כיצד ללמד חומר מורכב, פרק ז' – קמצנות במידע

קמצנות במידע

ייתכן שחלקכם מביטים כעת בכותרת שנתתי לפרק הזה, ומגרדים בראשכם. קמצנות במידע? איזה הגיון יש בקמצנות – דהיינו, למנוע מהמקהל מידע מסוים – אם כל המטרה שלנו היא להעביר מידע לקהל, וללמד אותו משהו חדש? על פניו, מדובר בהיפוך גמור של מה שאנחנו רוצים להשיג… תרשו לי לדייק, אם כן: ב"קמצנות במידע" אני לא מתכוון שנמנע מהעברת ידע – אלא שנעביר אותו באופן מדורג, טפח אחר טפח, וננסה להמנע מחשיפה מוקדמת מדי של רעיונות מסוימים במהלך ההסבר. מדוע? 

ובכן, הבה נחזור לשני עקרונות שדנו בהם קודם: המבנה, והקונפליקט. כשעסקנו במבנה טענתי שתכנון של מבנה נכון הוא שלב חיוני ביצירת שיעור או הרצאה מוצלחים: הוא מאפשר לנו לוודא שכל תתי-הרעיונות שאנחנו צריכים להעביר כדי להסביר את הרעיון המרכזי – אכן נמצאים בהסבר, שהם נמצאים במקום הנכון מבחינת סדר הדברים ההגיוני, ושאנחנו לא נגררים אחר הסברים מיותרים לרעיונות שאינם רלוונטיים למטרת השיעור שלנו. בפרק שעסק בקונפליקט ציינתי ש'מאבק' בין רעיונות מנוגדים מוסיף דרמה ואנרגיה לשיעור. קמצנות במידע היא המשך טבעי של שני העקרונות הללו.

'פזרנות' במידע מחלישה דרמה

נתחיל בקונפליקט. אם התועלת של הקונפליקט היא בדרמה ובמתח שהוא מוסיף לעלילה – אזי חשיפה מוקדמת מדי של פרטי העלילה עשויה לפגוע בו אנושות ולחבל במתח ובדרמה. ניקח, כדוגמה, את סדרת סרטי 'מלחמת הכוכבים' (זהירות – ספויילר לפניך!): הבמאי ג'ורג' לוקאס בחר להסתיר מאיתנו פרט קריטי – שדארת' ויידר הוא למעשה אביו של לוק סקייווקר – כדי להכניס מימד מרתק של מורכבות ליריבות שבין שתי הדמויות המרכזיות האלה. אחרי שמתגלה הקשר המשפחתי ביניהם, העלילה מקבלת תפנית דרמטית שבה באה לידי ביטוי ההתחבטות הפנימית של לוק סקייווקר לגבי אופיו ועתידו. אילו היה לוקאס חושף בפנינו את הקשר המשפחתי הזה כבר בתחילת הסרט הראשון, חלק גדול מהמורכבות ביריבות הזו הייתה הולכת לאיבוד – והסרט היה מאבד מעוצמתו. 

בחזרה למציאות שלנו. כשמדובר בהסברים מדעיים או טכניים, יכול להיות שה'טוויסטים בעלילה' יהיו קצת פחות עוצמתיים ודרמטיים – אבל בכל זאת, למה לנו לגרוע במכוון מתחושת הסקרנות של הקהל? הרי כשמדובר בהעברת חומר מורכב, אנחנו מתמודדים מול אתגר קשה לפיצוח. כל גרגר של עניין ודרמה שאנחנו יכולים לגייס לטובתנו הם נכס יקר ערך. אין טעם לחשוף את הקלפים המנצחים שלנו כבר בתחילת במשחק, ובכך לוותר מראש על יעילותם.

לשם הדוגמא, אחזור אל הספר "המשפט האחרון של פרמה", שכזכור עוסק בניסיונותיהם של מתמטיקאים רבים לפתור חידה מתמטית עתיקת יומין. (שוב – זהירות, ספויילר!) המסע העלילתי שאליו לוקח אותנו סיימון סינג', המחבר, מסתיים בכך שאנדרו ויילס, מתמטיקאי אנגלי, מצליח לפתור את החידה – אבל את הפרט הזה אנחנו למדים רק בסוף הספר. סינג' יכול היה לחשוף את העובדה הזו כבר במשפט הראשון של הספר: אחרי ככלות הכל, לא מדובר בסוד כמוס: חיפוש קצר בגוגל יגלה לנו את העובדה הזו מיד! אבל אילו היה עושה זאת, הוא היה גוזל מאיתנו חלק נכבד ממה שהופך את הספר הזה לטוב כל כך: המתח המובנה שבין ניסיונותיהם של המתמטיקאים לפתור את החידה, לבין האפשרות שאולי אין לחידה הזו פתרון כלל. מכיוון שגם אנחנו, כמו המתמטיקאים גיבורי הספר, לא יודעים בוודאות שלחידתו של פרמה יש פתרון – למאבקם של המתמטיקאים לפתור אותה נוסף מימד חדש, והוא הסכנה שהם מכלים את זמנם יקר הערך בניסיון לפתור חידה שאין לה פתרון. 

במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להנות מהיתרונות שמעניק לנו קונפליקט בסיפור, עלינו לוודא שאנחנו לא חושפים את הקלפים שלנו מוקדם מדי במהלך ההסבר. 

קמצנות במידע מסייעת לתהליך הלימוד

הסיבה השניה להקפדה על קמצנות במידע היא הפגיעה במבנה ההסבר שלנו. 

כפי שהסברתי קודם, מבנה נכון מסייע לנו לוודא שכל תתי-הרעיונות שאנחנו צריכים להעביר כדי להסביר לקהל את הרעיון העיקרי שלנו, אכן נמצאים בהסבר – ובסדר הנכון. לסדר הנכון של ההסבר יש חשיבות רבה, מכיוון שסדר לא נכון של רעיונות "מכאיב" לקהל בשני אופנים: פעם אחת כשאנחנו מעבירים להם מידע שבשלב זה הם לא מבינים כלל מדוע הם בכלל צריכים ללמוד אותו – דבר שיוצר אנטגוניזם ומפחית את הרצון ללמוד – ופעם שנייה, כשאנחנו מצפים מהם לזכור פריטי מידע שיהיו רלוונטיים באמת רק בשלב מאוחר יותר של תהליך הלימוד. רוב האנשים לא יצליחו לזכור מידע שאין לו (או כך לפחות נדמה להם באותו הרגע) רלוונטיות לשיעור – וכשנגיע סוף סוף לקטע הרלוונטי בהסבר, הם כבר ישכחו על מה דיברנו קודם.

חלק חשוב מהעקרון של "קמצנות במידע" הוא שפיסת מידע חדשה כלשהי צריכה להופיע אך ורק במקום המתאים לה במהלך ההסבר. מהו אותו מקום מתאים? ובכן, המקום האידיאלי לכל פיסת מידע חדשה הוא הנקודה שבה הקהל שואל את עצמו – 'למה?', או במילים אחרות: כשפיסת המידע החדשה משלימה פער כלשהו בידע של הקהל, כמו פיסה חסרה בפאזל. 

ניקח, כדוגמא, את סיפור ביקורו של צ'ארלס דארווין באיי הגאלאפאגוס שבאוקיינוס השקט, ביקור שהיה אחד מהתחנות הקריטיות בתהליך שהוביל אותו לפיתוחה של תורת האבולוציה. כשמספרים את סיפורו של דארווין, אפשר בהחלט לפתוח את הסיפור בתיאור מלא של עקרונותיה של התאוריה הזו – אבל זו כנראה הדרך הגרועה ביותר להסביר אותה: אנחנו מבקשים מהקהל להקדיש מאמץ מנטלי כדי להבין רעיון חדש ומורכב, מבלי שיש להם דחף פנימי להשקיע את המאמץ הזה.
אפשרות מועילה יותר היא להמתין עם ההסבר הזה, עד לאחר שנספר על ביקורו של דארווין בגאלאפגוס. בביקור הזה הבחין דארווין בדימיון מפתיע בין מספר מיני ציפורים, שחיו כל אחת באי נפרד, ובדימיון דומה בין דוגמאות הפסיפס בשריונם של מיני צבים באיים השונים. נפתח את ההסבר שלנו בתיאור התעלומה שנקרתה בדרכו של דארווין: מה פשר הדימיון בין מינים שונים של ציפורים שחיות על איים נפרדים ומנותקים זה מזה? איך יכול להיות ששני צבים יבשתיים החיים בשני איים נפרדים – חולקים דפוס דומה של ריבועים על השריון שלהם? אם נתאר את התעלומה הזו באופן מושך ומשכנע, הקהל שלנו יהיה סקרן, ממש כאילו סיפרנו לו סיפור על תעלומה בלשית מרתקת. כעת, כשהקהל ממש רוצה לגלות את פתרון התעלומה – נוכל לחשוף בפניו את התובנה אליה הגיע צ'ארלס דארווין: שכל מיני בעלי החיים האלה הם למעשה צאצאים של אבות קדמונים משותפים שחיו על אותו אי בעבר הרחוק, ושכשנפרדו לאיים שונים ומרוחקים – הם עברו אבולוציה הדרגתית ששינתה אותם בדרכים מסוימות, אבל הותירה מספר תכונות משותפות. 

הסיפור על דארווין הוא דוגמא טובה לאופן שבו קמצנות במידע משתלבת היטב ביתרונות של הקפדה על מבנה נכון של ההסבר. אם נקפיד על כך שכל פריט חדש של מידע עונה על שאלה, או פותר תעלומה כלשהי – הקהל יבין טוב יותר מדוע כדאי לו להיות קשוב להסבר ולא יפתח את האנטגוניזם שנובע מהצורך להתאמץ ולהבין מידע חדש ללא סיבה. בנוסף, קל יותר לזכור את פרטי ההסבר כשהוא מוגש בתוך הֵקשֶר רלוונטי והגיוני, ולא "סתם" מוגש לנו בתחילת השיעור ללא מטרה ברורה. 

אגב, אם בזמן תכנון מבנה ההרצאה אנחנו מתקשים למקם פריט מידע כלשהו – דהיינו, אנחנו לא מוצאים את ה'למה?' הנדרש – יכול להיות שזה סימן שלפריט המידע הזה אין בכלל רלוונטיות להרצאה שלנו, והוא לא צריך להיות בה.

סיכום ביניים

  • "קמצנות במידע" היא עיקרון שגורס שכדאי לחשוף את פריטי המידע בצורה הדרגתית לאורך ההסבר. 
  • חשיפה מוקדמת מדי של מידע מפחיתה מעוצמתו של הקונפליקט, ופוגעת בסקרנות ובמתח.
  • חשיפה מוקדמת גם עלולה לתסכל את הקהל, שלא מבין מדוע עליו להתאמץ ולהבין את מה שאנחנו רוצים להסביר. היא גם מקשה על הקהל לזכור את מה שלימדנו. 
  • פריט מידע חדש צריך להופיע בהסבר בנקודה שבה הקהל שואל 'למה?' – דהיינו, בנקודה שבה המידע החדש פותר תעלומה כלשהי או נותן תשובה לשאלה מסקרנת. בנקודה זו, הקהל רוצה להבין את ההסבר, וגם סיפקנו לו הֵקשר שיסייע להפנים ולזכור את הרעיון שהעברנו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *