כיצד ללמד חומר מורכב, פרק ו' – אנלוגיות

אנלוגיות

את הקריירה שלי כיוצר התחלתי בתחום הכתיבה: כתבתי שלושה ספרים על נושאים שונים בתחומי המדע הפופולרי. כבר מההתחלה, השתדלתי להימנע ככל האפשר משילוב של איורים רבים בתוך הספרים. עבודה עם מאייר מסרבלת את תהליך הכתיבה, מקשה עליך לערוך שינויים בטקסט – שהרי אתה כבר 'כבול' לאיור שביקשת – והאיורים גם מייקרים את הספר במידת מה. כשהתחלתי להגיש את 'עושים היסטוריה' האתגר הזה החמיר, באופן טבעי, כיוון שבפודקאסטים אין אלמנט ויזואלי כלל והכלי היחיד שעומד לרשותך, כאיש רדיו, הוא קולך. 

אם גם אתם יוצרים בתחומי הכתיבה או הרדיו, כנראה שנתקלתם בקשיים דומים. ומה לגבי מדיות אחרות, ויזואליות יותר? ובכן, במקרים רבים כדאי ורצוי להשתמש בעזרים ויזואליים במסגרת ההסבר שלנו: למשל, להציג שקפים, תמונות, סרטונים או כל עזר גרפי אחר כדי לתאר דברים שקשה להעביר בעל פה. הרי בסופו של דבר, הביטוי 'תמונה שווה אלף מילים' אינו קלישאה ריקה: במצבים מסוימים, זה באמת הפתרון הקל והמתבקש.
אבל בכל זאת, גם כשיש בידינו את האפשרות להשתמש בעזרים ויזואליים – כדאי בכל זאת לצמצם למינימום את מספרם. מדוע? מכיוון ששימוש מופרז בגרפיקות ואיורים נוטה להכביד עלינו ולסבך לנו את החיים. למשל, אם אנחנו צריכים להכין מצגת להרצאה פרונטלית, אז החיפוש אחר גרפיקות מתאימות באינטרנט יכול לבזבז לנו הרבה זמן – או, אם לא מצאנו איור מתאים, נאלץ ללמוד להשתמש בתוכנות עריכה גרפית מתוחכמות כדי ליצור כזה. ומה יקרה אם נגלה שבאולם שבו אנחנו אמורים להעביר את ההרצאה – אין בכלל מקרן, או שהמקרן מקולקל? במילים אחרות, יש לא מעט סיבות טובות להימנע מהסתמכות יתר על אמצעים ויזואלים. 

האלטרנטיבה לעזרים ויזואליים היא האנלוגיה. אנלוגיה היא משפט מהצורה 'משהו הוא כמו משהו אחר', ומטרתה לגשר על פערים בהבנה של רעיון מסוים על ידי הקבלה שלו לרעיון אחר שכבר קיים ומובן על ידי המאזין שלנו. לדוגמא, פורסט גאמפ – בסרט בעל אותו השם – מזכיר אנלוגיה שלימדה אותו אימו: "החיים הם כמו קופסה של שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל." פורסט מסתמך כאן על העובדה שרובנו נתקלנו בקופסת שוקולד במרוצת חיינו, ויודעים שאי אפשר לדעת מבחוץ מה תהיה צורתם של השוקולדים בתוך הקופסא – ובאותו האופן, אנחנו לא יכולים לדעת אלו הפתעות יזמנו לנו החיים. 

אנלוגיות עשויות להיות שימושיות מאוד כדי להעביר רעיונות מופשטים, או כאלה שיש בהם מרכיב ויזואלי מהותי. ניקח, כדוגמא, את החלבונים: מולקולות בעלות מבנה תלת-מימדי מורכב, שעשויות מרצפים של מולקולות קטנות יותר בשם 'חומצות אמינו.' למישהו שמעולם לא ראה דגם או איור של חלבון, כנראה יהיה קשה להבין במה מדובר. במקרה כזה נוכל לסייע לו אם "נצייר" את התמונה הבאה בדמיונו: 

"חלבון הוא כמו שרשרת של חרוזים צבעוניים, שבה כל 'חרוז' הוא למעשה סוג מסויים של מולקולה בשם 'חומצת אמינו.' בתום הרכבתה של השרשרת הארוכה הזו, החלבון מתקפל לצורה תלת-מימדית מורכבת, בדומה לאופן שבו מקפלים נייר כדי ליצור פסל אוריגמי."

בדוגמא זו השתמשתי בשתי אנלוגיות כדי להסביר שתי תכונות חשובות של חלבונים: המולקולות שמרכיבות אותם, והמבנה התלת מימדי שלהם. אם בחרתי אנלוגיה טובה, סביר להניח שהקהל יבין למה אני מתכוון גם ללא צורך באיור. 

כיצד לבחור אנלוגיה מוצלחת? אני יכול להציע שני קווים מנחים.

הראשון הוא שעל האנלוגיה להיות פשוטה דיה כדי שלא תאלצו להיכנס לתוך הסברים מורכבים לגבי האנלוגיה עצמה. למשל, אם אני צריך להשקיע חמש דקות רק כדי להסביר מהי שרשרת חרוזים לקהל שמימיו לא נתקל בעצם כזה – זו אינה אנלוגיה יעילה, שהרי כל מטרתה של האנלוגיה הוא לשמש כקיצור דרך להבנה, ולא להאריך ולסרבל את ההסבר. מכאן נובע שכדאי לבחור אנלוגיה פשוטה ככל האפשר, וכזו שתהיה מובנת ומוכרת לחלק גדול ככל האפשר מתוך הקהל שלנו. זה חלק מה'אמנות' שבבחירת אנלוגיות מוצלחות.

העקרון השני הוא שאסור שהאנלוגיה תבלבל את הקהל. בלבול כזה יכול להיווצר אם משהו באנלוגיה או באופן שבו היא מוצגת יוצר הקבלה לא נכונה בין הרעיון שאנחנו רוצים להעביר – כגון הקבלה למאפיין שולי כלשהו של הרעיון המקביל. לדוגמה, חרוזים הם גופים עגולים וקשים – בעוד שחומצות אמינו אינן כאלה. אם אומר משהו בסגנון 'חלבון הוא כמו שרשרת של חרוזים עגולים וקשים' (שימו לב להבדל בין הדוגמא המקורית שנתתי קודם, שבה החרוזים הם צבעוניים) – מאזיניי עלולים להתבלבל ולחשוב שחומצות אמינו הן באמת עגולות וקשות – בעוד שהכוונה המקורית שלי הייתה להקביל בין הצבעים השונים בשרשרת לסוגים השונים של חומצות אמינו. אנלוגיה שגויה שכזו עלולה לגרום להם לפספס את כוונתי. 

ולבסוף, לאנלוגיה יש יתרון נוסף: אפשר להשתמש בה כדי להוסיף שכבה נוספת של מידע – מימד נוסף של הבנה – לרעיון המקורי. כדי להבין זאת, הבה נחזור לאנלוגיה של פורסט גאמפ: "החיים הם כמו קופסה של שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל." לקופסה של שוקולדים יש תכונה ידועה נוספת, והיא ששוקולדים הם ממתק טעים. כשאימו של פורסט נתנה לו את האנלוגיה הזו, היא העבירה לו למעשה שני רעיונות: הראשון, שפגשנו, הוא שהחיים מלאים בהפתעות. השני, "השכבה הנוספת" של האנלוגיה, היא שההפתעות האלה עשויות להיות טעימות ומתוקות – דהיינו, שכדאי להביט על החיים במבט אופטימי. סוג כזה של ריבוד שכבתי הוא משהו שקשה יחסית לייצג באיור או תמונה, ולכן זהו מאפיין רב-עוצמה של אנלוגיות שיוצרים מיומנים ומוכשרים יכולים לנצל כדי להכניס מימד נוסף של עניין והנאה בהסברים שלהם. למשל, אנלוגיות רב-שכבתיות שכאלה הן הזדמנות נהדרת להשחיל הומור וכיף להסברים שלנו, מכיוון שבמסגרת האנלוגיה אנחנו עוזבים לרגע את הנושא המרכזי שבו אנו עוסקים ועוברים לתחום אחר, שם אנחנו חופשיים יותר להשתטות.

סיכום ביניים

  • לא תמיד יש לנו אפשרות להעזר באלמנטים ויזואליים כגון איורים ותמונות במסגרת ההסברים שלנו. גם אם יש בידינו אפשרות כזו, לעיתים שימוש נבון באנלוגיה חכמה יכול לחסוך לנו שעות של חיפוש אחר איור שיתאים לצרכינו.
  • אנלוגיה ("משהו הוא כמו משהו אחר") נעזרת בידע מוקדם שקיים אצל המאזין כדי להסביר מאפיינים מסוימים של הרעיון שאנחנו רוצים להעביר, ויכולה לסייע לנו לגשר על פערי ההבנה בינינו ובין הקהל. 
  • אנלוגיה טובה היא אנלוגיה פשוטה – שאין צורך להסביר אותה בפרוטרוט – וגם כזו שלא תבלבל את הקהל עם הקבלה לא נכונה: דהיינו, הקבלה בין מאפיינים לא רלוונטיים או לא נכונים של שני הצדדים באנלוגיה. 
  • אנלוגיה יכולה גם להוסיף רבדים נוספים של הבנה או משמעות להקבלה המקורית, ולהעשיר את ההסבר המקורי בהומור ובעניין. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *