איך ללמד חומר מורכב, פרק י"א – חשיבותו של העורך (ואיך להסתדר בלעדיו)

איך קוראים לעורך של סדרת ספרי 'הארי פוטר'? איך קוראים לעורך של סדרת ספרי 'הדוד אריה'?

אם אתם לא יודעים את התשובה, אל תרגישו לא בנוח: כשמדובר בספרים, רוב הקוראים מכירים רק את שמו של הסופר. שמו של העורך יופיע, ברוב המקרים, באותיות קטנות בעמודים הפנימיים. אבל למרות שהעורך פועל 'מאחורי הקלעים', יש לו תפקיד חשוב ביותר – קריטי, אפילו – בתהליך היצירה! למעשה, ישנם לא מעט מקרים בתולדות הספרות שבהם השפעתו של העורך על היצירה הסופית הייתה כה רבה, עד שיש ספק רב אם הסופר לבדו היה מסוגל להגיע לפסגות היצירה אליהם הגיע. אחת הדוגמאות המוכרות היא זו של ז'ול ורן, סופר המדע הבדיוני המפורסם, שקריירת הכתיבה שלו דישדשה במשך זמן רב – עד שפגש את פייר-ז'ול הצל (Hetzel), עורך ומוציא לאור מנוסה ששכנע אותו לערוך שינויים משמעותיים בכתבי-היד שלו. השינויים האלה שיפרו מאוד את הספרים של וורן, והפכו את העלילות למותחות ומרתקות יותר. ההצלחה לא איחרה לבוא. דוגמה מוכרת נוספת היא זו של ג'ון קאמפבל (Campbell), בשנות הארבעים והחמישים עבד עם כמה מטובי סופרי המדע הבדיוני – אייזיק אסימוב ורוברט היינליין, למשל – ולמעשה עזר לעצב את ז'אנר המדע הבדיוני. (כתבתי על הצל, קאמפבל ואחרים בהרחבה כאן). 

הדוגמאות שנתתי הן מעולם הכתיבה – אבל עריכה רלוונטית לכמעט כל מדיה או פעילות יצירתית אחרת, בין אם מדובר בוידיאו, אודיו או אפילו הרצאה פרונטלית. בכל המדיות, תפקידיו של העורך זהים, פחות או יותר. 

תרומתו של העורך

ברמה הבסיסית ביותר, העורך משמש כמעין 'בקרת איכות' ראשונית של היצירה: למשל, הוא בוחן את העובדות והטיעונים שמביא היוצר ומוודא שהם מבוססים ומשכנעים, או בודק את התחביר והדקדוק. כתבתי 'רמה בסיסית', אבל אין לזלזל בחשיבותה של בקרת איכות זו: ציטוט של עובדה שגויה או שגיאה תחבירית צורמת יכולים לפגוע קשות באמינות של היצירה כולה…אני משתמש ב'רמה בסיסית' במובן של יסודות איתנים, שבלעדיהם המבנה כולו יהיה רעוע. 

אבל אין ספק שהתרומה הגדולה ביותר של עורך טוב היא בכל מה שקשור בזיהוי החולשות ונקודות התורפה של היצירה. כפי שראינו בפרקים הקודמים של הספר, יש לא מעט 'בורות' שיוצר לא מנוסה – ואפילו יוצר מנוסה מאוד! – יכולים ליפול לתוכם: החל ממבנה נרטיבי לא מוצלח, דרך הסברים לא יעילים, דוגמאות גרועות, חשיפה מוקדמת מדי של מידע קריטי ועוד ועוד. במקרים רבים, היוצר יהיה 'עיוור' לחולשות האלה מכיוון שהוא או היא שקועים עד הצוואר בפרטים הקטנים וה'טקטיים' של היצירה – ניסוחים, טיעונים, הדוגמאות, ההסברים וכולי. העורך, שבוחן את היצירה 'מבחוץ', שקול למאמן כדורגל שצופה על שחקניו מהקווים ומסוגל לראות את התמונה הגדולה.

דוגמה מצוינת ל'עיוורון' כזה שלקיתי בו בעצמי הוא פרק שעשיתי בעושים היסטוריה על אורי גלר. אישית, אין לי חיבה גדולה לגלר ומעלליו – והסנטימנט הזה זלג, באופן טבעי ולא מודע, אל הטקסט של הפרק. העורכת שלי דאז, דינה בר-מנחם, זיהתה את החולשה הזו מיד, ו'נתנה לי בראש': ההטייה האישית שלי נגד גלר קילקלה את הפרק והפכה אותו מסיפור מרתק על קוסם כריזמטי שהחליט להפוך ל'קורא מחשבות' – למניפסט אישי שלי נגד גלר.
דינה צדקה, כמובן: את מי מעניין מה רן חושב על אורי גלר? המאזינים באו לשמוע את סיפורו של גלר, ובמקום זאת קיבלו טור פרשנות בעיתון של יום שישי! בעקבות ההערה החכמה הזו, הפכתי את הפרק על ראשו: הוצאתי את כל הדיעות האישיות שלי, והתמקדתי בסיפור עצמו. את כל הביקורות השליליות על גלר משמיעים, בגרסא המתוקנת, מתנגדיו של גלר בעולם הקוסמות – ובראש ובראשונה, הקוסם והספקן המפורסם ג'יימס רנדי, שניהל מערכה עיקשת נגד גלר במשך ארבעה עשורים תמימים. באופן הזה, הפכתי את הביקורת הגלויה שלי – לקונפליקט אישי בין שני קוסמים כריזמטיים, והסיפור כולו השתפר באופן דרמטי. 

עבודה מול עורך

הדוגמה הזו גם מובילה אותי באופן טבעי לנקודה הבאה, והיא אופן העבודה מול עורך. תפקידו של העורך הוא להעביר ביקורת על היצירה, וככל שהיצירה פחות טובה – על הביקורת להיות חריפה ונוקבת יותר, שאם לא כן העורך מועל בתפקידו. אף אחד לא 'נהנה' לקבל ביקורת, אבל במקרה של עבודה מול עורך – על היוצר לסגל אופן חשיבה אחר לגמרי. עליו לחבק את הביקורת הזו ולהוקיר אותה. לאהוב אותה, אפילו! 

איך עושים את זה? נתקלתי פעם בהבחנה חכמה (לא זוכר את מקורה, לצערי): על כל קורא או מאזין ששולח אליך הערה או ביקורת – יש *מאות* קוראים שחושבים בדיוק אותו הדבר, אבל לא טורחים לספר לך על כך. תחשבו על זה ככה: כמה פעמים ראיתם פרק לא מוצלח בסדרה כלשהיא, סרט מאכזב בקולנוע או ספר עם סוף גרוע? לא מעט פעמים, אני מניח. כמה פעמים פתחתם את הדואר האלקטרוני אחרי הצפייה או הקריאה – וכתבתם מייל לבמאי או לסופר כדי לספר לו על כך, ואולי להציע דרכים לתיקון? אם התשובה היא 'אף פעם' – אתם בחברה טובה. 

מכיוון שכך, על היוצר להתייחס אל ביקורת בונה כפי שהיא באמת: כמו אל אבן חן נדירה. לא תמיד הביקורת שנקבל תהיה צודקת במלואה, אבל מניסיוני – כמעט בכל המקרים, יהיה גרעין של אמת בביקורת הזו, ולכן טוב יעשה יוצר נבון אם יסגל לעצמו הרגל שלא 'לנפנף' ביקורת אף פעם – ותמיד לחפש בה את אותו גרעין אמת, שכן האמת הזו היא המפתח לשיפור מתמיד. במילים אחרות, מי שנותן לאגו שלו לשחק תפקיד בתהליך היצירה, כמעט תמיד נידון לכישלון בטווח הארוך. ברגע שנסגל לעצמנו את אופן החשיבה הזה, נוכל להעריך באמת ובתמים את תרומתו של העורך לתהליך היצירה. לא רק שבעבודה עם עורך אנחנו זוכים להמון ביקורת בונה נדירה כל כך – מדובר גם בביקורת מאיש מקצוע מנוסה, ששקולה באנלוגיה שלנו לאבן חן משויפת ומהוקצעת למופת. ביקורת יקרת ערך, שלו היינו צריכים לחכות לקהל שלנו כדי לקבל אותה, היינו מבזבזים המון זמן – אם בכלל היינו מקבלים אותה אי פעם.

כמובן, אנחנו לא חייבים לקבל כל הערה שנותן העורך ככתבה ולשונה. לפעמים, מה שנדמית לעורך כטעות – היא למעשה הברקה יצירתית לא שגרתית. כולנו שמענו סיפורים על אמנים מבריקים שחוו דחייה מכיוון שעשו דברים לא שגרתיים. הדוגמה האהובה עלי היא של 'לד זפלין', הלהקה המפורסמת, שחבריה בחרו את שמה אחרי שאחד המבקרים אמר להם שהתקליט שלהם עומד להתרסק 'כמו צפלין מעופרת'… זה בסדר גמור לא להסכים עם ביקורת כלשהי – כל עוד אנחנו לא מתעלמים ממנה. חובה עלינו לשקול אותה, להפוך בה ולבחון אותה לעומקה – ורק אז להחליט שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה. 

ועוד הערה חשובה: כדאי לוודא שהעורך 'מיושר' לאותה המטרה שאנחנו מכוונים אליה – אחרת הביקורת עשויה להיות לא רלוונטית. למשל, אם אנחנו כותבים מאמר המיועד לבני נוער, אבל העורך שלנו חושב עליו כמיועד למבוגרים – יש סיכוי לא רע שחלק מההערות שנקבל לא יקלעו למטרה, כי פניה לקהל צעיר לא זהה לפניה לקהל מבוגר. במצב כזה, לתקשורת מול העורך חשיבות עליונה: דברו על המטרה של היצירה, על הקהל המיועד ועל החזון שמאחוריה – כדי לוודא ששניכם נמצאים באותו הדף.

ומה אם אין לנו עורך?

ולסיום, אמלא את מה שהבטחתי בכותרת הפרק: מה עושים אם אין באפשרותנו לשכור את שירותיו של עורך מקצועי? יש שני כלים שעשויים לסייע לנו במקרה כזה, אם כי אציין מראש שאלה פתרונות חלקיים בלבד, וסביר שלא יתרמו לנו באותה המידה.

הדבר הראשון הוא להעזר בקהל ובחוכמת ההמונים: חפש מתנדבים – כמה שיותר, יותר טוב – תן להם לעבור על היצירה ולהעביר עליה ביקורת. זו כנראה לא תהיה ביקורת מקצועית ומעמיקה, ברוב המקרים, אבל המשוב בהחלט עשוי לסייע לתקן בעיות גדולות או לזהות שגיאות עובדתיות כאלה ואחרות. 

טכניקה נוספת היא זו ש'גנבתי' מסופר האימה האגדי סטיבן קינג, שבספרו 'על הכתיבה' (מומלץ בחום) מספר שהוא מסיים כתב יד לספר חדש, הוא נועל אותו בתוך מגירה – למשך חצי שנה לפחות. בתום התקופה הזו, כשהוא קורא מחדש את הספר שכתב חצי שנה קודם – הוא מביט על הטקסט בעיניים הרבה יותר ביקורתיות, ומסוגל לזהות כשלים ותקלות שלא ראה קודם. הרעיון מאחורי הטכניקה הזו הוא שההמתנה הכפויה הזו מאפשרת ליוצר להתנתק רגשית מהיצירה שלו, לצאת מעמדת ה'יוצר' ולהכנס למוד חשיבה של עורך. היא מנצלת את העובדה שסופר מנוסה כמו קינג מסוגל בהחלט להיות גם עורך טוב – והניתוק הרגשי מהיצירה מאפשר לו לשפוט את הטקסט במבט אובייקטיבי ומפוכח יותר.

במקרה האישי שלי, אני בדרך כלל 'נועל' את הטקסטים שאני כותב רק לשבוע-שבועיים לכל היותר (מכיוון שפרקים חדשים של עושים היסטוריה עולים לאוויר אחת לשבועיים) – אבל אפילו אחרי פרק זמן קצר יחסית זה, אני בכל זאת מוצא את עצמי משכתב חלקים גדולים מהטקסט, ולפעמים אפילו משליך לפח את הטקסט המקורי כולו – ומתחיל מחדש. נשמע מבאס? ממש לא! אם לגנוב אמרת שפר נוספת של סטיבן קינג: 'סופר טוב כותב. סופר מעולה – מוחק…'

סיכום ביניים

  • לעורך יש חשיבות אדירה (ובמקרים רבים, לא מוערכת דיה) בתהליך היצירה – בין אם מדובר בספר, פודקאסט, סרטון או אפילו מצגת.
  • העורך, שמביט על היצירה "מבחוץ", מסוגל לזהות בה חולשות – החל מטעויות עובדתיות וכלה במבנה לקוי – שהיוצר, שמעורב מדי רגשית ביצירה, לא מסוגל להבחין בהן.
  • כדי לנצל את מלוא תרומתו של העורך, על היוצר לסגל לעצמו אורח חשיבה שמקדש ומעריך ביקורת. ביקורת בונה ואיכותית היא יקרה מפז, וחובה על היוצר לשקול בכובד ראש כל הערה שקיבל מהעורך – גם אם היא נראית לו, במבט ראשון, כשגויה.
  • כדאי מאוד לוודא, עוד בתחילת העבודה המשותפת, שהעורך 'מיושר' לאותן המטרות של היוצר – אחרת הביקורת עשויה להיות לא רלוונטית.
  • אם אין עורך זמין, חוכמת ההמונים עשויה להיות תחליף זמין (אם כי חלקי מאוד).
  • אפשרות נוספת ל'עריכה עצמית' היא לתת לחומר 'לשכב במגירה' למשך מספר שבועות לפחות, ואז לעבור עליו שוב – אבל הפעם, במבט מפוכח ומנותק רגשית מהיצירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *