כיצד ללמד חומר מורכב, חלק ה': הקונפליקט

הקונפליקט

אם תחפשו בגוגל 'איך ללמד חומר מורכב', סביר להניח שאחת התשובות הראשונות שתתקלו בהן תהיה – לשלב בשיעור סיפור מעניין. וזה נכון לגמרי: עובדה ידועה היא שאנחנו נמשכים לסיפורים כבר מגיל צעיר, ושמידע שמועבר באופן סיפורי נותר חקוק בזכרונם של המאזינים זמן רב יותר מאשר מידע שמועבר באופן כרונולוגי, למשל. רבים מאִמני הזיכרון – אנשים שמתמחים בשינון זריז של מידע אקראי, כגון סדר קלפים בחפיסה – נעזרים בטכניקות סיפוריות כדי להטמיע את המידע בזכרונם.

אבל כשאני מרצה בפני מורים או מדריכים, אחת השאלות הקבועות שאני נשאל היא – כיצד אמור המורה ליצור את הסיפור הזה בכוחות עצמו? הרי אף אחד מאיתנו אינו מאיר שלו או סטיבן קינג, רובנו לא זכינו בהכשרה מקצועית בתחום הכתיבה, ואין לנו ניסיון בתחום הזה. זאת ועוד, אני יכול להעיד מניסיוני האישי שלספר סיפור טוב – זה קשה. יש יחידי סגולה שניחנו בכשרון טבעי לספר סיפורים מעניינים, עבור רובנו, עם זאת – וגם אני כלול בקבוצה זו – מדובר ביכולת שנבנית במשך שנים של תרגול ואימון, תוך עבודה צמודה עם עורכים מנוסים שמרביצים בך את תורתם (ועוד ארחיב בהמשך על תפקידו החשוב של העורך בתהליך היצירה).

זאת ועוד, הנושאים שאנחנו מבקשים להעביר הם כמעט תמיד שונים בתכלית מהנושאים שנמצא ברומנים רבי מכר או סרטים שוברי קופות. לכתוב סיפור טוב על משולש רומנטי או מאבק הירואי בחייזרים זה לא קל – אבל זה בהחלט קל יותר מאשר לכתוב סיפור סביב הביולוגיה של התא, או תכונותיה של מערכת מכ"ם. ואם זה המצב, איך אנחנו יכולים לצפות ממורה בתיכון, או ממהנדס שעולה על הפודיום בכנס מקצועי – אנשים חסרי ניסיון בסוג כזה של תהליך יצירתי – לטוות סיפורים מעניינים סביב הנושא שהם אמורים להעביר?

ממידע – לסיפור

המפתח לפתרון הבעיה הזו טמון בתשובה לשאלה – 'מה הופך מידע (Information), לסיפור?'. דהיינו, מה גורם לאוסף של משפטים ופריטי מידע להפוך למשהו שהמוח שלנו מפרש כ'סיפור', ויותר מזה – מה הופך אותם לסיפור טוב? אם נדע להצביע על התכונות והמאפיינים שהופכים "מידע" ל"סיפור", נוכל להיעזר בידע הזה כדי להפוך את המידע שאנחנו מבקשים להעביר בשיעור ליותר סיפורי – אפילו אם אנחנו לא סופרים מקצועיים או תסריטאים מנוסים. אפשר להקביל זאת להבדל שבין מעצב אופנה, ל'סתם' מישהו שיש לו טעם טוב בלבוש. עיצוב אופנה הוא מקצוע, וכמו כל המקצועות הוא דורש הכשרה וניסיון – אבל כדי להתלבש בטוב טעם, לא צריך תואר בעיצוב: די בהבנה בסיסית של מספר אלמנטים עקרוניים, כמו למשל מהי התאמת צבעים נכונה. במילים אחרות, אם נכיר את האלמנטים החשובים והעקרוניים של כתיבה סיפורית, נוכל לשלב אותם בהסברים שלנו ובכך להעשיר ולשפר את השיעור במידה ניכרת. נכון: כנראה שלא נגיע לרמתם של מאיר שלו וסטיבן קינג – אבל למרבה המזל, אין בכך צורך. 

השאלה 'מה הופך מידע לסיפור' העסיקה כותבים ומחזאים מכל הדורות, לפחות מאז ימי יוון העתיקה ואולי אפילו קודם, ולשמחתנו – יש לנו תשובות לא רעות לשאלה הזו. למעשה, חיפוש קצר בגוגל ימצא לכם המון ספרים מעולים שעוסקים בשאלה הזו (אישית, אני ממליץ על "סיפור", מאת רוברט מקי – אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שכתב היטב על הנושא). הספרים האלה יעניקו לכם שפע של טכניקות והצעות לכתיבה סיפורית, החל משלב הרעיון ועד כתיבת דיאלוגים. אבל יש אלמנט אחד, מתוך שלל האלמנטים והטכניקות, שלדעתי הוא החשוב והבסיסי ביותר – הקונפליקט

הקונפליקט נמצא בבסיס כל סיפור שאי פעם שמעתם: מה"אודיסאה" של הומרוס, ועד הסרט האחרון של טום קרוז. לעיתים מדובר בקונפליקט חיצוני: למשל, יריב שמנסה להסיט את הגיבור ממטרתו ולהכשילו. לעיתים מדובר בקונפליקט פנימי, כגון התחבטות של הגיבור בין נאמנות לאהובתו ונאמנות למשפחתו. לעיתים מדובר בקונפליקט 'גדול': מאבק לחיים ולמוות או מלחמה בין-כוכבית. לעיתים מדובר בקונפליקט 'קטן', כמו שני תלמידי בית ספר הנלחמים על ליבה של נערה יפה. הקונפליקט יכול ללבוש אינספור צורות – אבל הוא תמיד שם, בכל סיפור. יותר מזה: אם אין קונפליקט, זה לא סיפור.

אני לא יודע לומר בוודאות מה יש בו, בקונפליקט, שמגרה ומושך כל כך את בני האדם. אם אני צריך לנחש, אני חושב שזה קשור לרגשות: קונפליקט הוא משהו שמדלג 'מעל' לשכבות הרציונליות של מוחנו וחודר עמוק יותר פנימה, אל הרגש הגולמי והפראי. אבל תהא הסיבה אשר תהיה, אני יכול להבטיח לכם שברגע ש'תזריקו' קונפליקט כלשהו לתוך ההסבר שלכם, אוזניהם של קהל השומעים יזדקרו, העיניים יתרוממו ממסכי הטלפונים, ותזכו – לפחות לכמה דקות – במלוא תשומת ליבם של הנוכחים. אין כוח חזק יותר שסופר או תסריטאי אוחזים בו, מאשר היכולת ליצור קונפליקטים טובים.

אגלה לכם סוד אפל ומביש מעברי הרחוק. פעם, בשנות השמונים, שודרה בערוץ הראשון אופרת סבון בשם 'שושלת' (Dynasty). מדובר באופרת סבון טלוויזיונית קלאסית, כזו שעוסקת מתחילתה ועד סופה בתככים, בגידות וסכסוכים. היום, לא תתפסו אותי צופה בתכנית כזו – אבל איך שהוא, כשהייתי בן עשר, מצאתי את עצמי נשאב לתוך המערבולת הצהובה הזו. אני חושב שצפיתי (באדיקות!) בכמעט מאה פרקים של הסדרה לפני שתפסתי את עצמי בידיים, נטשתי את 'שושלת' ועברתי לצפות בתכנים הרבה יותר מתוחכמים – כמו קץ' בערוץ המזרח התיכון.

אז וגם היום, מדורי הרכילות לא ממש עניינו אותי ולא נמשכתי לחיטוט בחיי הזוגיות של היפים והמפורסמים. אם כן, מה גרם לי להתמכר ל'שושלת'? התשובה ברורה: הקונפליקטים. אחרי פרק או שניים, היה לי ממש חשוב לגלות מה יעשה ג'ון כשיגלה שבלייק מנסה לגנוב ממנו את העסקה הענקית, ואלו צרות תגרום אלכסיס המרשעת ללינדה התמימה. במילים אחרות, הקונפליקטים עוררו את סקרנותי, ודירבנו אותי להמשיך לצפות בסדרה, פרק ועוד פרק. 

זהו, אם כן, תרומתו הגדולה של הקונפליקט בסיפור: הוא מעורר את סקרנותם של המאזינים. הקונפליקט מייצר מתח – מי ינצח? מי יפסיד? מה יקרה בהמשך? – והמתח משאיר אותנו קשובים ועירניים. אם נדע לשלב קונפליקט במידע שאנחנו מבקשים להעביר לקהל, הוא יעזור לקהל שלנו לצלוח את המכשולים שעומדים בפניהם, כמו קטעי הסבר מורכבים ומאתגרים. 

אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר לעוצמתו של הקונפליקט בהקשר שלנו, של לימוד חומרים מורכבים, היא הספר  "המשפט האחרון של פרמה", מאת הסופר הבריטי סיימון סינג' (והסרט שנעשה בעקבותיו). הספר עוסק בחידה מתמטית שניסח מתמטיקאי צרפתי מוכשר בשם פייר דה פרמה (Fermat) במאה ה-17, ובניסיונותיהם של מאות ואולי אלפי מתמטיקאים לפצח אותה במשך למעלה משלוש מאות שנה. מניסיוני – ואני בטוח שמורים רבים יסכימו איתי – מתמטיקה היא אחד התחומים הקשים והמאתגרים ביותר לפיצוח בתחום ההוראה: מדובר בידע מופשט מאוד, שכרוך בהמון תרגול ממושך ומתסכל. ובכל זאת, 'המשפט האחרון של פרמה' הוא רב מכר: הספר הראשון העוסק במתמטיקה שזכה להגיע למקום הראשון בטבלת מכירות הספרים בבריטניה. 

סוד הצלחתו של הספר הוא בעושר האדיר של קונפליקטים שסינג' הצליח לדחוס לתוכו: מגוון של קונפליקטים מכל סוג. יש קונפליקט חיצוני ברור ורב-עוצמה, והוא הקונפליקט בין המתמטיקאים והחידה שהם מנסים לפתור. יש קונפליקטים בין המתמטיקאים לבין עצמם, כשכל אחד רוצה להיות זה שיפתור את החידה המפורסמת ראשון ויזכה לתהילת עולם – וישנם הקונפליקטים של 'גיבור' הספר, אנדרו ווילס (Wiles): קונפליקט פנימי בינו לבין עצמו בשאלה האם להקדיש את הקריירה שלו לניסיון לפתור חידה שרבים טענו שאין לה כלל פתרון, וקונפליקט חיצוני מול שאר העולם האקדמי, שפיקפק בתחילה בפתרון אליו הגיע. העושר הזה של קונפליקטים, בכל כך הרבה רמות, הוא אחד הסיבות העיקריות להצלחתו של הספר. 

האמת, לא בחרתי ב'משפט האחרון של פרמה' באקראי: זה הספר שבזכותו החלטתי לעסוק בכתיבה של מדע פופולארי, ושכנע אותי לעשות את הצעד הראשון במסע שהוביל אותי להקים את 'עושים היסטוריה' וכל מה שבא אחריה. חברתי דאז קנתה לי את הספר כמתנה לקראת נסיעה לחו"ל, ו"בלעתי" אותו בכזו שקיקה שסיימתי אותו בתוך ימים ספורים. סינג' הראה לי שאפשר להסביר מדע בצורה מרתקת, אם עושים את זה כמו שצריך. וגם חברתי הרוויחה מכל העניין: התחתנתי איתה…

הבה ניתן דוגמא נוספת. נניח, למשל, שאני רוצה להסביר משהו מתחום תורת הקוונטים. תורת הקוונטים ידועה לשמצה כמבלבלת ומורכבת: מדובר בדברים שמתרחשים בסקאלות הקטנות ביותר המוכרות לנו – סדרי גודל של גרעיני אטומים – והחוקים השולטים בהתרחשויות האלה שונים ומוזרים מאוד מהחוקים המוכרים לנו מחיי היום יום. איזה קונפליקט אפשר 'להזריק' להסבר שלי, כדי להפוך אותו לסיפורי ומותח יותר? 

למזלנו, יש קונפליקט כזה – והוא אפילו די מפורסם בחוגי הפיזיקה. אלברט איינשטיין, שהגה את תורת היחסות, התקשה לקבל כמה מהרעיונות המרכזיים של תורת הקוונטים – כמו למשל, הרעיון לפיו אירועים מסוימים תלויים באקראיות מוחלטת שאי אפשר לחזות אותה. "אלוהים לא משחק בקוביות," היא אחת האמרות המפורסמות שלו (ונילס בוהר, מחלוצי פיזיקת הקוונטים, החזיר לו בהומור – 'אלברט, תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות…') ככל שהתקדמו השנים, יותר ויותר פיזיקאים קיבלו את תורת הקוונטים כתקפה – ואיינשטיין העיקש נותר מבודד בהתנגדותו. יש לנו כאן קונפליקט מפואר ורב עוצמה בין אחד הגאונים הגדולים בתולדות הפיזיקה – ובין כמעט כל שאר הקהילה המדעית. מי ינצח?… אם אשכיל לשזור את הקונפליקט הזה בהסבר שלי, סביר להניח שהקהל יהיה מסוקרן וקשוב יותר למה שיהיה לומר, כיוון שכדי להבין את מהות הקונפליקט וזהות המנצח – יש להבין את הרעיונות הפיזיקליים שעומדים במרכזו. 

כיצד יוצרים קונפליקט

כעת עולה השאלה: כיצד יוצרים קונפליקט שכזה? שוב – הסרטים, הסדרות והרומנים שאנחנו צורכים ביום יום הרגילו אותנו לחשוב שקונפליקט הוא רק בין בני אדם: יריבות, תחרות וכדומה. ברור שאם יש בידינו, במקרה, קונפליקט אנושי שמתקשר לנושא השיעור – כמו הקונפליקט בין איינשטיין והקהילה המדעית – זה נהדר. אבל ברוב המקרים – לא יהיה לנו מזל שכזה. יריבויות אישיות סוערות ואמוציונליות הן לשמחתנו מצרך נדיר יחסית בדברי ימי המדע. מה עושים? האם עלינו להרים ידיים?

ברור שלא. אנחנו רגילים לחשוב על קונפליקט כעל מחלוקת בין בני אדם – אבל זה לא נכון. כל קונפליקט, ולו הסוער והאמוציונלי ביותר, הוא ביסודו קונפליקט בין רעיונות מנוגדים או בין תפיסות עולם מתחרות. אם יש דמויות אנושיות  שמעורבות בקונפליקט, הן לרוב רק מייצגות את תפיסות העולם המנוגדות האלה.

ניקח, כדוגמא, את סדרת סרטי 'מלחמת הכוכבים' (Star Wars). על פני השטח, היריבות בין דארת' ווידר ולוק סקייווקר היא יריבות אישית בין שני אבירי ג'די – אבל רק על פני השטח. לאמיתו של דבר, כל אחת מהדמויות הללו מייצגת תפיסת עולם מסויימת, שמתנגשת בתפיסת העולם של השני. וויידר מייצג את הרעיון לפיו ניתן לנהל ולשלוט ביקום רק באמצעות פחד וכוח, ולוק את הרעיון ההפוך – שחמלה וטוב לב הם הדרך הנכונה. אותו הדבר נכון גם לגבי המחלוקת בין איינשטיין ושאר המדענים, במקרה של תורת הקוונטים: תפיסת העולם של איינשטיין – שהיקום אינו יכול להיות כה אקראי – היא זו שעמדה בניגוד לתפיסת עולם של הפיזיקאים שניסחו את התורה החדשה הזו. במילים אחרות, אין מדובר כאן ביריבות אישית, אלא במחלוקת שנובעת מתפיסות עולם מנוגדות. 

המסקנה מהאמור לעיל היא שכדי לבנות סיפור טוב, כזה שידחוף את ההסבר שלכם קדימה ויעניק לו אנרגיה ותנופה – עליכם לחפש קונפליקט בין רעיונות מנוגדים. וזה, מסתבר, לא כל כך קשה! בכמעט כל תחום של עשיה אנושית יש מגוון של דעות ורעיונות שאפשר להציב ולעמת אלה כנגד אלה. הדוגמאות רבות מספור: כדורגל? סגנון משחק הגנתי לעומת סגנון התקפי. כלכלה? שוק חופשי לעומת תכנון מגבוה. ביולוגיה? אבולוציה לעומת 'תכנון תבוני.' אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד, אבל אני מקווה שהבנתם את הפרינציפ. 

השורה התחתונה, אם כן, היא שניתן למצוא קונפליקט בכמעט כל נושא שרוצים לדבר עליו, ולשלב אותו בשיעור כדי להעניק להסבר את האנרגיה החיונית כל כך. אם ישנן דמויות אנושיות שמייצגות את תפיסות העולם המנוגדות האלה, באותו האופן שבו לוק סקייווקר ודארת' ווידר מייצגים את תפיסות העולם שלהם – מה טוב. אם אין דמויות כאלה – לא נורא! הקונפליקט הוא העיקר, ומחלוקת בין תפיסות עולם היא לכשעצמה מעניינת ומושכת: אולי לא מעניינת מספיק בשביל שובר קופות הוליוודי, אבל טובה מספיק לצרכינו. 

כמעט כל קונפליקט ישדרג את ההסבר שלנו ויעניק לו אנרגיה חיונית, אבל כמו בכל דבר – גם בקונפליקטים, יש קונפליקט מוצלח יותר וקונפליקט מוצלח פחות. השאלה המתבקשת היא – כיצד ניצור קונפליקט טוב ומרתק? 

שני מאפיינים יעזרו לנו לבחור את  הקונפליקטים שלנו. הראשון הוא הניגוד שבין הרעיונות או תפיסות העולם: ככל ששתי תפיסות העולם שונות ומנוגדות זו, כך הקונפליקט שלנו יהיה חזק ועוצמתי יותר. למשל, מחלוקת בין שני ביולוגים בשאלה האם חרק מסוים שייך למין אחד או למין אחר היא אמנם סוג של קונפליקט – אבל המחלוקת בין תומכיו של צ'ארלס דארווין למאמינים ב'תכנון תבוני' (התפיסה לפיה 'בורא' מסתורי קבע את תכונותיהם של היצורים בטבע) היא מחלוקת הרבה יותר משמעותית ורבת עוצמה. במקרה הראשון, מדובר בחילוקי דעות בין שני מדענים שבגדול, מסכימים על כמעט כל דבר – פרט לעניין הנקודתי של החרק המדובר. במקרה השני, מדובר על חילוקי דעות הרבה יותר עמוקים: הויכוח בין תומכי האבולוציה והבריאתנים הוא הרבה יותר מאשר "מחלוקת מדעית" (אם בכלל ניתן להתייחס אליה ככזו): זהו ויכוח בין תפיסת עולם מדעית ותפיסת עולם דתית – שני "עולמות" שונים ומנוגדים מאד. אם ניצבת בפנינו הבחירה, ברור שעדיף לבחור בקונפליקט בין הרעיונות הכי מנוגדים שאנחנו יכולים למצוא. 

העיקרון השני הוא: ככל שמחיר התבוסה לאחד או שני הצדדים גבוה יותר – הקונפליקט חזק יותר.

ניקח, לצורך הדוגמא, את הסרט 'שליחות קטלנית' (Terminator). שרה קונור, הגיבורה הראשית, מייצגת את הרעיון של 'העליונות האנושית'. הרובוט המחסל – בגילומו של ארנולד שוורצנגר – מגלם את הרעיון של 'עליונות המכונה'. תסכימו, אני מקווה, שיש כאן פער חריף וברור בין הרעיונות האלה – פער שמיוצג בצורה מטאפורית גם בניגוד שבין הדמויות הראשיות: אישה ('המין החלש') לעומת רובוט בעל כוחות על-אנושיים. בנוסף, מכיוון ששני הרעיונות האלה לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת בעולם הסיפור – דהיינו, או שבני האדם ישמידו את הבינה המלאכותית או שהבינה המלאכותית תשמיד את המין האנושי – מחיר התבוסה לשני הצדדים הוא גדול במידה בלתי מתקבלת על הדעת. זהו קונפליקט שלאף אחד מהם אסור להפסיד בו – וזה סוד עוצמתו.

כמובן שהקונפליקטים שאתם תעסקו בהם יהיו לרוב הרבה פחות קיצוניים, אבל זה לא אומר שהם בהכרח יהיו 'חלשים' יותר. למשל, ישנם קונפליקטים שעשויים להשפיע על עתידו המקצועי של מישהו, והמחשבה על קריירה שלמה שתרד לטימיון – היא לכשעצמה מניע חזק מאין כמוהו לקונפליקט. במאבק בין שני רעיונות מדעיים מנוגדים, מחיר הכישלון עשוי להיות עיכוב של עשרות או מאות שנים בקידמה המדעית והטכנולוגית: אמנם לא סופו של המין האנושי, אבל בהחלט מחיר כבד שירע את חייהם של אינספור בני אדם.

טעות נפוצה: החלשת הרעיון המנוגד

כאן המקום לציין את אחת הטעויות הנפוצות ביותר, והיא: החלשה מכוונת של הרעיון המנוגד.

נאמר ואני רוצה לדבר על עולמנו, ולשכנע את מאזיני שכדור הארץ הוא עגול. אם נצא מתוך נקודת הנחה שקונפליקט הוא המפתח להצגה משכנעת ומרתקת של החומר, אזי נובע מכך שעלי לשלב בהסבר את הרעיון המנוגד – דהיינו, את טענותיהם של אלה שטוענים שכדור הארץ הוא דווקא שטוח.
עבור רבים מקהילה המדעית,
מדובר בסדין אדום: הם יטענו שבעצם ההתייחסות לתומכי תיאוריית כדור הארץ השטוח וטענותיהם, אנחנו מעניקים להם "לגיטימיות". לכן אסור להתייחס אליהם כלל, ואם בלית ברירה עלינו להזכיר טיעון כלשהו של אנשי הארץ השטוחה, אנחנו צריכים להגחיך את הטיעונים שלהם ולהתייחס אליהם כאל טיפוסים הזויים וקונספירטיבים.

אני יכול בהחלט להבין את הלך המחשבה הזה. אחרי הכל, כל מי שזכה בהשכלה מדעית ולו הבסיסית ביותר, לא יכול לקחת ברצינות את הרעיון שכדור הארץ שטוח. ובכל זאת, אני טוען כי החלשה מכוונת של רעיון הארץ השטוחה במסגרת שיעור או הדרכה על הנושא, היא טעות שהמחיר שלה – באופן פרדוקסלי – הוא דווקא החלשה של הרעיון "שלנו" – הרעיון לפיו כדור הארץ הוא עגול.  מדוע?

הסיבה הראשונה היא שהחלשת אחד הצדדים היריבים בסיפור שלנו מחלישה את הקונפליקט – וזו, בתורה, גורמת לסיפור שלנו להיות משעמם. אם הסיפור שלנו משעמם – הקהל לא יקשיב לנו כלל, ולא נקבל הזדמנות להציג את הרעיון שכן חשוב לנו להעביר במסגרת השיעור. 

הנה דוגמא שתמחיש את דבריי. נניח שג'יימס קאמרון, הבמאי של 'שליחות קטלנית' היה בוחר להגחיך את הרעיון המתנגד של הסרט – הרעיון שלפיו מכונות המצויידות בבינה מלאכותית עליונות על בני האדם, ולכן הן עלולות להשמיד אותנו ולרשת את הארץ. במקום ללהק לתפקיד 'המחסל' את ארנולד שוורצנגר השרירי, הוא היה מלהק שחקן הרבה פחות מרשים, ומאפשר לגיבורי הסרט להשמיד את המחסל הלא-מחסל הזה בקלות יחסית. מה היה קורה אז? אני מניח שאתם מבינים שהתוצאה הייתה כישלון מהדהד, מכיוון שבהעדר קונפליקט מעניין, הסרט היה משעמם ולא משכנע: אם היריב היה חלש ואנמי, אז הסרט 'שליחות קטלנית' היה מעניין פחות או יותר כמו לראות שחקן טניס משחק מול הקיר. באותו האופן, אם נגחיך את רעיון הארץ השטוחה, הרעיון המנוגד לרעיון שלנו, נקבל קונפליקט לא מעניין – ואם הקונפליקט לא מעניין, הקהל יפסיק להקשיב לנו ולא נקבל הזדמנות לספר לקהל על הרעיון שאנחנו כן מחבבים, רעיון כדור הארץ הכדור. 

הסיבה השניה שהגחכה של הרעיון המנוגד היא טעות, היא שבהעדר רעיון מנוגד חזק ורב עוצמה – אנחנו מאבדים את ההזדמנות להדגים בפני הקהל כמה שהרעיון שלנו הוא חזק ורב עוצמה אפילו יותר.
חישבו, כדוגמא, על הטניסאי רוג'ר פדרר, או הכדורגלן ליאו מסי. מדוע אנחנו אומרים על השניים האלה שהם פנומנים, שחקני-על בתחומם? האם זה מכיוון שפדרר ניצח את המדורג 100 בעולם בטניס? האם זה מכיוון שמסי הבקיע שלושער נגד הפועל פתח תקווה (אם היא אכן קיימת)? לא, וודאי שלא. פדרר הוא טניסאי גדול מכיוון שניצח שוב ושוב את גדולי הטניסאים של דורו וזכה בהמון תחרויות חשובות, ומסי הוא כדורגלן גדול מכיוון ששיחק נגד כל הקבוצות החזקות ביותר בעולם – וניצח. לנצח את המדורג 100 או קבוצה קטנה בארץ מזרח תיכונית נידחת לא הופך אותך לספורטאי-על: רק ניצחון על יריב חזק וראוי מסוגל לעשות זאת. זו הסיבה שהמחסל של קאמרון הוא יצור רב-עוצמה: אלמלא עוצמתו של המחסל, לבמאי לא הייתה הזדמנות להדגים בפני הצופים שבני האדם בכל זאת עליונים על הרובוטים בזכות התכונות ה'אנושיות' שלהם, כמו למשל היכולת לאהוב והנכונות להקרבה עצמית.

בשורה התחתונה, אם כן, כשאנחנו בוחרים להגחיך את הרעיון המתנגד (או, גרוע יותר, להתעלם ממנו לגמרי) – אנחנו הורגים את הקונפליקט, הופכים את הסיפור למשעמם – ומפספסים את ההזדמנות להדגים את כוחו האמיתי של הרעיון שאותו אנחנו שואפים להציג לקהל במלוא הדרו.

על כן, כשאתם מציגים את הרעיון המרכזי במסגרת ההסבר ובוחרים רעיון מנוגד לו כדרך ליצור קונפליקט ולהגביר את העניין בסיפור – אל תשכחו לתת לרעיון המנוגד את המקום הראוי לו. בל נטעה: אין הכוונה כאן להרעיף שבחים על הרעיון המנוגד, או להעלות אותו על נס באופן כלשהו. אחרי הכל, כשג'יימס קאמרון עיצב את דמותו של המחסל ב'שליחות קטלנית', הוא לא הפך אותו לרובוט חמוד וידידותי בסגנון Wall-E. ההפך הוא הנכון: המחסל של שוורצנגר הוא אכזרי וחסר-רחמים, והוא מוצג באופן שגורם לנו לפחד ממנו ולא לאהוב אותו. באותו האופן, אין סיבה להציג את מתנגדי החיסונים כאנשים נחמדים ומתוקים (למרות שאני בטוח שחלקם באמת אנשים נחמדים, ברמה האישית) – אלא רק לוודא שהטיעונים שלהם מוצגים בצורה חזקה, ברורה ומשכנעת. אחרי שעשינו את זה, נוכל "לפרק" את הטיעונים האלה באמצעות טיעונים מדעיים והיסטוריים, ולשכנע את הקהל בעליונותו של רעיון החיסונים. 

סיכום ביניים

  • אם נשלב סיפור בהסבר שלנו – ההסבר יהיה הרבה יותר מרתק, מושך ומשכנע. 
  • היכולת לספר סיפור טוב אינה טריוויאלית: לא כל אחד מסוגל לספר סיפור טוב. 
  • כדי להעשיר את ההסבר שלנו בסיפוריות, עלינו להטמיע בתוכו "אלמנטים סיפוריים"  – והאלמנט הסיפורי הראשון במעלה הוא הקונפליקט
  • הקונפליקט מזריק להסבר מתח, ומתח זה משאיר את הקהל עירני וקשוב, ומעניק לו את הכוח והיכולת לצלוח הסברים מורכבים ומאתגרים. 
  • קונפליקטים יכולים לבוא במגוון רחב של סוגים וצורות. הקונפליקט המוצלח ביותר הוא לרוב בין בני אדם – אבל בבסיסו, כל קונפליקט (גם קונפליקט אנושי) הוא למעשה קונפליקט בין רעיונות ותפיסות עולם. מכיוון שכך, גם אם אין בתחום שבחרנו קונפליקט אנושי מרתק – כמעט תמיד נוכל למצוא קונפליקט בין רעיונות מנוגדים, ועליו לבסס את ההסבר שלנו. 
  • קונפליקט מוצלח נשען על שני מאפיינים עיקריים: הראשון – מידת הניגוד שבין שתי תפיסות העולם המנוגדות. ככל שהרעיונות המנוגדים שונים ומרוחקים זה מזה, הקונפליקט יהיה חזק יותר. השני – ככל שמחיר התבוסה לאחד או שני הצדדים גבוה יותר – כך הקונפליקט חזק יותר. 
  • אם בחרתם רעיון מנוגד כדי ש"יתמודד" מול הרעיון שאתם רוצים להעביר, אל תסתירו אותו ואל תחלישו אותו: ההפך הוא הנכון – הציגו את הרעיון המנוגד באופן ברור ומשכנע כדי להעצים את הקונפליקט מחד, וגם כדי לחזק את הרעיון שלכם.

2 Replies to “כיצד ללמד חומר מורכב, חלק ה': הקונפליקט”

  1. תודה רבה רן,
    אני רוצה להציע סיבה מדוע אנחנו מרותקים לקונפליקטים מבחינה אבולוציונית, כמובן זו השערה שאינה מגובה בדבר. ייתכן שבני האדם שהיו מרותקים מקונפליקטים של אחרים, והייתה להם ציפיה לראות מי מנצח בנסיבות מסוימות, קיבלו הזדמנות ללמוד מהניסיון של אחרים על מי מנצח במקרים שונים.
    הסיפורים האלה תכנתו את המוח שלהם בצורה ששיפרה את האינטואיציה ההישרדותית שלהם כשהם ייתקלו בקונפליקטים דומים (לדוגמה האם זה משתלם להתגרות באריה)

    אני גם רוצה להציע סיבה נוספת למה לא צריך להגחיך את הטיעון הנגדי. הגחכה של הטיעון לדעתי גורמת לקהל שלנו לחשוב שאנחנו מזלזלים בתבונה שלהם להבחין בין טיעונים חזקים וטיעונים לא טובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *