איך ללמד חומר מורכב, חלק ט' – מה האורך הנכון?

מה האורך הנכון?

בתור פודקאסטר ותיק, אחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה היא – מה האורך הנכון לפרק של פודקאסט? האם פרק באורך 15 דקות עדיף על פני 45 דקות – או אולי להפך? האם ישנו "אורך אופטימלי" לפרק? אותה השאלה רלוונטית גם במדיות אחרות, כמובן. כמה דפים צריך להכיל ספר עיון? מה האורך הנכון לסרטון יוטיוב? כמה מילים צריכה להכיל כתבת מגזין מדעית?…

מעניין שאף אחד לא שאל את סלבדור דאלי מה האורך והרוחב ה'נכונים' לציורים שלו. זאת אומרת, יכול להיות שמישהו שאל אותו פעם – מאין לי לדעת? – אבל זו בברור לא סוגיה מהותית. כשמדובר ביצירות אמנות, אנחנו כמעט ולא מדברים על האורך (או המקבילות שלו), אלא אם האמן בחר לעשות משהו חריג מאוד. למשל, אם במאי עושה סרט של שלוש וחצי שעות, ברור שזו תהיה סוגייה שידברו עליה – אבל כל עוד אורכו של סרט נופל בטווח המקובל של שעה וחצי-שעתיים, אף אחד לא מתעניין בזה, ויותר חשוב: זה גם לא נתפס כמשהו שיש לו השפעה על הצלחתה של היצירה. זאת אומרת, אם הזמרת סיה (Sia) בחרה לעשות שיר של שלוש דקות במקום שלוש וחצי דקות – אף אחד לא אומר לעצמו: 'אה, שלוש דקות? זה בטח שיר מוצלח!…" אנשים מתווכחים על סגנון אמנותי כזה או אחר, על מוטיבים שצריכים להיות או לא צריכים להיות ביצירה, על מבנה נכון ולא נכון – אבל ברוב המקרים, רוחב היריעה של היצירה לא נתפס כגורם מהותי אלא אם הוא חריג ביחס לנוף המקובל. 

אבל מניסיוני, דווקא בעולם היצירה העיונית – יש נטייה לייחס חשיבות לשאלת האורך. אם מישהו עושה סרטון יו-טיוב על תורת היחסות, מייד יהיה מי שימליץ לו שלא לעשות סרטון ארוך מדי, כי אז "אף אחד לא ירצה לצפות בו." אם אני כותב ספר היסטוריה עיוני, יזהירו אותי לא לעשות אותו עבה מדי. בקבוצות הדיון השונות על פודקאסטים, לכל אחד יש דיעה לגבי "האורך הנכון" לפרק… מה פשר הדגש המיוחד הזה על אורך דווקא בהקשר של יצירות עיוניות? מדוע זה לא מעניין אותנו במוזיקה או בקולנוע, אבל חשוב לנו כשאנחנו מנסים להעביר רעיונות מורכבים?

הסיבה לכך, לדעתי, קשורה בפרק שאיתו פתחתי את הספרון הזה: השעמום. הנחת היסוד של מי ששואל את השאלה הזו היא שהתוכן המדובר "משעמם מטבעו", ושאחד הפתרונות האפשריים להתמודד עם בעיית השעמום היא באמצעות קיצורו.

תעצרו שניה לחשוב על הנחת היסוד הזו. האם מישהו מאיתנו בחר, אי פעם, לצפות בסרט משעמם – רק בגלל שהוא באורך של שבעים דקות במקום תשעים הדקות ה'סטנדרטיות'? האם בחרתם פעם לקרוא ספר משעמם, מכיוון שהסופר עשה עמכם חסד וקיצץ ממנו חמישים עמודים?… ברור שלא. כשמנסחים את זה כך, זה אפילו נשמע מגוחך: אנחנו בוחרים את התכנים שאנחנו צורכים לפי מידת העניין שלנו בהם, ולא לפי שיקולי אורך, רוחב, עומק ומשך. מדוע, אם כן, שהשיקולים האלה יהיו רלוונטים דווקא לגבי יצירות שמטרתן להעביר רעיונות מורכבים?

אני חושב ששורשיה של התפיסה המשונה הזו נעוצים בימי בית הספר שלנו. אז, כשהיינו ילדים, הכריחו אותנו לקרוא ספרים שלא רצינו ולהקשיב להרצאות שלא אהבנו – ואם הספר או השיעור היו קצרים יחסית, נשמנו לרווחה. ואני שואל – האם זו החוויה שאנחנו מתכננים לקהל שלנו? האם אנחנו מתכננים לשעמם אותם עד שיתפללו שהסיוט ייגמר?…

לפעמים, כמובן, אין לנו ברירה: לשיעורים בבית ספר יש משך זמן קבוע, ורוב ההרצאות מוגבלות בזמן. זאת ועוד, ישנן מדיות מסוימות שמעצם טבען ואופן הצריכה שלהן מגבילות אותנו בדרכים שונות: למשל, רוב הסרטונים שנמצא ברשתות החברתיות הם קצרים יחסית, מכיוון שהגולשים צורכים אותן בפרצים קטנים יחסית – בהפסקת הצהריים או בנסיעה באוטובוס, לדוגמא. במקרים כאלה אין לנו ברירה אלא להתחשב במגבלות האובייקטיביות ולהתאים את עצמנו למציאות שבה אנחנו פועלים. אבל בכל שאר המקרים, האסטרטגיה שלנו צריכה להיות ממוקדת ביצירת תוכן כך שיהיה מעניין ומרתק: כל השאר, כולל האורך או מספר המילים, הוא שולי. 

אחת ההוכחות המוצלחות ביותר לטענה הזו היא פודקאסט בשם Hardcore History, בהגשתו של היסטוריון חובב בשם דן קרלין (Carlin). מה הייתם אומרים למישהו שמציע לכם להאזין לפודקאסט שכל פרק בו הוא באורך של שלוש שעות – ולעיתים גם חמש ושש שעות? חכו, זה נעשה אפילו גרוע יותר: מדובר בתוכנית על היסטוריה, שמוגשת כמונולוג ארוך, ללא הפסקות, מוזיקה או אפקטים קוליים. כל עורך רדיו שהיה מקבל הצעה לתוכנית כזו לתיבת הדואר שלו היה משליך אותה לסל האשפה בלי לחשוב פעמיים – ובכל זאת, Hardcore History היא אחד הפודקאסטים המצליחים ביותר בעולם, עם מיליוני מאזינים אדוקים. מדוע? אך ורק מכיוון שקרלין מעביר את החומר בצורה נהדרת. הוא הופך אירועים היסטוריים שאולי הרדימו אותנו בבית הספר, לדרמות מרתקות וסיפורי מתח עוצרי נשימה. האם יכלה הייתה תוכניתו של קרלין להצליח אפילו עוד יותר אם הייתה קצרה יותר? אולי – אבל אני לא משוכנע בכך. לפעמים, סיפורים טובים זקוקים לרוחב יריעה הולם – באותו האופן שבו ציור זקוק לקנבס בגודל מתאים. 

בשורה התחתונה: האורך באמת לא קובע, ואם אין אילוץ חיצוני שמגביל אותנו – הוא אינו צריך להוות שיקול בתכנון ההסבר שלנו. נסו להתכנס לרוחב היריעה המקובל במדיה שבחרתם לעצמכם – מספר דפים סביר לספר, משך סביר לסרטון – ומקדו את מאמציכם בדברים שיהפכו את ההסבר שלכם למושך ומעניין יותר. אם ההסבר שלכם יהיה משעמם, הוא יהיה משעמם בגלל שלא עשיתם עבודה מספיק טובה – ולא בגלל שהוא ארוך מדי. 

סיכום ביניים

  • לאורכה של יצירה או למספר המילים בספר אין בדרך כלל משמעות בתחומים שאינם קשורים להעברת רעיונות מורכבים – ואין סיבה שתהיה להם משמעות דווקא בתחום זה. 
  • הרצון להגביל את אורך ההסבר נובע, במקרים רבים, מהתחושה שקיצור היא דרך טובה להתמודד עם בעיית השעמום – אבל כפי שציינתי קודם, אין דבר כזה "חומר משעמם."
  • עם זאת, מדיות שונות "מתגמלות" או "מענישות" תכנים שאורכם לא הולם את אופן הצריכה של המשתמשים באותה מדיה. במקרים כאלה, כדאי לנו להתאים את אורך ההסבר למדיה שבה אנחנו מתכוונים לפעול.
  • רוחב היריעה של ההסבר או היצירה צריך להיות מושפע בראש ובראשונה משיקולי התוכן, ועלינו למקד את מאמצינו בכיוון הזה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *