איך ללמד חומר מורכב, פרק י' – מצגות ועמידה מול קהל

מצגות ועמידה מול קהל

נושא הפרק הזה הוא מעט חריג ביחס לנושאים אחרי בהם נגעתי בספר זה עד כה. עד כה השתדלתי לעסוק בעקרונות ובטכניקות של העברת חומר מורכב במנותק מהאופן הספציפי שבו אנחנו מעבירים את החומר הזה – דהיינו, עקרונות שנכונים תמיד, בין אם אנחנו כותבים, מקריינים או מצלמים את השיעור שלנו. הפעם בחרתי לחרוג מהקו המנחה הזה מכיוון שרבים מאיתנו – כמעט כולנו, למעשה – נמצא את עצמו עומדים מול קהל בשלב כזה או אחר של חיינו המקצועיים, ומכיוון שכך נדמה לי שכדאי להקדיש כמה שורות לנושא הספציפי הזה. 

הכנה נכונה

עמידה מול קהל עלולה להיות חוויה מלחיצה מאוד עבור רוב האנשים. גם אני מצאתי את עצמי משתנק ומגמגם מרוב התרגשות בהרצאות הראשונות שלי – ואפילו היום, אחרי אלפי הרצאות, אני עדיין מוצא את עצמי במצבים שמציפים את הלחץ והחרדה האלה, כמו, למשל, בפעם הראשונה שהופעתי בתיאטרון 'צוותא' במסגרת מפגש מאזינים של 'עושים היסטוריה'. על הבמה המיתולוגית של צוותא הופיעו כמעט כל הפרפורמים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, והרגשתי לחץ פסיכולוגי אדיר "להוכיח" לעצמי ולקהל שאני באמת "ראוי" לעלות על הבמה הזו… בבת אחת חזרו אלי כל הפחדים והחששות, ממש כאילו אני מרצה בפעם הראשונה בחיי: ליבי הלם בפראות בחזי, פי היה יבש כמו קרטון וידיי רעדו. הסתובבתי מאחורי הקלעים כמו אריה בכלוב…
לשמחתי, האירוע הזה עבר בשלום – ובעיקר בזכות עיקרון חשוב אחד שלמדתי עוד לפני שנים רבות: המפתח להרצאה מוצלחת הוא הכנה טובה.

הנחת היסוד שלי, כפי שאולי אפשר להבין מהדברים שרשמתי לעיל, היא שאי אפשר להעלים לגמרי את הפחד וההתרגשות של לפני העליה על הבמה. זו תופעה טבעית שכמעט כולם לוקים בה. לכן, האסטרטגיה הנכונה להתמודדות עם החשש וההתרגשות היא לא לנסות להעלים אותם – אלא לוודא שאנחנו מסוגלים להעביר את ההרצאה באופן מוצלח למרות שאנחנו מתרגשים. הדרך לעשות זאת היא על ידי תרגול ההרצאה באופן אינטנסטיבי מבעוד מועד כך שברגע האמת נפעל באופן אוטומטי-למחצה: המילים יישלפו מזכרוננו ללא מאמץ, וחרדת הבמה לא תשפיע על שטף דיבורנו.

אופן ההכנה הספציפי לפני הרצאה הוא אינדיבידואלי, ולכל אחד עשויה להיות דרך הכנה שנוחה לו. אפרוש בפניכם את שיטת ההכנה שלי – ואתם רשאים להעתיק את כולה, או רק חלקים ממנה, או להתעלם ממנה ולעשות משהו אחר לגמרי.

אני מתחיל, בדרך כלל, מכתיבת ההרצאה כולה – מילה במילה. כן, מדובר באלפי מילים – אבל מכיוון שאני בדרך כלל מעביר את אותה ההרצאה כמה עשרות פעמים בפני קהלים שונים, זו השקעה חד-פעמית ומשתלמת מאוד. כשאני כותב את ההרצאה כולה באופן מסודר, זו הזדמנות עבורי לבחון את התוכן דרך כל אותם כלים וטכניקות שעסקנו בהם בפרקים הקודמים: לוודא שהמבנה תקין, שהסיפור חזק ועוצמתי, שכל הבדיחות והאנקדוטות נמצאות במקומן המתאים וכן הלאה.

השלב הבא הוא לשנן את "ראשי הפרקים" של ההרצאה. אני לוקח ערימה של דפי טיוטה, ומתחיל לרשום את האאוטליין של ההרצאה שבניתי, כאילו מדובר במעין 'תוכן עניינים' של ספר. לדוגמה, נאמר ואני מרצה על נושא הבינה המלאכותית (תחום אהוב עלי), רשימת ראשי הפרקים של ההרצאה תראה בערך כך –

  • הצגה עצמית: מי אני, מהי השכלתי הרלוונטית.
  • פתיחה: למה חשוב לדבר על בינה מלאכותית?
  • יישור קו: העקרונות הבסיסיים של בינה מלאכותית מודרנית.
  • דוגמה ראשונה: בינה מלאכותית ברכבים אוטונומיים.
  • ….

וכך הלאה, עד סוף ההרצאה. אם בזמן התרגול אני נתקע ושוכח מהו הנושא הבא – אני מציץ בטקסט המלא של ההרצאה, נזכר וממשיך לכתוב. אני אשרבט על הדף את ראשי הפרקים האלה שוב ושוב, לפחות עשר פעמים, עד שאזכור בעל פה את כל המהלך העקרוני של ההרצאה. כדי לוודא שאני באמת זוכר את ראשי הפרקים בעל פה, אני בדרך כלל מנסה לרשום אותם גם מהסוף להתחלה: אם הצלחתי בכך, כנראה שאני מתורגל מספיק.

מדוע לשנן בעל פה את ראשי הפרקים של ההרצאה? מכיוון שמניסיוני, אם אני "נתקע" במהלך ההרצאה והמילים בורחות לי – זה בדרך כלל קורה לי במעבר בין נושאים. קרה לכם פעם שנכנסתם לחדר – ואז גיליתם שאתם לא זוכרים למה נכנסתם אליו מלכתחילה? זה דומה מאוד למקרה שלנו. במעבר מנושא לנושא, מוחנו צריך לעשות Switch בין סט אחד של רעיונות ומחשבות, לסט חדש של רעיונות אחרים – ואם אנחנו לחוצים ומתרגשים, לפעמים קשה לשלוף מהזכרון את הסט החדש הזה. שינון יעיל של ראשי הפרקים יכול לעזור לנו להתגבר על התקיעה הזו.

אחרי שלמדתי בעל פה את תוכן העניינים של ההרצאה, אני בדרך כלל מתרגל אותה במלואה. אני סוגר את עצמי בחדר, נעמד מול הקיר, מדמיין שאני עומד על הבמה מול הקהל – ומעביר את ההרצאה במלואה, מא' ועד ת', כולל העברת שקפים במצגת, אם ישנה. אני משתדל לתרגל את ההרצאה ממש כפי שאני רוצה להעביר אותה בזמן אמת, עד לניואנסים הקטנים ביותר: שפת גוף, הבעות פנים, בדיחות, תזמון העברת השקפים וכדומה. אעשה זאת שוב ושוב ברצף – בדרך כלל שלוש או ארבע פעמים – עד שאני בטוח שאני זוכר את ההרצאה באופן מושלם.

זה הכל. מכאן ואילך, עם יש לי זמן פנוי לפני ההרצאה, אתרגל שוב את שינון ראשי הפרקים בלבד: בדרך כלל אני מסוגל להריץ אותם בראשי בתוך דקות ספורות בלבד, וזה מספיק כדי לשמר את רמת המוכנות הדרושה לי לפני העליה לבמה. אם עשיתי את ההכנה הזו בצורה טובה – כמעט בטוח שההרצאה תהיה מוצלחת, ולא משנה כמה אני מתרגש או לחוץ.

שפת גוף

לאופן שבו אנחנו עומדים על הבמה ולביטחון העצמי שאנחנו משדרים לקהל – יש השפעה עצומה על הצלחת ההרצאה. אמנם הכלי המרכזי שלנו לשם העברת התוכן הוא הפה שלנו, אבל הוא אינו הכלי היחיד: שפת הגוף משדרת לקהל מסרים נוספים, שהם חלק בלתי נפרד מהמידע שאנחנו מעבירים להם. למשל, נניח שאנחנו מתארים קונפליקט כלשהו במסגרת הסיפור שאנחנו טווים: כפי שכבר למדנו, קונפליקט טוב מזריק המון דרמה ועניין להסברים, ועוזר לשמור על רמת העניין ותשומת הלב של הקהל. אם אתאר את הסיפור בפנים קפואות, בקול מונוטוני וכשידיי צמודות למותני – זה פשוט לא יעבוד! הרי אם אני עצמי לא מתלהב מהדרמה והאקשן שבסיפור שלי, איזו תקווה יש לי שהקהל שלי ימצאו בהם עניין?

למען הסר ספק, אין צורך ביכולות משחק של שחקן תיאטרון כדי להעביר הרצאה מוצלחת. הבה נתמקד בעקרונות המהותיים והבסיסיים.

  • עמידה זקופה, בראש מורם.
  • ידיים משוחררות וחופשיות. רצוי לא להחזיק חפצים כלשהם, פרט אולי לשלט מצגות קטן.
  • מבטנו צריך לסרוק את החדר, מבלי "להנעל" על אזור מסוים או על השורה הראשונה.
  • מדי פעם בפעם, צור קשר עין עם אנשים אקראיים בקהל – רק למשך שניה או שניים. קשר עין שכזה תורם ליצירת חיבור אישי יותר, והצופה בצידו השני של החיבור ירגיש 'מחויב' יותר להאזין להרצאה ואולי אפילו להשתתף באופן אקטיבי.
  • רצוי לנוע מעט על הבמה, אם יש מקום לכך. לא צריך להגזים: שניים-שלושה צעדים הנה והנה מספיקים בהחלט, ותורמים לתחושת הדינמיות של ההרצאה. בכל מקרה, לא כדאי 'להתקע' מאחורי הפודיום.
  • שחק עם הקול שלך: מדי פעם הרם את הקול, או המנך אותו. אל תהיה מונוטוני!
  • חייך! הראה לקהל כמה אתה נהנה לדבר על הנושא האהוב עליך, ותן להתלהבות שלך 'להדביק' גם אותם. גם אם אתה מתרגש ולחוץ – זייף התלהבות ושמחת חיים. במקרים רבים, הזיוף יהפוך למציאות בתוך זמן לא רב.

תרגלו את כל במסגרת ההכנה להרצאה שתיארתי בסעיף הקודם. אפשר גם לצלם את עצמכם בזמן התרגול, כדי לאתר שגיאות או תנועות חזרתיות שעשויות להסיח את דעתו של הקהל.

מצגות

אין ספק שמצגות עשויות להיות שימושיות מאוד לצרכים מסוימים: למשל, הן מקלות עלינו מאוד כשאנחנו צריכים לשלב תמונות, סרטונים או גרפים בהסבר. אבל למצגות יש גם חסרונות לא מבוטלים, ואם לא נהיה מודעים לחסרונות האלה – הן עלולות למנוע מאיתנו להגיע למטרות שלנו. למעשה, מתוך אלפי המצגות שבהן צפיתי במרוצת חיי, כמעט כולן היו גרועות – וחלק לא מבוטל מהן אפילו הזיק להרצאה, במקום לסייע לה! בימי כסטודנט בטכניון, למשל, למדתי לתעב מצגות פאואר-פוינט: הניסיון לימד אותי ששיעור שבו המרצה משתמש במצגת כזו, כנראה יהיה שיעור גרוע – וכשמדובר במרצים של הטכניון, שרובם היו גרועים באופן כללי, זה אומר משהו…

החסרון הראשון של המצגת הוא שהיא מסיטה את תשומת הלב של הקהל מהמרצה – אל המסך. אם כל מה שמוקרן היא תמונה או משפט קצר – זו תהיה הסחת דעת קצרה ולא משמעותית. אבל אם השקף מכיל כמות נכבדת של טקסט – זו כבר בעיה רצינית, מכיוון שרובנו לא מסוגלים לקרוא ולהקשיב בו זמנית. ברגע שאני מתמקד במצגת, אני מאבד את הדובר – וזה חבל, מכיוון שבאותו רגע הפכנו את מה שהייתה אמורה להיות הרצאה פרונטלית – לקריאה מדף. קריאה מדף היא אולי שימושית כדי להעביר מידע נטו, אבל הרצאה טובה היא הרבה יותר מזה. שפת גוף, תנועה על הבמה, קשר עין עם הקהל, משחק וגיוון בקול – כל הכלים שציינתי בפסקה הקודמת, כלים שעוזרים להפוך הדרכה יבשה להרצאה מרתקת וסוחפת – נמוגים ומפסיקים להיות אפקטיביים ברגע שאנחנו משתמשים במצגת כתחליף לספר.

חסרון נוסף של מצגות הוא שהן מפתות את הדובר 'לרוץ' קדימה, ולהתקדם עם חומר הלימוד – גם אם הקהל לא הספיק להפנים את מה שנאמר. אני משער שזה נובע משתי סיבות אפשריות. הראשונה היא העדר קשר עין בין המרצה, שמרוכז במצגת שלו ולא שם לב לסימנים הלא מילוליים שעשויים להעיד על כך שהקהל שלו כבר לא איתו. השנייה, ואולי המשמעותית יותר, היא שהמרצה מתבלבל בין הזמן שלוקח לקרוא את הכתוב במצגת – והזמן שלוקח להבין אותו. השניים האלה אינם זהים! אני יכול לכתוב במצגת E=MC², וכל אחד יכול לקרוא את הנוסחה הזו בשתי שניות – אבל אחרי שקראתי אותה, נדרשות לי עוד כמה שניות כדי 'לתרגם' אותה בראש למשפט המתאים בעברית – 'אנרגיה היא מכפלת המאסה במהירות האור בריבוע' – ואז עוד כמה שניות כדי להפנים את המשמעויות שלה. אם המרצה העביר את השקף לפני שהספקתי 'לעכל' את הטקסט המוצג, איבדתי אותו. מי שמבין במוזיקה יודע שלפעמים, לפאוזות (rests, בלעז)- הפסקות במנגינה – יש חשיבות שעשויה לעיתים להיות לא פחות מהותית מהצלילים עצמם, והדבר נכון גם לגבי העניין שלנו. במקומות שבהם מוטל על הצופים עומס קוגניטיבי – רעיון חדש שהם צריכים להבין ולהטמיע – עלינו להעניק להם זמן ראוי כדי להתמודד עמו, אבל כשהכפתור שמעביר לשקף הבא כל כך קרוב וזמין, אנחנו עלולים לשכוח את הצורך הזה.

בשורה התחתונה, אם כן, שימוש לא נכון במצגות הופך אותן לגורם שפוגע ביכולת שלנו להעביר חומר מורכב, במקום לסייע לו. לכן, אני ממליץ בחום להימנע ככל האפשר משימוש במצגות. ברצינות! אם אתם לא חייבים להשתמש במצגת – ותרו עליה לגמרי. לכל הפחות, תחסכו מעצמכם את ההתעסקות הבלתי נמנעת ב"למה הוידיאו לא מנגן? למה לא שומעים כלום?" ושאר התקלות הטכניות הסטנדרטיות, ואת הזמן שנדרש כדי להכין את המצגת. סביר להניח שתופתעו לגלות עד כמה שמצגת היא עזר מיותר באחוז ניכר מהמקרים, ועד כמה שההרצאה יכולה להיות מוצלחת בלעדיה… 

אם בכל זאת אתם מרגישים שאתם זקוקים לעזר גרפי מסיבה כלשהי, הקפידו להעזר במצגות אך ורק באופן נקודתי מאוד, היכן שהחוזקות שלהן באמת באות לידי ביטוי: הקרנת תמונות וסרטונים, הדגשת מבנה ההרצאה באמצעות כותרות, או כשאנחנו רוצים שהקהל יעתיק טקסט למחברות שלהם, ולא בא לנו להכתיב להם אותו. לכל שאר הדברים – לוח מחיק וכמה טושים עדיפים בהרבה! לכתוב על הלוח לוקח זמן, והזמן הזה הוא בדיוק הזמן שהצופים שלנו יכולים לנצל כדי לעכל את החומר הנלמד. כמו כן, כשאנחנו עם הפנים אל הלוח, לשפת הגוף שלנו אין משמעות, כך שהקהל יכול להתרכז בטקסט הנכתב מבלי לאבד אותנו בדרך.

סיכום ביניים

  • המפתח להתמודדות עם פחד במה והתרגשות הוא להתכונן היטב להרצאה: ללמוד את ראשי הפרקים שלה בעל פה, ולתרגל אותה כמה וכמה פעמים לפני שעולים על הבמה.
  • לשפת גוף טובה יש חשיבות רבה להצלחת ההרצאה: כדי להפוך את ההרצאה לדינמית, מושכת ומרתקת עלינו לוודא שגם שפת הגוף שלנו משדרת התלהבות ועניין בחומר המועבר.
  • אל תשתמשו במצגת כתחליף לספר. כשהשקף עמוס מדי בטקסט וגרפיקה, הקהל נאלץ להתרכז במסך במקום במרצה – וההרצאה עלולה להתדרדר למונוטוניות משעממת.
  • אם יש באפשרותכם לוותר על המצגת לגמרי – עשו זאת! תופתעו עד כמה זה יסייע להצלחת ההרצאה. אם בכל זאת אתם חייב עזר גרפי, העדיפו לוח וטוש מחיק. ואם אין ברירה ואתם זקוקים למצגת, נסו להגביל את השימוש בה למינימום ההכרחי: כותרות, איורים, סרטונים וכדומה.

4 Replies to “איך ללמד חומר מורכב, פרק י' – מצגות ועמידה מול קהל”

  1. מצוין כתמיד .
    ברשותך מספר טיפים שאני משתמש .
    * בהרבה מהפרזנטציות אנשים משתמשים עדיין ב פאוור פוינט . ומכאן שיש שם אפשרות של כתיבת הערות NOTES שהמציג יכול לראות והקהל במסך הראשי לא רואה . בכל מקרה ממליץ תמיד להשתמש בהערות כדי להזכיר לעצמי על מה רציתי לדבר בהקשר לתמונה הבאה …
    * במיוחד בפעמים הראשונות שמרצים בפני קהל , זו לא בושה להשתמש בכרטיסיות ולהחזיק קרוב , זה בעיקר לתת תחושת בטחון . סוג של עוגן שניתן להסתמך עליו ברגעי משבר .
    * מי שבעיקר משתמש בזיכרון שלו . יש טקטיקות מדהימות של שינון נכון של מידע שמשתמשים בהם קוסמים ומנטליסטים .השיטות האלו פותחו כבר לפני 2500 שנים ויותר ע"י נואמים בייון העתיקה שווה לחקור את הנושא ולמצוא את הדרך שלהם להכניס מידע ל "תאי זיכרון " שליפים במח . הטריק שאני הכי אוהב זה שילוב של מידע עם אסוציאציות מוזרות . מי שרוצה להבין על מה אני מדבר … הנה מקום טוב להתחיל ממנו הרצאה מדהימה בנושא :
    https://www.ted.com/talks/joshua_foer_feats_of_memory_anyone_can_do/transcript?language=he#t-226665
    * לפחות פעם אחת תצלמו את עצמכם בוידאו כחלק מהתירגול לקראת המצגת . כך תראו הכי טוב את הטעויות הכי גדולות שלכם במיוחד בשפת הגוף שלכם . ותוכלו לשפר זאת .
    * תשתדלו לשים בקהל במרכז מישהו שאתם מכירים ומרגישים בנח איתו/איתה … ותדאגו לסמן לעצמכם היכן הם יושבים כך שתוכלו להעביר אליהם את העינים בזמן ההרצאה לקבלת חיזוקים ונחמה ….
    * אם מתאפשר שימו לב לקהל , ותנסו להשיג מהם סוג של אישורים של שפת גוף , כמו הנהון הראש , חיוך , וכדומה * השתמשו הרבה בידים . לתאר , להרגיש …. לצייר את הרעיון …
    * הכי חשוב . תזכרו שאתם מרצים כי אתם רוצים בזה , אז פשוט תהנו . ברגע שאתם נהנים הקהל מקבל את האנרגיה הזאת שלכם .

        1. שאלה נהדרת, טל!
          אני חושב שכמעט כל הרעיונות והטיפים שנתתי בסדרה רלוונטיים לזום באותה המידה שהם רלוונטים להדרכה פרונטלית. אחרי הכל, בכוונה לא התייחסתי למדיות השונות בסדרות: אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאופן העברת התוכן
          הוא חשוב ומהותי יותר מאשר המדיה הספציפית שבה אנחנו נעזרים. הטיפים האלה אמורים להיות רלוונטיים לזום, בדיוק כפי שהם רלוונטיים לכתיבה בספר, לסרטון וידיאו, פודקאסט קול וכו'.
          רן

להגיב על RanLevi לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *