: למשל, אם מדובר בשיעור חובה בבית ספר, או בהרצאה בכנס מקצועי. במקרים כאלה הקהל אמנם יושב על הכסאות – אבל אל לי להניח שהם בהכרח קשובים למה שיש לי לומר. עלי "לתפוס את הקהל באוזן": לשכנע אותו שהנושא שבחרתי הוא מעניין, או חשוב, או שניהם – ופתיחה טובה היא כזו שמעוררת עניין בנושא שעליו אנו עומדים לדבר.

כיצד בדיוק? ישנן אינספור דרכים ואפשרויות. אפשר, למשל, להדגים את חשיבותו של הנושא עבור הקהל – במישור האישי (למשל, להתפתחות המקצועית שלהם) או באופן עקיף יותר, דרך השפעתו על החברה, המדינה, העולם וכדומה. אפשרות נוספת היא להציג תעלומה מסוימת – מדעית, טכנולוגית, או אולי סיפור אנושי מעניין – ולרמוז שהבנת החומר המדובר תוביל לפתרון התעלומה. אפשר לספר את סיפורו של אדם או ארגון שלא הבינו את חשיבותו של הנושא המדובר – וסבלו בשל כך. האפשרויות רבות, אבל המטרה אחת: תנו למאזינים סיבה לרצות ללמוד, ואל תניחו מראש שהם קשובים לכם בכל מאת האחוזים.

הסיכום

הסיכום הוא תמצות מרוכז של הרעיונות המרכזיים שבהן עסקנו. לשיטתי, הסיכום אינו אלמנט חיוני במיוחד בהעברת חומר מורכב: אם עשינו עבודה טובה, הקהל כבר מבין את שרשרת הרעיונות שתארנו. אם לא עשינו עבודה טובה – הסיכום בלאו הכי לא יעזור. אף על פי כן, יש אנשים שסיכום מתומצת של החומר יכול לסייע להם "לסדר את המחשבות" ולזכור טוב יותר את הרעיונות העיקריים שהעברנו. מכיוון שמדובר, ברוב המקרים, במספר משפטים ספורים – אין סיבה שלא להוסיף סיכום שכזה לטובת מי שזקוקים לו, כפי שגם אני עושה בספר זה.

התובנה

התובנה היא אלמנט חשוב במבנה שיעור – אבל מעטים יחסית משתמשים בה, או בכלל מודעים לתפקיד החשוב שלה.

התובנה, בהקשר של המבנה, היא מעין אפילוג (או 'סוף דבר') שמעביר רעיון מסוים שאינו חייב בהכרח להיות קשור בקשר הדוק לתוכן השיעור – אבל כזה שבונה על מה שלמדנו, ומעשיר אותו באופן כלשהו.
לדוגמה, במבנה השיעור על האינפלציה שתיארתי קודם, התובנה בסיום הייתה: "אי אפשר ללמוד כלכלה במנותק מהבנת הפסיכולוגיה האנושית". תסכימו איתי, אני מקווה, שאפשר היה לסיים את השיעור גם ללא התובנה הזו – והקהל שלנו היה בכל זאת יוצא ממנה כשהוא מבין את הרעיון של אינפלציה בצורה נהדרת. ואף על פי כן, אני טוען שתובנה כזו היא בכל זאת אלמנט חשוב ומועיל, שכדאי מאוד להוסיף למבנה השיעור. מדוע?

התשובה לשאלה הזו קשורה, לתפיסתי, למטרה שלשמה אנחנו מעבירים את החומר. המטרה הראשית היא כמובן להסביר את הרעיון שאנחנו רוצים להעביר – אבל שיעור ממש ממש טוב, הרצאה שמדהדהת במוחם המאזינים או ספר שנותר חקוק בזכרונם של הקוראים למשך שנים רבות – הם יותר מזה. יצירות כאלה מעשירות את עולמו של הקורא מעל ומעבר לחומר המיידי או לנושא המועבר, והן עושות זאת על ידי יצירת קשרים בין נושא השיעור לבין תחומים או נושאים שלמראית עין, אין ביניהם חיבור ברור וטריוויאלי. במילים אחרות, הן מרחיבות את אופקיו של הקורא.

זו כוונתי ב"המטרה שלשמה אנחנו מעבירים את החומר". מורה טוב יודע להסביר כמו שצריך את החומר הנלמד, אבל מורה מעולה – כזה שזוכרים בחיבה גם שלושים שנה אחרי שסיימת את התיכון – הוא מורה שגרם לך לראות את העולם מזווית אחרת, להבין משהו חדש על המציאות שסביבנו ולהצביע על יופי חבוי שמעולם לא זיהינו. יובל נוח-הררי, למשל, הוא דוגמה נהדרת לסוג כזה של מורה. הרצאותיו וספריו של הררי עוסקים בהיסטוריה האנושית – אבל גדולתו האמיתית אינה בתיאור העובדות ההיסטוריות והמחקרים הרלוונטיים, אלא האופן שבו הוא מצליח לחלץ מתוך ההיסטוריה הזו תובנות מרתקו שמהדהדות במוחם של קוראיו.

תפקידו של אלמנט התובנה, אם כן, הוא להציג רעיון חדש שנבנה על יסודות החומר שהעברנו בהרצאה. במידה מסוימת, אפשר לומר שהתובנה היא מעין "רווח מיידי" שאנחנו מעניקים למי שהאזין לדברים שהיה לנו לומר: דהיינו, לא רק שלימדנו אותם עובדות חדשות, אלא גם הדגמנו להם כיצד הידע החדש שרכשו משתלב בידע הקודם שהיה להם על העולם – ומעשיר אותו. נכון, לא תמיד קל למצוא תובנה מרתקת ומעשירה שכזו – אבל כדאי להתאמץ ולחפש אותה.

סיכום ביניים

  • "רעיון מורכב" הוא רעיון שכדי להבין אותו, יש להבין קודם לכן מספר תתי-רעיונות מקדימים. ברוב המקרים, לסדר הצגת הרעיונות המקדימים האלה יש חשיבות רבה.
  • אחת הטעויות הנפוצות של מי שמנסים ללמד חומרים מורכבים היא 'פספוס' של אותם תתי-רעיונות מקדימים חיוניים, שבלעדיהם הקהל מתקשה לעקוב אחר ההסבר.
  • ה"מבנה" הוא מפת הדרכים העקרונית של השיעור שאנחנו מתכננים להעביר: שלד עקרוני של רעיונות ואלמנטים קבועים שנרשום לעצמנו לפני שנתחיל לכתוב את המאמר עצמו או ליצור את המצגת.
  • יצירת המבנה מאפשרת לנו לבחון את השיעור שלנו ב'מבט על', ולזהות נקודות מאתגרות בתהליך ההסבר.
  • המפתח ליצירת מבנה נכון הוא לשאול, עבור כל שלב בסולם המבנה שלנו – מדוע הוא שם? האם פיסת המידע שאני רוצה להוסיף למבנה הזה חיונית, ויותר מזה – האם היא חיונית במקום בו היא נמצאת?
  • תפקידה של הפתיחה הוא "לשכנע" את הקהל שכדאי להם להאזין למה שאנחנו רוצים לומר, ואם אנחנו לא מוכרים להם ממקודם – לשכנע אותם שאנחנו ברי-סמכא בתחום המדובר.
  • הסיכום הוא תמצות מסודר של הרעיונות העיקריים שהעברנו, והוא עוזר למאזינים לגבש ולמצק את מה שלמדו עד כה.
  • התובנה היא רעיון חדש שבונה על הרעיונות החדשים שהעברנו, ומעשיר את עולמו של הקהל בדרך לא צפויה.

תגובה אחת ל “איך ללמד חומר מורכב? פרק ד' – המבנה”

  1. כתוב מצוין.
    אין ספק ש WIIFM- what is in it for me זה מרכיב חשוב בפתיחה של הרצאה או טקסט כלשהו בשביל למקש ולמשוך את הקהל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *